החיסולים המרהיבים במבט מפוכח
חיסוליהם של הנייה ושאכר מעידים על יכולת מעולה בתחומי המודיעין והאש מנגד, על מוכנות וכוננות מבצעית גבוהים מאד, על אמון גבוה של הדרג המדיני בדרג הצבאי ועל נכונותו של הדרג המדיני להסתכן בהפעלת מבצעים שעלולים להסתיים בכישלון צורב.
בניגוד למבצעי הכרעה, לא ברור אם בחיסול
הבכירים תתממש תכלית הפעלתם שהיא הרתעת האויב מהמשך הלחימה וסיומה ככל האפשר בתנאי
ישראל.
אם האויב יורתע, יישאל, מדוע החיסולים
לא בוצעו בבוקר ה-8 באוקטובר; אם תגובתו תהיה הגברת ההתשה ופגיעה בנכסים אסטרטגיים
חיוניים לקיומה של ישראל, יישאלו שתי שאלות: האם הנזק היה שווה את הסיפוק מחיסולם
של המנהיגים המתועבים ומדוע האיומים על ישראל לא הוסרו לפני שנהפכו למפלצתיים.
התשובה לשאלה השנייה ברורה: הם לא הוסרו
משום שישראל איבדה בעשורים האחרונים את יכולתה הצבאית לממש את מדיניות הביטחון ההגנתית–התקפית
שלה שעיקרה הוא, הסרת איומים עליה בעודם באיבם "מחוץ לגדר" ולא להתמודד
עימם "בתוך הגדר".
כנגזר ממדיניות הביטחון הזו צה"ל
נבנה כצבא הכרעה מהירה וזולה ככל האפשר שנועד לנצח בשלושה סוגי מתקפות אופרטיביות אפשריות:
1. מתקפת מנע מקדימה, יזומה ע"י ישראל בעיתוי המתאים לה, כמו קדש ב-1956,
תקיפת הכור בעירק ב-1981 ומלחמת של"ג ב-1982 2. מלחמת מנע, שעיתויה נקבע
ע"י האויב, כמו ב-1967 3. מתקפת נגד, בתגובה לתקיפתה על ידי האויב, כמו
ב-1973 ובמבצע חומת מגן ב-2002 (תגובה לטבח ליל הסדר במלון פארק).
בשלהי המאה הקודמת הדוקטרינה שנועדה
להכריע את האויב, להביסו ולהכניעו, הוחלפה בצה"ל בדוקטרינה שנועדה לשנות את
תודעתו ולגרום לו להירתע ולהיכנע גם בלי הכרעתו.
צה"ל העצים לשם כך את יכולות
האיסוף המודיעיני המדויק והתקיפה המדויקת של מטרות באש-מנגד ובו בזמן, ניוון
והחליש את יכולות התמרון היבשתי ההכרעתי.
הופעת הבכורה של צה"ל "המוסב"
למרתיע, הייתה ב-2006; חיזבאללה לא הורתע מירי צה"ל ולכן הירי שלו על הצפון
נמשך 34 ימים; לצה"ל לא הייתה יכולת להפסיק את הירי לעבר ישראל במתקפת נגד מכריעה לכבוש השטחים בלבנון שמהם הירי בוצע.
הנחיות וועדות דן שומרון ווינוגרד
מ-2007 להסב את לחימת צהל בחזרה למכריע, לא יושמו; צוק איתן ב-2015 היה חזרה על
לבנון 2006 ולכן הוא נמשך 51 יום בלי למנוע מחמאס להתפתח למפלצת הצבאית שתקפה את
ישראל ב-7 באוקטובר 2023.
בחרבות ברזל שהופעל כמתקפת נגד מאוחרת
לשם הסרת האיום, הסתבר שלצה"ל נוספה אמנם יכולת הכרעה יבשתית מרשימה; אולם,
תודעתו המקצועית של הפקוד הבכיר נשארה הרתעתית ולכן התמרון הופעל בפתיחת הלחימה להשגת תמונת
ניצחון בכיבוש שיפא, כדי להרתיע את חמאס, במקום השתלטות בזק על ציר פילדלפי, כדי
להכריע אותו.
בגלל הטעות המקצועית, הבלתי נתפסת הזו, המבצע נמשך תשעה חדשים והוא מציב סימן שאלה לגבי יכולתו המקצועית של המטכ"ל לתכנן ולנהל את הסרת האיום הגדול פי כמה בלבנון. גם אם החיסולים האחרונים ירתיעו את חמאס וחיזבאללה ברורים שני דברים: 1. האיומים לא הוסרו 2. ישראל לא יכולה להשאירם ולחיות בצילם.
ברור לחלוטין שצה"ל נושא באחריות מקצועית לשלילת היכולת הצבאית לממש את מדיניות הביטחון.
גם ברור לחלוטין שהדרג המדיני נושא באחריות לעמידתו מנגד נוכח שלילת יכולתו כמדינאי לממש את מדיניות הביטחון; זאת, בלי לתבוע מהצבא להחזיר לעצמו את היכולת המקצועית שהוא זנח.
את חידת עמידתם מנגד של שומרי הסף -
הממלכתיים (וועדת החוץ והביטחון, מבקר המדינה, האופוזיציה) והציבוריים (האקדמיה,
מכוני המחקר לביטחון לאומי, התקשורת) שייעודם הוא למנוע אסון לאומי נורא כזה, תפתור
ההיסטוריה.
https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/16181049
תגובות
הוסף רשומת תגובה