המהפכה במדיניות ההגנה הלאומית שמסכנת את קיום ישראל
מדיניות ההגנה הלאומית
אחד מיסודותיה של מדיניות הביטחון הלאומי (National
security) שעניינה הוא פיתוח כלל העוצמות הלאומיות הנחוצות לאבטחת קיומה של
המדינה ושגשוגה, הוא מדיניות ההגנה הלאומית (National
defense); עניינה הוא בניית העוצמה הצבאית לאבטחת קיומה של המדינה ואופן ניצולה.
בישראל המדיניות הזו קבלה תוכן מוגדר בסיומה של מלחמת העצמאות, מתוך תפיסה
שקביעת מדיניות נכונה תימנע מלחמה ארוכה נוספת ואבדות כבדות בנפש וברכוש כמו
ב-1948-9.
ב־20 ביוני 1950 דוד בן גוריון הכריז על מדיניות ההגנה הלאומית מעל בימת
הכנסת (הישיבה ה־145 של הכנסת הראשונה); כנגזר מהלקח החשוב ביותר ממלחמת העצמאות
הוא הודיע, ישראל לא תנהל יותר מלחמות להגנת קיומה בשטחה, אלא
מעבר לגבול ('מחוץ לגדר'):
"ועוד הערה
אחת על דרכי התגוננותנו. אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם ניתקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה
הטרום־היסטורית, בימי ההגנה – מלחמה סטאטית, דפנסיבית, במקום היתקפנו. אם יתקיפו
אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב, ושלא נתגונן אלא
נתקוף, מלחמה זו לא עושים על־ידי ישובי ספר, אלא על־ידי כוחות ניידים המצויידים
בכלי־תנועה מהירים ובעצמת־אש חזקה".
לשם מימושה של מדיניות ההגנה הלאומית (מכונה בטעות
מדיניות הביטחון) גיבש המטכ"ל בשנים 54-53 תפיסה אסטרטגית צבאית על יסוד
חמש הנחות יסוד: 1. האויב עשוי לפתוח בסבבי מלחמה נוספים בכל עת 2. לעולם אין
להעריך את כוונות האויב ומצבו התודעתי ובכלל זה לקבוע את מידת
ה"מורתעות" שלו. 3. קו המגע בקרב הגנה לעולם עלול להיפרץ; כדי למנוע
הכרעה ותבוסה על המגן להיערך להכלת האויב הפורץ בשטחיו עד להשמדתו בהתקפת נגד. 4. מגן לעולם עלול להיות מופתע מעיתויה או ממקומה של מתקפה עליו או משניהם גם יחד; עליו לנצל את
משאביו הנתונים כדי להיערך מראש למניעת הכרעתו חרף ההפתעה הזו. 5. בגלל לחץ בין
לאומי אפשרי, על המלחמות שישראל תנהל להיות קצרות ככל האפשר ועליה לשלוט במשכן
ובעיתוי סיומן.
מדיניות ההגנה הלאומית והנחות היסוד הללו, בעיקר העדר עומק להכלת
מתקפה בשטחי המדינה, הצמיחו תפיסה אסטרטגית צבאית אופנסיבית־דפנסיבית
כהגדרת מעצביה: איומים אפשריים על ישראל יוסרו בעודם באיבם, במלחמת מנע מעבר
לגבול. כיוון שמלחמת מנע אסורה ביחב"ל, מדיניות כזו חייבת להסתמך
על היכולת לפעול במהירות, בחלונות הזדמנויות קצרי טווח.
בהתאמה לאסטרטגיה הצבאית צה"ל נבנה כצבא של הכרעה מהירה
ו"זולה" ככל האפשר, ונועד להימצא במוכנות מבצעית תמידית לניצול
הזדמנויות להסרת איומים. כך היה במבצע "קדש" ב־56, באבטחה מרחוק של מבצע
הסרת האיום הפלסטיני על ידי צבא ירדן ב־69, במבצע "אופרה" (הסרת איום
הכור העירקי) ב־81, במבצעי "של"ג" ו"ערצב 19" (חיסול
מערכת הנ"מ הסורית) ב־82 ובמבצע "מחוץ לקופסא" (הסרת איום הכור
הסורי) ב־2007.
למעצבי האסטרטגיה הייתה גם אפשרות אחרת למימוש מדיניות הביטחון שנקבעה –
אסטרטגיה דפנסיבית־אופנסיבית. העיקרון המנחה של האסטרטגיה הזו היא מתקפה
מקדימה שתמנע מן האויב לתקוף בשטח המדינה כאשר ידוע שהאויב ערוך ומוכן למתקפה
כזו.
האסטרטגיה האופנסיבית-דפנסיבית של מלחמת מנע הועדפה בגלל ארבעה גורמים ראשיים: 1. מתקפה מקדימה נשענת כולה על התרעה מודיעינית מצבית, תנאי שאי אפשר לצפות שיתקיים תמיד. 2. העדר העומק להכלת מתקפה בשטח ישראל במקרה שלא תתקבל ההתרעה הזו. 3. ייתכן שבנוסף להתקפה האויב ערוך גם להכלת מתקפה מקדימה ישראלית לשטחיו; כך במתקפה המקדימה האויב ייהנה מיתרונות ההגנה ואילו צה"ל, המוכל על ידי האויב, יסבול מכל המגרעות הטבעיות שבהתקפה יזומה. 4. האויב יכול להישאר ערוך על הגבול במשך תקופה ארוכה, מציאות שתחייב גיוס ממושך של המילואים והמשק.
מדיניות קבועה,
אסטרטגיה צבאית משתנה
אף על פי כן, בתקופות ההמתנה להזדמנויות להפעלת מלחמת מנע אימץ
צה"ל את אסטרטגיית ההתקפה המקדימה. מעצבי האסטרטגיה הצבאית לא טעו: גם
ב־1960 (מקרה רותם) וגם במאי 1967 לא הצליח המודיעין לספק התרעה מודיעינית מצבית
מקדימה.
אחרי מלחמת ששת הימים הייתה ישראל יכולה לנצל את יתרונות ההגנה והעומק הקרקעי
שנוסף לה לשם גיבוש אסטרטגיה צבאית חדשה – אסטרטגיה דפנסיבית טהורה.
אסטרטגיה זו מבוססת על הכלת האויב התוקף ב"שטחי השמדה" שהוכנו
מראש עד להגעת כוחות המילואים; עם הגעתם לחזית, קבלת כניעת האויב המוכל או השמדתו,
השבת השטחים שנפלו לידי האויב ("הושאלו" לו להכלתו, בלשון קלאוזביץ) ולבסוף,
העברת המלחמה לעומק שטחי האויב המוחלש על מנת לגבות ממנו מחיר על תוקפנותו ולצבור
כמה שיותר הישגים לקראת המשא ומתן המדיני לסיום המלחמה.
האסטרטגיה הדפנסיבית הזו לא אומצה אולם היא זו שהנחתה את
צה"ל, בעל כורחו, במלחמת יום הכיפורים. מכיוון שצה"ל לא נערך לאור אסטרטגיה
זו לפני המלחמה, מחיר הניצחון ב־73 היה כבד מאד.
רלוונטיות מדיניות
ההגנה והאסטרטגיה הצבאית במאה ה־21
במאה ה־21 החלה מדינת ישראל להתמודד עם איום חדש: ירי עצים של אש מנגד
של צבאות טרור נייחים שממוקמים סמוך לקווי הגבול על העורף האזרחי העמוק של ישראל. מדיניות ההגנה האופנסיבית־דפנסיבית
והאסטרטגיה של הסרת איומים במלחמת מנע הפכו לרלוונטיות יותר מאי פעם.
מ־2014 בערך חל שינוי נוסף. בצבאות הטרור הנייחים החלו פועלים גם כוחות
מתמרנים – מסתערים, רגליים ורכובים. הוספת הדרג המתמרן הנייד לצבאות האויב החזירה לחיים
את האיום של כיבוש שטחים ויישובים – האיום שבגללו נבנה צה"ל מלכתחילה כצבא
הכרעה מהירה. הסרת האיומים בדרך של מלחמת מנע בעודם באיבם הייתה לכאורה צו השעה.
מדיניות ההגנה והאסטרטגיה
הצבאית: המהפך
מדוע בניגוד למצופה האיומים הצבאיים בגבולות המדינה לא הוסרו כי אם הלכו
ותפחו לממדים מפלצתיים? 1) כי מדיניות ההגנה הלאומית השתנתה. 2) כי שינויים
פנימיים בצה"ל שללו ממנו את היכולת ליישם את מדיניות ההגנה הלאומית המקורית והרשמית.
מדיניות ההגנה המקורית, שנועדה למנוע מלחמה בתוך שטחי המדינה, הוחלפה
במדיניות של הכלת מלחמה (באש מנגד) בתוך המדינה. בניגוד למדיניות המקורית –
על המדיניות המהפכנית החליפית הזו איש לא הכריז מעל דוכן הממשלה או הכנסת. היא
נודעה רק בדיעבד, ללא הצהרה רשמית כלשהי.
צה"ל של המאה ה־20 נבנה כצבא המיועד להכריע את האויב במהירות, למגר את יכולות הלחימה שלו, להביסו ולהכניעו. צה"ל של המאה ה־21 הוסב לצבא מסוג אחר: צבא שנועד לנצל את עליונותו הטכנולוגית והמודיעינית ואת כוח האש־מנגד הרב שלו לשם הפחדת האויב, הרתעתו והנאתו, ברוח תפיסת ה"הלם ואימה" האמריקנית, מן הרצון להילחם.
המהפך הזה בדוקטרינת הלחימה הביא את צה"ל לשינוי ארגוני הרה גורל: הדרג
המתמרן־מסתער הוסב מדרג לחימה עיקרי למשני, ואת מקומו ירשו גורמי המודיעין והאש שתכליתם
הרתעת האויב בירי מנגד מדויק.
בשינויים הרעיוניים והמבניים הללו סתם צה"ל את הגולל על כל אחת מהאסטרטגיות
הצבאיות האפשריות: 1. האופנסיבית־דפנסיבית של הסרת איומים במלחמת מנע
מקדימה או במתקפה מאוחרת 2. הדפנסיבית־אופנסיבית של סיכול
איומים לכיבוש המדינה במתקפה מקדימה 3. הדפנסיבית הטהורה, שהייתה
אפשרית בסיני ובמידה קטנה יותר בגולן בין 67 ל־73.
מצבא הכרעה המסוגל לתכנן מראש את משך המלחמה ויודע לנהל את זמניה
ולקבוע את סיומה בזמן המתאים לישראל צבאית ומדינית, הפך צה"ל לצבא מלחמת התשה
שמונחה ע"י הצד השני המתיש ולכן אינו שולט בעצימות המלחמה, בגבולותיה, במשכה ויותר
מכל, לא בעיתוי סיומה.
ערב 7 באוקטובר, ממש כמו בערב מלחמת יום הכיפורים, נסמכה הגנת המדינה על
ההנחה שהאויב מורתע ושהמודיעין יספק התרעה מודיעינית מצבית על מתקפה צפויה, כדי
לסכלה במתקפה מקדימה. אבל בין מלחמת יום הכיפורים ו־7 באוקטובר היו כמה הבדלים
מכריעים. במתקפת שמיני עצרת, בעקבות הסכמי השלום והנסיגות, לא עמד לרשות צה"ל
שום עומק קרקעי עורפי להכלת מתקפת פתע של דרג מתמרן־מסתער בשטחיו; היערכות
האויב בצמוד לגדר מנעה מצה"ל עומק קרקעי קדמי לביצוע מתקפה מקדימה
קרקעית "מעבר לגבול"; גדר המערכת בגבולות לבנון ורצועת עזה נועדה לסכל
חדירת מחבלים בודדים אך לא נבנתה כמכשול למתקפה של דיביזיות קומנדו מתמרנות־מסתערות,
רגליות ורכובות; ולבסוף, הפיכת צה"ל לצבא הרתעה גרעה ממנו את יכולת ההכרעה
שהייתה לו ב־73.
השאלה שצריכה להעסיק
את ועדת החקירה הלאומית
מדוע מדיניות ההגנה של ישראל בעשורים האחרונים הייתה מנוגדת למדיניות ההגנה
הרשמית שנקבעה, להנחות היסוד להגייתה שהרלוונטיות שלהן היא ניצחית באזורנו, לאסטרטגיה הצבאית שנועדה לממש את המדיניות
הזו וללקח המרכזי של מלחמת יום הכיפורים.
מחדלים, מחירים
ומסקנות
הכישלון החמור של ה־7 באוקטובר נובע אפוא משני מחדלים לאומיים מכוננים חמורים:
1. בדרג המדיני, מחדל
החלפתה של מדיניות ההגנה הלאומית למניעת מלחמה נוספת בשטחי ישראל במדיניות
של הכלת מלחמה (כנראה בירי מנגד בלבד) בתוך שטח ישראל.
2. בדרג הצבאי,
הפיכתו של צה"ל מצבא מכריע לצבא מרתיע, שינוי שהוציא מכלל אפשרות
יישום של אסטרטגיית הגנה כלשהי.
המחדלים העיקריים
בדרג הצבאי
1. בתהליך שהחל ב־1994 והסתיים ב־2004 (ללא ידיעת הדרג המדיני ובלי קבלת
אישורו), הוחלפה דוקטרינת ההכרעה הקלאוזביצית־מולטקית למימוש מדיניות הביטחון והאסטרטגיה
הצבאית הרשמיות ב"דוקטרינת" לחימה חדשה. הנחת היסוד לדוקטרינה הייתה
שבמלחמות החדשות לא צריך יותר להביס את האויב וייעודה היה כנגזר
מכך, הרתעת האויב במטרה לשנות את מצבו התודעתי ואת רצונו
להילחם; זאת, באמצעות פרסום "תמונות ניצחון" והנחתה של מכות
קשות וכואבות ברוח הדוקטרינה האמריקנית של "הלם ואימה" (בכלל זה חיסול ממוקד של בעלי תפקידים) גם בלי להכריע
את האויב, למגר את כוחו, להביסו ולהכניעו.
2. לשם יישומה של "הדוקטרינה" החדשה, הדרג המתמרן־מסתער
של צה"ל, הדרג העיקרי במאמץ הלחימה להסרת איומים במלחמת מנע, הוקטן, נוון
וקיבל מעמד משני. גורמי האש והמודיעין שנועדו להכות את האויב מכות קשות וכואבות במסגרת
מלחמת התשה (שבמקביל גם התישה את ישראל) הפכו לדרג הלחימה העיקרי.
3. בעקבות הפיכת הדרג המתמרן־מסתער לדרג לחימה משני איבד צה"ל את
היכולת להסיר איומים: גם במלחמת מנע מקדימה, גם במתקפה מקדימה, וגם במתקפת
נגד מאוחרת.
4. מלחמת התשה ארוכה ושוחקת שמדיניות ההגנה הלאומית נועדה למנוע
אותה, הפכה, בלי שום דיון מדיני לאשרה, לברירת המחדל של ישראל.
5. צה"ל התעלם מהנחיות וועדות וינוגרד ושומרון משנת 2007 שהנחו אותו לגנוז
את דוקטרינת ההרתעה, לחזור אל דוקטרינת ההכרעה ולפעול מהר להטמעתה בבניין
צה"ל, בהכשרות המפקדים ובתוכניות המבצעיות.
להחלפת דוקטרינת הלחימה ושלילת יכולתו של צה"ל להכריע את אויביו
במלחמת מנע "מחוץ לגדר" או במתקפה מכל סוג אחר היו כמה השלכות מכוננות:
1. מהדרג המדיני נשללה היכולת לממש את מדיניות הביטחון (ההגנה) הלאומית
המקורית שנקבעה לישראל.
2. ישראל חסרה כאמור את העומק הנדרש להכלת מתקפה בשטחיה. כעת, עם שינוי
הדוקטרינה ועם ההנחות כי קו ההגנה לעולם יכול להיפרץ וכי לא תמיד תתקבל התרעה מודיעינית,
ישראל איבדה את יכולתה למנוע אובדן שטחים ויישובים בעת מתקפת פתע של דיביזיות
הקומנדו המתמרנות־מסתערות שהוקמו בגבול לבנון וברצועה.
3. ישראל, מדינה דמוקרטית משגשגת, נקלעה לשרשרת של מערכות ומלחמת התשה (2006, 2014, 2023 ואילך)
שמדיניות הביטחון ואסטרטגיית צה"ל המקורית נועדו למנוע.
4. החשיבה המצביאותית התחבולנית־ההכרעתית היצירתית בצה"ל הפכה לחשיבה
טכנית לבניית "בנק מטרות" והפעלתו לאור חישובים מתמטיים של חקר
ביצועים, ל"גריעה" הדרגתית של יכולות האויב ול"קילופן" על פי "משוואות"
אלגבריות. השינוי הביא לדעיכת המצביאות ולהיעלמה מצה"ל של מנהיגות צבאית כדוגמת
מנהיגותם של יגאל אלון, אריאל שרון, אסף שמחוני, אורי בן ארי, מוסא פלד ונוספים.
מחדלי הדרג המדיני
ו"שומרי הסף" הדמוקרטיים
מחדליו הבולטים של הדרג המדיני ושל גופים ממלכתיים וציבוריים הם אלה:
1. החלפה לא רשמית של מדיניות ההגנה הלאומית המקורית, של הרחקת המלחמה
מחוץ לגבולות ישראל במדיניות חדשה של מלחמת התשה בירי מנגד בתוך
גבולות המדינה.
2. התעלמות מוחלטת מ"שעון החול המדיני" שלאורו ישראל ניהלה מלחמות קצרות בעבר.
3. חוסר הידיעה של הדרג המדיני על המהפכה האסטרטגית והדוקטרינרית שהתרחשה
בצה"ל או ההתעלמות ממנה שללו מהדרג המדיני את היכולת לממש את מדיניות הביטחון
המקורית והרשמית (אם אכן ינסה לעשות זאת). המחדל הזה כפול ומכופל אם הייתה מודעות למחדלים
המדיני והצבאי.
4. התעלמות ארוכת שנים של ממשלות ישראל, "שומרי הסף" (ועדת החוץ
והביטחון, מבקר המדינה והאופוזיציה) מהנחיות ועדות וינוגרד ושומרון, התעלמות
שפירושה השלמה עם הכנסת מלחמה ארוכה ושוחקת לתוך גבולות המדינה והשארת הגנת הישובים הסמוכים לגדר
הגבול ביד המקרה והגורל.
5. התעלמות ארוכת השנים של מומחים מקצועיים לצבא וביטחון באקדמיה, במכוני
מחקר לצבא וביטחון ובתקשורת ממחדלי הדרג המדיני והדרג הצבאי כאחד.
מסקנות
גם ללא תחקיר מעמיק של המחדלים (שראוי שייעשה על ידי ועדת חקירה לאומית)
הדברים עד כה מובילים לכמה מסקנות יסודיות:
1. העובדה שגם ב־7 באוקטובר, כבמלחמות קודמות, "צה"ל לא הרתיע
והמודיעין לא התריע", מוכיחה את נכונותן של הנחות היסוד שעיצבו את
האסטרטגיה האופנסיבית־דפנסיבית המקורית של צה"ל.
2. אילו האסטרטגיה המקורית הייתה מיושמת וצה"ל היה בכוננות תמידית
גבוהה ליישמה, קרוב לוודאי שהאיומים בגבול הלבנון ובגבול הרצועה היו מוסרים בהזדמנויות
שנוצרו לכך ב־2006 (מלחמת לבנון השנייה) וב־2014 (מבצע צוק איתן).
3. להנחה הרווחת כי מדיניות הביטחון של ישראל עומדת על שלוש רגליים ("הכרעה", "הרתעה" ו"התרעה") אין רגליים. שתיים מן הרגליים האלה כביכול, "התרעה" ו"הרתעה" שבמאה ה-21 ניתן להן משקל עצום בהיערכות הצבאית להגנת המדינה, סותרות לחלוטין את הנחות היסוד שהביאו לבחירה באסטרטגיה צבאית אופנסיבית־דפנסיבית של הסרת איומים במלחמת מנע ביוזמת ישראל.
4. אסון ה־7 באוקטובר ואסון פינוי הצפון מתושביו מוכיחים כי מדיניות ההגנה המקורית של ישראל והאסטרטגיה הצבאית שנועדה לממשה, רלוונטיות כיום כבזמן שהן נהגו ועוצבו; מדובר בנכס לאומי יקר שמקימי המדינה הורישו לצאציהם, אך חרף ערכו, הם התעלמו ממנו.
5. נטישת האסטרטגיה הצבאית המקורית ותוצאותיה הנוראיים מראים מעל כל ספק כי
מלחמת מנע מקדימה להסרת איומים בעודם באיבם מעבר לגבול, היא מלחמת אין
ברירה מובהקת, לחלוטין מוצדקת מוסרית.
המלצות
המלצות ליישום מידי
1. על הדרג המדיני להכריז באופן רשמי כי מדיניות ההגנה הלאומית של ישראל שהוכרזה מעל דוכן הכנסת ב־20 ביוני 1950 תקפה כיום כביום הצגתה. מייצגה בממשלה הוא שר ההגנה (נכון שכך הוא יקרא כבמדינות מערביות אחרות).
2. להניח למטכ"ל הנוכחי שנבנה ופועל על פי דוקטרינת ההרתעה־התשה להמשיך
את מלחמת ההתשה בזירת לבנון, בהנחה שהיא תסתיים במקרה הטוב, כמלחמת לבנון השנייה, ללא הישג מדיני משמעותי.
3. להקים לאלתר צוות בפיקודו של הרמטכ"ל הבא שיבנה מטכ"ל חליפי מותאם
לדוקטרינת ההכרעה. המטכ"ל החליפי יידרש לעצב אסטרטגיה אופנסיבית־דפנסיבית
להסרת איומים ביוזמת ישראל ובהתאמה לה, לאחר אישורה ע"י הדרג המדיני, להכין תוכניות
להסבת צה"ל בחזרה לצבא מכריע.
4. להחליף, מהר ככל האפשר, בעיתוי המתאים, את המטכ"ל המכהן (לא על כל
קציניו) במטכ"ל החדש.
5. לאייש את המל"ל בגורמים מקצועיים שיוכלו להטמיע את מדיניות ההגנה
ואת האסטרטגיה הצבאית למימושה בתכניות הדרג המדיני. להעניק למל"ל את הכלים
המקצועיים לבחון אם תוכניות צה"ל תואמות את מדיניות ההגנה הלאומית והאסטרטגיה
הצבאית.
6. לצייד את ועדת החוץ והביטחון בגורמים מקצועיים שיאפשרו לה לפקח על השינויים
הגדולים הנדרשים להתבצע בצה"ל ובשאר מערכות הביטחון.
המלצות נוספות
1. ליישם באיחור של כשני עשורים את המלצות ועדת רא"ל שומרון ובכלל זה
את ההנחיה לשקם את איכות המצביאות בצה"ל. להחזיר למטכ"ל את פונקציית ראש
אג"ם, גורם האמור לשמש ציר מרכזי לעבודת הרמטכ"ל והמטה על כל אגפיו
ועבודת כל מפקדות הצבא.
2. להחזיר את קצין המודיעין למעמד של קצין מטה מקצועי מייעץ ולהכפיפו מחדש לאג"ם.
האג"ם יהיה גורם המטה המציי"ח את המודיעין והוא שייקבע אלו ידיעות
שהמודיעין אסף ייחשבו כמודיעין להערכת מצב מבצעית.
3. לבטל את התפקיד שמעולם לא הוטל על ראש אמ"ן לשמש כ"מעריך
לאומי" (בפועל מנחש). המעריך הלאומי הוא שר הביטחון הלאומי שהוא ראש הממשלה (לא שר המשטרה).
ראש אמ"ן הוא קצין מטה מקצועי, יועץ לראש אג"ם ולרמטכ"ל ותו לא.
4. לבסס את הערכות המצב בצה"ל אך ורק על יכולות האויב ועל
גורמים משפיעים מדידים אובייקטיבית אחרים כגון קרקע, זמן ומרחב. לקבוע כי הניסיון
להעריך (למעשה לנחש) את כוונות האויב ומצבו התודעתי ייחשב כעבירת משמעת
מקצועית.
5. מלבד הנחיית צה"ל לעסוק אך ורק ביכולותיו הצבאיות "הקשות"
של האויב, לאסור עליו, כפי שקבע בן גוריון, לעסוק בהערכות הנוגעות להנהגה הפוליטית
– מדינית של האויב ולמדיניותה. התחום "הרך" הזה, קבע בן גוריון, שייך לדרג
המדיני בלבד משום שנדרשת בו חשיבה קברניטית אזרחית, שלאיש הצבא אין אותה.
6. עם תיחומם הברור של גבולות העיסוק באויב, לחזור ולהפריד בין הערכות המודיעין של גופי
המודיעין השונים כדי למנוע את חשיבת ה"יחד" המודיעינית שאפיינה את ערב
ה-7 באוקטובר.
7. להתאים את תקציב הביטחון המתגבש כעת לאסטרטגיה האופנסיבית־דפנסיבית
המעודכנת.
8. להגדיל ככל האפשר את מערך צבא החובה והמילואים לשם שיקומו והגדלתו המהירה
של הדרג המתמרן־מסתער.
9. להקים בצה"ל בית ספר אוניברסיטאי לאמנות המלחמה, פרויקט שמימושו
הופסק ב-1994 אולי, כדי לאפשר לחולל בצה"ל את המהפכה האנטי רציונלית ולכן האנטי אקדמית, שייתרה את הפרויקט שכבר היה בשלבים מתקדמים מאד.
נספח: תיקון
השיח הלאומי
רהב (שחצנות שמבוססת על אסטרטגיה גרועה) הביא על העם היהודי את אסונו הכבד
ביותר מאז השואה.
ההשתקמות מהאסון מחייבת את תיקון הליקויים החמורים ברמת ההגנה הלאומית
וגם ברמת הביטחון הלאומי, שם המחדל הוא גדול עוד יותר. תיקונים אלה יכולים
להיעשות מהר בתנאי שכל השותפים הרבים ליצירת המחדל באופן ישיר או עקיף, מהמדינאות,
הצבא, האקדמיה והתקשורת, יתגייסו כאיש אחד לתיקונם.
המכשול הגדול לשיקום הלאומי הוא השיח הישראלי שהפך משלהי המאה הקודמת
למשפטי ומשם לשיח דואלי הדומה לדו־קרב: כבבית המשפט, ניצחונו של צד אחד, משמעו
הפסד מלא של הצד השני. כל מי שחלק בניתוח מקצועי על המחדל הלאומי, סומן כאויב
וסולק מצה"ל וגם ממכוני המחקר; כך גם לגבי המחדל ברמת הביטחון הלאומי.
היפוכו של השיח הדואלי הוא השיח האינטלקטואלי היהודי, השיח הדיאלקטי
שמבוסס על ההנחה שבדברי כל צד יש ניצוצות של אמת ומחשיפתה יתקדמו וייהנו כל הצדדים.
בגלל שבשיח הדואלי כל צד חותר לסילוקו של הצד השני מהבמה הציבורית, השיח
הדואלי הוא שיח משסע לאומית (כפי שנצפה כעת בדמוקרטיות המערביות
החזקות כבישראל). בדיון הדיאלקטי לעומת זאת, שמתנהל לאור ההנחה ש"אין סכין
מתחדדת אלא בירך של חבירתה", כל צד זקוק לנוכחות יריב על הבמה ולערכים
משותפים, שמהם יוכל להתחיל דיון. מסיבה זו השיח הדיאלקטי הוא מאחד,
כמו האחדות ששררה בין בית הלל לבית שמאי, שהיו חלוקים זה על זה בחריפות בכל ובכל
זאת התחתנו זה בזה.
האחדות ששררה בחברה הישראלית במאה הקודמת בין מחנות חברתיים שהיו חלוקים
לחלוטין כמעט בכל השקפה, נבעה ללא ספק מהבסיס המורשתי - ערכי המשותף של
הצדדים.
מפעל שיקומה של מדינת ישראל חייב להתחיל בברור מהותם של ערכים מאחדים אלה ולהגדירם כערכי הדמוקרטיה הישראלית; הדבר מתחייב ממגילת העצמאות ו'מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו'. שיח דיאלקטי לאורם, לעומתני ככל שיהיה, ישוב ויקנה לדיון הדמוקרטי בישראל את ייחודו - ייחודה, ככוונת מיסדיה, של הדמוקרטיה הישראלית.
תמצית המאמר
https://www.misgavins.org/shai-the-revolution-in-national-defense-policy/
https://youtu.be/acMQkMkhupY
הצגת תכני המאמר בשיחת זום
https://youtu.be/R2P0bUTCiTU?si=bW6biYf6y3zK38Nshttps://www.misgavins.org/shai-the-revolution-in-national-defense-policy/
תגובות
הוסף רשומת תגובה