נמצא הגביע הקדוש! הפילוסופיה שלאורה הוסב צה״ל מצבא הכרעה לצבא התשה

גרסה מקוצרת

במשך שנים הוסברה הסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא התשה בשינויים טכנולוגיים, בקיצוץ הכוחות ובהעדפת מודיעין ואש מדויקת על תמרון. אולם מאמר שפרסם ב־2011 ב„מערכות” סא״ל (מיל׳) ד״ר אסף חזני, לשעבר ראש ענף תו״ל במטכ״ל, חושף את הקוד הרעיוני שחיבר ביניהם: החלפת החשיבה הצבאית המבנית־מערכתית בחשיבה פילוסופית פוסט־סטרוקטורלית.

תורת המלחמה הקלאוזביצית־מולטקאית רואה בצבא האויב מערכת שחלקיה תלויים זה בזה: פיקוד, כוחות, עתודות, אש, לוגיסטיקה, תשתיות וצירי תנועה. תפקיד המצביא הוא לזהות מה מחזיק את המערכת, לאתר את הנכס החיוני שלה ולהגות תחבולה שתביא לקריסתה. כך אין צורך להשמיד את כל חיילי האויב. מיטוט המערכת שולל ממנו את היכולת להמשיך במלחמה ומאפשר לכפות עליו את תנאי סיומה.

החשיבה הפוסט־סטרוקטורלית הציעה דימוי אחר: רשת קנים חסרת גזע מרכזי והיררכיה קבועה, שכל נקודה בה יכולה להתחבר לכל נקודה אחרת ולהצמיח מחדש את הרשת. אנשי המכון לחקר תורת המערכה בצה״ל אימצו מדלז וגואטרי מושגים כגון ריזום, מרחב חלק ומכונת מלחמה. חזני הציג את תורת ההכרעה הקלאסית, שכינה „מיתוס הבליצקריג”, כחשיבה ליניארית שהתיישנה, ומולה הציב את המערכה העמוקה ואת מכונת המלחמה הריזומטית.

אלא שהמערכתיות לא הייתה חסרה בתורת צה״ל. היא הייתה ליבה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומבצע של״ג עודכנו התורות, פותחה הערכת מצב מערכתית־תחבולנית והופעלה תוכנית ברק להטמעתן במפקדים. במקום לשקם את הידע שנשחק, הוצגה התורה הקיימת כמיושנת ורמת המערכה כחסרה והוחלפה בשפה חדשה של עיצוב, המשגה, רשתות, אפקטים וצריבת תודעה.

כך נוצר בצה״ל שסע אנכי. ברמה הטקטית המשיכו המפקדים לרכז כוח, להפתיע, לאגף ולהסתער; ברמה המערכתית ביקשו לעצב מציאות, לשבש רשת ולצבור הישגים. הכוחות יכלו לנצח בקרבות, אך הקרבות לא חוברו למהלך שנועד למוטט את מערכת האויב. התחבולה הוחלפה בתהליך ייצור מטרות, המצביא במעצב, והתמרון הפך בהדרגה לפשיטות קרקעיות מוגבלות. 

האירוניה קשה במיוחד. דווקא בשעה שצה״ל אימץ פילוסופיה אנטי־מבנית, חמאס וחזבאללה הפכו מארגוני טרור לצבאות טריטוריאליים סדורים — ואף אימצו את עקרונות המלחמה וכלליה להפעלת צבא סדור שצה״ל זנח. הם בנו מפקדות, דרגים, מערכי הגנה, עתודות, אש ולוגיסטיקה והפעילו אותם כמערכת אחת. הם ביקשו להסוות את המבנה; ייתכן וצה״ל קיבל את ההסוואה כהוכחה שאין מבנה שאפשר לחשוף ולמוטט.

מכאן הדרך להתשה הייתה קצרה. אם האויב הוא רשת שכל פגיעה בה מתאחה, אי אפשר לכאורה למוטט את מערכת הלחימה שלו כדי להכריעו; אפשר רק לשבש, לשחוק, לגרוע ולהשפיע על תודעתו. תפיסת ההפעלה שפורסמה ב־2006 העניקה למהפכה מעמד רשמי. המסמך נגנז לאחר מלחמת לבנון השנייה, אך ההיגיון שביסודו לא נעקר. היכולות הטקטיות שוקמו, אולם השסע בין הקרב לבין המערכה נותר.

נוצר גם נתק מן הדרג המדיני. הממשלות המשיכו לדרוש „הכרעה” ו„הסרת האיום” כבמלחמות ישראל במאה הקודמת, בעוד הצבא שהוסב מצבא הכרעה לצבא התשה הציע פגיעה, שיבוש, צבירת הישגים והשפעה על התודעה. שתי המערכות השתמשו באותן מילים, אך לא דיברו על אותה מלחמה. בלי מהלך השולל מן האויב את יכולת הלחימה, אי אפשר להכתיב לו את תנאי הסיום; נותר רק לנהל כבכל מלחמת התשה משא ומתן בין יריבים שלא הכריעו זה את זה.

ישראל אינה יכולה להשתית את הגנתה על מלחמות התשה ממושכות. מגבלות גודלה, כלכלתה וצבא המילואים שלה מחייבות אותה להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב, למוטט את מערכת הלחימה שלו ולכפות את סיומה ואת זה ניתן לבצע רק לאור הפילוסופיה המקורית ממנה נגזרו תורות צה"ל המקוריות.

הגביע נמצא. עתה יש להניחו על שולחן הממשלה והמטכ״ל ולשאול מי הסמיך את החלפת תורת ההכרעה בתורת התשה, אך חשוב מזה, כיצד מחזירים את צה״ל — בפיקוח מדיני הדוק — לייעוד שלשמו הוקם: הסרת איום באיבו, במלחמת מנע הכרעתית, קצרה ומחוץ לגבולות המדינה.

הגרסה המלאה

הפוסט־סטרוקטורליזם החליף את האויב כמערכת בריזום חסר מרכז, את התחבולה בעיצוב ואת המצביא במנהל ייצור מטרות. מאמרו של ראש ענף תו״ל לשעבר חושף כיצד הוצגה תורת ההכרעה הקלאוזביצית־מולטקאית שאימצו מקימי צה"ל כ„מיתוס”, וכיצד נוצר בצה״ל שסע בין רמה טקטית שנותרה קלאסית לרמה מערכתית שאימצה את דלז וגואטרי.

בפוסט „שלוש אבני הדרך” (21 אוגוסט 2026) תואר התהליך שבו התרחק צה״ל מתורת המלחמה המקורית שלו. אולם השינויים הארגוניים והטכנולוגיים אינם מסבירים לבדם את עומק המהפכה. מאחוריהם התחולל שינוי פילוסופי: החשיבה המבנית־מערכתית שעליה נבנתה אמנות המלחמה הוחלפה בחשיבה פוסט־סטרוקטורלית, הרואה את המציאות כרשת נזילה, חסרת מרכז, סדר קבוע ומשמעות מחייבת אחת.

עתה נמצא „הגביע הקדוש”: מקור המאפשר לחשוף את הקוד הרעיוני שקשר בין חלקיה השונים של המהפכה. במאמר שפרסם ב„מערכות” הסביר סא״ל (מיל׳) ד״ר אסף חזני — קצין שמילא במשך שנים אחדות את תפקיד ראש ענף תו״ל במטכ״ל — את ההיגיון שביסוד החלפת התורה. חזני הציג את תורת ההכרעה הקלאוזביצית־מולטקאית, שאותה כינה באמצעות המונח העיתונאי „בליצקריג”, כ„מיתוס” וכחשיבה ליניארית שהתיישנה; מולה הציב את המערכה העמוקה ואת „מכונת המלחמה” של דלז וגואטרי.

לא היה זה שינוי סמנטי. הפילוסופיה החדשה שינתה את האופן שבו צה״ל הבין את האויב, את המערכה, את מקצוע המצביא ואת הקשר בין התכלית המדינית לפעולה הצבאית. היא סיפקה את השפה ואת ההיגיון שבאמצעותם הפכו סטיות מתורת ההכרעה לתפיסת הפעלה סדורה, עד שב־2006 הוסב צה״ל רשמית מצבא הכרעה לצבא התשה.

המהפכה התורתית לא הייתה הגורם היחיד לאסון 7 באוקטובר. הצטרפו אליה החלטות מדיניות, כשלי מודיעין, שינויים במבנה הכוח והישענות הולכת וגוברת על מכשולים, מודיעין ואש מנגד. אולם היא הייתה התנאי המקצועי שאִפשר את כל אלה: היא שללה את הצורך לחשוף את מבנה האויב ולמוטטו, הפחיתה את הביקוש למומחיות המצביא והחליפה את החתירה להכרעה בשיבוש, שחיקה, צבירת הישגים וייצור אפקטים.

המבנה שעליו מבוססת אמנות המלחמה

נפוליאון וקלאוזביץ קדמו כמובן לזרם הפילוסופי המכונה סטרוקטורליזם. אולם חשיבתם הצבאית הייתה מבנית־מערכתית: הם ראו בצבא האויב מערכת מאורגנת, שחלקיה קשורים ותלויים זה בזה.

למערכת הזאת יש פיקוד, כוחות מתמרנים, עתודות, אש, מודיעין, לוגיסטיקה, תשתיות, צירי תנועה ושטחי מפתח. היא נשענת על יחסי גומלין בין חלקיה ועל יכולתה לתאם ביניהם. משום כך אין צורך להשמיד את כל חיילי האויב ואת כל אמצעי הלחימה שלו. יש לזהות את המבנה המחזיק אותו כמערכת ולהכות בנקודה שפגיעה בה תחולל תגובת שרשרת ותשלול ממנו את היכולת להמשיך להילחם ביעילות.

זהו יסודה של הערכת המצב המצביאותית־תחבולנית. המצביא אינו מסתפק באיסוף נתונים ובבניית תמונת מצב. הוא שואל מה מאפשר לאויב לפעול כמערכת אחת; היכן נמצאת התלות המכרעת בין חלקיו; מהו מרכז הכובד שלו; ואיזה נכס חיוני, אם יישלל ממנו, ימנע ממנו להמשיך לממש את מטרת המלחמה.

נפוליאון ביקש להפריד בין חלקי צבא האויב, למנוע מהם להתאחד, לרכז כוח עדיף במקום ובזמן המכריעים ולהביסם בזה אחר זה. קלאוזביץ הגדיר את מרכז הכובד כמוקד העוצמה והתנועה של המערכת היריבה, שאליו ראוי לכוון את עיקר המאמץ. מולטקה הוסיף לתפיסה זו את שיטת הפיקוד שאִפשרה לממשה בצבאות גדולים: המפקד מבהיר את כוונתו ואת התכלית המבצעית, ומפקדי המשנה מפעילים שיקול דעת ויוזמה כדי להשיגן גם כאשר המציאות משתנה והקשר עם המפקדה נקטע.

מכאן נולדת התחבולה. היא אינה הברקה מקרית וגם לא תוכנית מפורטת שהוכנה מראש ונועדה להתבצע כלשונה. היא תוצאה של זיהוי מבנהו הייחודי של האויב ובניית מערכת לחימה שתביא לקריסתו. זהו מקצועו של המצביא: להגות במהירות תחבולה, לבנות לצורך מימושה מערכת המשלבת תמרון, מודיעין, אש וסיוע קרבי ולהפעילה כמכלול מסונכרן.

זו גם משמעותה של מלחמת הכרעה. תכליתה אינה רק לגרוע מיכולות האויב, להענישו או לגבות ממנו מחיר, אלא לשלול ממנו בזמן קצר את היכולת להמשיך במלחמה, להשיג בשדה הקרב ניצחון חרוץ ולכפות באמצעותו על המוכרע את תנאי סיומה.

תורה זו אינה ניתנת למימוש באמצעות ציות מכני לספר. היא מחייבת מפקדים המסוגלים לשפוט, ליזום, להגות בכוח היצירה רעיון תחבולני, ליטול אחריות ואף לסטות מן התוכנית כאשר המציאות משתנה. אלה איכויות אנושיות שחברה דמוקרטית, המעודדת מחשבה עצמאית ויוזמה, מסוגלת להעמיד לרשות צבאה.

הפוסט־סטרוקטורליזם: רשת ללא מרכז וללא מרות

החשיבה הפוסט־סטרוקטורלית שהתפתחה בשנות ה־60 של המאה ה־20 יצאה נגד ההנחה שלמערכת יש מבנה יציב, מרכז מארגן ומשמעות אחת שאפשר לחשוף. היא תיארה מציאות כאוטית משתנה שבה המשמעות נוצרת מחדש באמצעות קשרים, פרשנויות ומאבקים בין גורמים רבים.

דלז וגואטרי ביטאו תפיסה זו באמצעות מושג הריזום — קנה שורש המתפתח לכיוונים שונים, ללא גזע מרכזי, היררכיה קבועה או נקודת שליטה אחת. בניגוד לעץ, אין בו שורש שממנו נגזרים גזע וענפים. כל נקודה יכולה להתחבר לכל נקודה אחרת; הרשת יכולה להיקרע במקום אחד, להתאחות ולצמוח מחדש במקום אחר.

אל הריזום מתחבר מושג הנוודות. הנווד אצל דלז וגואטרי אינו בהכרח אדם המרבה לנוע, אלא מי שפועל ב„מרחב חלק”, שאינו מחולק בידי המדינה למרכזים, לגבולות ולמסלולים קבועים. כיווני התנועה והקשרים נוצרים ומשתנים תוך כדי הפעולה.

„מכונת המלחמה” הנוודית אינה צבא מדינתי. היא צורת התארגנות המתפתחת מחוץ למדינה ולסדר ההיררכי שלה. היא אינה בנויה כעץ אלא כריזום; אינה כפופה למרכז שלטוני אחד; וקשריה משתנים לפי הנסיבות. המדינה יכולה להשתלט עליה ולהשתמש בה, אך במקורה היא חיצונית לה ואף מנוגדת להיגיון המדינתי.

לחשיבה זו משמעות נוספת, מכרעת לענייננו. היא מערערת על מרותו של גורם מרכזי לקבוע משמעות אחת, תכלית אחת וסדר מחייב. אין סמכות יחידה המפרשת את המציאות עבור כולם, אלא פרשנויות מתחרות המשתנות בתוך הרשת.

ביישומיו החברתיים הפוסט־סטרוקטורליזם רואה במבנה ההיררכי גם מנגנון של כוח, דיכוי ונרמול, שבאמצעותו המרכז מבצר את שלטונו ומשתיק את השוליים. מכאן נגזרת לא רק החובה לחשוף את המבנה אלא גם לפרקו, לפזרו ולהחליפו בריבוי קולות וקשרים חסרי מרכז.

כרעיון ביקורתי המופנה כלפי מבנים חברתיים דכאניים עשוי להיות לתפיסה הזאת ערך. אולם העברתה לתורת המלחמה יצרה היפוך מסוכן. המבנה חדל להיות הכלי שבאמצעותו המצביא מפענח את מערכת האויב, והפך לדבר שהחשיבה עצמה מבקשת להשתחרר ממנו.

פילוסופיה שנועדה לפרק מבני כוח הוכנסה לצבא מדינתי שכל יכולתו לפעול תלויה בהיררכיה, במרות, באחדות הפיקוד ובכפיפות לתכלית מדינית אחת — וכן ביכולתו של המצביא לזהות את מבנה האויב ולמוטטו באמצעות מערכת לחימה יעילה מזו של יריבו.

המהפכה של המלת״ם

המכון לחקר תורת המערכה — המלת״ם — שהוקם בצה״ל בשנות התשעים, שינה את השפה שבה חשבו קצינים בכירים על מלחמה. אנשיו אבחנו כי לצה״ל אין תורה מערכתית וביקשו ליצור אותה באמצעות שילוב בין רעיונות צבאיים לבין מושגים שנשאבו מן הפילוסופיה הפוסט־סטרוקטורלית.

אין זו הקבלה שנבנתה בדיעבד. בריאיון לאיל ויצמן נשאל ראש המלת״ם במפורש „מדוע דלז וגואטרי?”, והשיב כי כמה מן המושגים בספרם „אלף מישורים” נעשו שימושיים עבור אנשי המלת״ם ואפשרו להם להסביר מצבים שלא היה אפשר להסביר קודם. הוא ציין במיוחד את המרחב החלק והמחורץ, מכונת המלחמה ומנגנון המדינה. הזיקה בין הפילוסופיה הפוסט־סטרוקטורלית לבין התורה שפותחה במלת״ם היא אפוא עובדה מתועדת, לא פרשנותו של כותב מאמר זה. המקור: הראיון הנמצא במרשתת עם איל ויצמן.

אל השיח הצבאי נכנסו הריזום, הנוודות, מכונת המלחמה, המערכה כרשת, עיצוב המערכה, המשגה, צריבה תודעתית וייצור אפקטים. גם כאשר חלק מן המושגים שימשו לכאורה רק כמטפורות, הם שינו את השאלות שנשאלו ואת התשובות שנחשבו לגיטימיות.

האבחנה שלפיה לצה"ל לא הייתה תורת מערכה הייתה שגויה. תורתו המקורית אכן נשחקה, בין השאר משום שתהליך הקנייתה למפקדים נפגע. בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומבצע של״ג כבר התברר כי הבעיה אינה היעדרה של תורה אלא התרחקות המפקדים מן התורה הקיימת ואובדן המיומנות להפעילה. במאמ״ץ מטכ״לי בהובלת מה״ד התורות עודכנו והובהרו, פותחה והוטמעה הערכת מצב מערכתית־תחבולנית מובנית (מחתמ״א), שנועדה להשיב למפקדים את היכולת לזהות את מערכת האויב ולהגות מהלך מכריע, נקבעה שיגרה של עריכת השתלמויות למפקדים בכירים ואף הופעל פרויקט מיוחד להטמעה נרחבת של התורות בקרב מפקדים וקציני אג״ם (תוכנית ברק).

המלת״ם הגדיר את הבעיה אחרת. במקום לשחזר את התורה המקורית, להתאימה למציאות החדשה ולשוב וללמד את מקצוע המצביא, הוצג לצה״ל כאילו חסרה לו תורה מערכתית. כך נפתחה הדרך להחלפת התורה שהייתה קיימת בתורה אחרת ואפשר שעקב כך לסגירת תוכנית ברק.

מאמרו של חזני ב„מערכות”

עדות חשובה במיוחד להיגיון שהוביל לאימוץ תורת המלת״ם מצויה במאמרו של סא״ל (מיל׳) ד״ר אסף חזני, „הקשר בין תהליכים חברתיים לתורת ההפעלה של צה״ל”, שפורסם בגיליון 435 של „מערכות” בפברואר 2011, עמ׳ 18–25. 

חשיבותו אינה נובעת רק מתוכנו. חזני אינו פרשן חיצוני המתבונן במהפכה התורתית בדיעבד, אלא קצין שמילא במשך שנים אחדות את תפקיד ראש ענף תו״ל במטכ״ל — הגוף שנושא באחריות המקצועית לתורת הלחימה של צה״ל. בעת פרסום המאמר הוצג כחוקר במרכז דדו. יש לקרוא את דבריו אפוא כעדות מבפנים על הנחות היסוד שבאמצעותן הוצדקה החלפת התורה.

חזני הציג את תורת המערכה העמוקה הסובייטית כחלופה מערכתית למה שכינה „מיתוס הבליצקריג”. הבליצקריג תואר אצלו כתפיסה ליניארית, המבקשת לרכז כוח, לפרוץ את מערך האויב, לחדור לעומקו ולהכריעו. לעומתו הוצגה המערכה העמוקה כתפיסה מורכבת, מרחבית ומערכתית.

בהמשך חיבר חזני במפורש בין המערכה העמוקה לבין מושג „מכונת המלחמה” של דלז וגואטרי. הוא תיאר את תפיסת המלת״ם כמימוש של המערכה העמוקה באמצעות מלחמה שאינה ליניארית אלא ריזומטית, וכהתאמתה של החשיבה הצבאית למציאות החברתית והמדינית החדשה שנוצרה בישראל בתקופת הסכמי אוסלו, ההתנתקות ומבצע „חומת מגן”.

המאמר חושף כי השינוי לא הוצג כתיקון מקצועי מצומצם אלא כהתאמה של הצבא לשינוי חברתי־פוליטי. תורה צבאית שנועדה להבטיח את יכולת ההכרעה של ישראל הוחלפה בעקבות פרשנות של המציאות המדינית והחברתית — בלי שהממשלה החליטה לשנות את מדיניות ההגנה הלאומית של המדינה ובלי שהייתה מודעת למהפך התפיסתי שיזם צה"ל.

אלא שההבחנה ההיסטורית והמקצועית שעליה נשענה ההצדקה הייתה שגויה.

ה„בליצקריג” שלא היה תורה נפרדת

„בליצקריג” היה מונח עיתונאי, לא שמה של תורה צבאית גרמנית רשמית. מאחורי המהלכים שכונו כך עמדה התורה הקלאוזביצית־מולטקאית: הבנת האויב כמערכת, הערכת מצב עצמאית, הגיית תחבולה, ריכוז כוח במקום ובזמן המכריעים ופיקוד משימה המאפשר למפקדי המשנה לפעול ביוזמתם לאור כוונת המפקד.

גם תורת המערכה העמוקה שפיתחו טוכאצ׳בסקי וקבוצת קצינים סובייטים לא הייתה ניגודה הפילוסופי של תורה זו. היא הייתה ניסיון ליישם אותו היגיון מערכתי בתנאיו של הצבא התעשייתי רחב־הממדים: לפרוץ את מערך האויב, לפגוע בעת ובעונה אחת בדרגיו ובעומקו, לשבש את יכולתו להתארגן ולהפעיל דרגים עוקבים עד לקריסת מערכת הלחימה שלו.

ההבדלים בין התורות היו בקנה המידה, במבנה הכוח, במרחב ובאמצעים — לא בין חשיבה גרמנית ליניארית לבין חשיבה סובייטית מערכתית. בשני המקרים נועדה המערכה ליצור תנאים שיביאו להתמוטטות מערכת האויב ולהכרעה, לא לקיים תהליך בלתי־מוגבל של שחיקה הדדית.

הכשל בהצגת הבליצקריג כחלופה נחותה זוהה כבר בזמן אמת. בגיליון הבא של „מערכות” פרסם ד״ר איתן שמיר את המאמר „בין הבליצקריג הגרמני לתורת המערכה הסובייטית”. בתקציר הרשמי של כתב העת נאמר כי חזני טען שהבליצקריג היה ליניארי ולכן נחות מן המערכה העמוקה; שמיר השיב כי הסובייטים עצמם לא נלחמו במלחמת העולם השנייה לפי תורתם המקורית, אלא יישמו למעשה גרסה של הבליצקריג, וכי האמריקנים למדו מן התורה הגרמנית ולא מן הסובייטית. המאמר בגיליון מערכות 436. 

המלת״ם לא גילה אפוא את המערכתיות שהייתה חסרה כביכול בתורת המלחמה הקלאסית. המערכתיות הייתה ליבה של התורה הקלאוזביצית־מולטקאית מלכתחילה.

תורה של מצביאים מול תרבות של מנהלים

הקושי לממש את התורה הקלאוזביצית־מולטקאית לא נבע מחוסר מערכתיות, אלא מן המתח שבין תרבות המצביאות לבין תרבות פוליטית וניהולית ריכוזית.

תורת המצביאות מחייבת מפקד היודע לפרש מציאות משתנה, להגות פתרון חדש, ליזום וליטול אחריות. משטר המבקש לשלוט בכל החלטה, או הנהלה המבקשת להפוך כל פעולה לנוהל מדיד ומתוכנן מראש, מתקשים לשאת עצמאות כזאת.

בברית המועצות התנגשה הדרישה לעצמאות מקצועית במשטר הסטליניסטי. טוכאצ׳בסקי הוצא להורג ורבים מנושאי התורה טוהרו. הצבא האדום נאלץ לנסות לממש רעיונות מערכתיים בתוך מציאות פוליטית שדרשה ציות, חששה מיוזמה עצמאית והענישה סטייה מן התוכנית.

בארצות הברית ניסה מזכיר המלחמה אליהוא רוט בראשית המאה העשרים להסב צבא, שכמו צבא הצאר והצבא האדום, הושפע מן הפרשנות המכנית של ז׳ומיני למהלכיו של נפוליאון, לצבא הנשען על חשיבה ופרשנות אינטלקטואלית קלאוזביצית־מולטקאית. הרפורמות שיזם הקימו מטה כללי ומערכת חינוך צבאית מקצועית, אך נקלטו בתוך תרבות ניהולית שהושפעה מן הניהול המדעי: תקינה, מדידה, חלוקת תהליכים, תכנון הנדסי ושליטה ריכוזית. לכן החשיבה בצבא האמריקני נשארה ז׳ומיניסטית.

כך נשמרו לעיתים המבנים החיצוניים של המטה המקצועי, אך התחבולה הומרה בתכנון. במקום שמצביא יפרש את המצב ויבנה מערכת לחימה המותאמת לאויב הייחודי, נוצרה נטייה לפרק את המלחמה למשימות, לתשומות, לתפוקות ולתהליכים מדידים.

אפשר להעתיק טנקים, מטוסים, דרגים, צירי חדירה ולוחות זמנים. אי אפשר להעתיק תחבולה בלי תרבות פיקוד המאפשרת למפקדים לחשוב ולפעול. במקום שבו היוזמה מדוכאת או מנותבת לתוך תפיסה ניהולית־הנדסית, מתקבל חיקוי מכני של המהלך המכריע: ספר עבה המורה לכל דרג מה עליו לעשות בכל שלב.

תורת המערכה של קלאוזביץ ומולטקה הצליחה להכות שורש בצבא הבריטי ובצה״ל משום ששניהם צמחו מחברות דמוקרטיות שיכלו להעמיד מפקדים שהתחנכו לשפוט, ליזום וליטול אחריות. חברה דמוקרטית אינה מבטיחה מצביאות טובה, אך היא מספקת את חומר הגלם האנושי הנדרש לה.

זו הייתה גם חוכמתו המקורית של צה״ל הקטן. לא חוכמתן של מערכות שליטה ושל תהליכי ייצור מטרות, אלא איכויותיהם של מפקדים המסוגלים להבין מצב חדש, להגות תחבולה ולפעול למימושה גם כאשר התוכנית המקורית אינה מתאימה עוד וכאשר נותק הקשר עם הדרג הממונה.

מאמרו של חזני חושף אפוא את עומק הטעות. צה״ל לא היה חסר תורה מערכתית שנדרש לייבא עבורה תחליף מן הפילוסופיה הפוסט־סטרוקטורלית. הייתה לו תורה מערכתית־תחבולנית, שנבנתה על קלאוזביץ ומולטקה, הותאמה לתנאיה של ישראל והוכיחה את עצמה במלחמות ההכרעה של המאה הקודמת. במקום לשקמה ולהתאימה לאיום החדש, היא הוצגה כ„מיתוס” ליניארי שאבד עליו הכלח.

פריצת הדרך שלא הייתה: המעבר דרך הקירות

המחשה מאלפת לדרך שבה ידע צבאי קיים נעטף בשפת המלת״ם מצויה בתיאור הלחימה במבצע „חומת מגן”.

המעבר של כוחות צה״ל דרך קירות בתים, במקום תנועה בסמטאות החשופות לאש האויב, הוצג כיישום חדשני של מושגי המרחב החלק והמחורץ של דלז וגואטרי. במקום לקבל את החלוקה העירונית הקיימת לרחובות, סמטאות, קירות ודלתות, יצר הכוח לעצמו מרחב תנועה חדש.

אלא שה„פריצה הפילוסופית” הופיעה כהנחיה מקצועית פשוטה למפקד מחלקה כבר בספר „מחלקת הרובאים” של צה״ל משנת 1956 בפיסקה 89 שנושאה הוא "התקפה בשטח בנוי". הספר מציין כי הרחוב הוא שטח הריגה והנחה לשקול לחדור לבתים דרך חור בקיר.

מפקד המחלקה של 1956 לא נזקק לריזום, למרחב חלק או למפקד חטיבה בוגר המלת״ם כדי להבין שאין לנוע במקום הנשלט באש אויב. תורת צה״ל המקורית ציידה אותו בידע מקצועי ובשיקול דעת שאפשרו לו לבחור דרך פעולה המתאימה למצב.

מפקד המחלקה של 1956 קיבל כלי שאִפשר לו לפעול; מפקד החטיבה בוגר המלת״ם קיבל שפה מסובכת לתיאור אותה פעולה.

המלת״ם לא המציא את הטכניקה ולא נדרש כדי להסבירה. הוא נטל ידע טקטי קיים, עטף אותו בשפה פילוסופית זרה וייחס לפילוסופיה את ההצלחה שהושגה באמצעות מקצועיותם ויוזמתם של מפקדים שדבקו בתורת צה"ל המקורית.

השסע האנכי שנפער בצה״ל

המהפכה לא החליפה את כל תורת הלחימה של צה״ל. ברמה הטקטית המשיכו המפקדים לפעול לאור עקרונות המלחמה הקלאסיים: לתחבל, להגדיר מאמץ עיקרי, לרכז כוח, לאגף, להפתיע, לחפות, להסתער ולנצל הצלחה. ברמה המערכתית, לעומת זאת, הוכנסו מושגי מלחמת התשה: עיצוב, המשגה, רשתות, אפקטים והסתגלות הדדית.

כך נוצר בצה״ל שסע אנכי. המפקדים הטקטיים המשיכו ללמוד וליישם היגיון הכרעתי קלאוזביצי־מולטקאי; מפקדי המערכות נדרשו לחשוב באמצעות דלז וגואטרי. הרמה הטקטית ניסתה לנצח בקרב, ואילו הרמה שמעליה ביקשה לעצב מציאות, לשבש רשת, לצבור הישגים ולהשפיע על התודעה - דרך מובטחת להיקלע למלחמת התשה שלא ניתן לשלוט במשכה ובעיקר לא להשיג בה ניצחון חרוץ שמאפשר להכתיב לאויב את תנאי סיום המלחמה.

הדבר דמה לבית חולים שבו הרופאים, האחיות ושאר אנשי הסגל פועלים לאור עקרונות הרפואה הקונוונציונלית המכריעה ככל האפשר מחלות, ואילו מנהלי המחלקות מתכננים את הטיפול לאור רפואה משלימה המשכחת ככל האפשר כאבי מחלות בלתי מוכרעות. גם אם כל אחד מן המטפלים מיומן ומסור, אין עוד היגיון מקצועי אחד המחבר בין האבחנה, תוכנית הטיפול ופעולות הצוות.

בצה״ל ניתק השסע בין הקרב לבין המערכה. הכוחות יכלו לנהל קרבות טקטיים קשים, להפגין גבורה, לכבוש שטח ולהשמיד אויבים, כלאחרונה בזירת חיזבאללה בגבול לבנון — בלי שמישהו יחבר את הישגיהם למהלך אופרטיבי שנועד למוטט את מערכת הלחימה של האויב.

כך נוצרה האפשרות לנצח שוב ושוב בקרבות אך לא להכריע במלחמה.

מאויב כמערכת לאויב כרשת

בתורת המלחמה המבנית האויב הוא מערכת בעלת היגיון, מבנה, מרכזי כובד ותלויות. משום כך אפשר לחקור אותו, למצוא את נקודת התורפה המערכתית שלו ולבנות מהלך שיביא לקריסתו.

דלז וגואטרי עצמם לא טענו כי בריזום אין מוקדים חשובים, קשרים חיוניים או נקודות תורפה. הם שללו מבנה עצי יחיד, מהות קבועה ומרכז שליטה הכרחי. גם המרחב החלק והמרחב המחורץ אינם אצלם מצבים טהורים ונפרדים, אלא היגיונות הנשזרים זה בזה.

הכשל נוצר בתרגום הצבאי. דימוי הריזום תורגם לתפיסת האויב כרשת מבוזרת המתחדשת מכל נקודה. כתוצאה מכך נדחקה הצדה השאלה המבנית: אילו מפקדות, תלויות ונכסים חיוניים מאפשרים לרשת לפעול כמערכת לחימה?

הפילוסופיה עצמה לא שללה לחלוטין את האפשרות לזהות מוקדים ונקודות תורפה. אולם תרגומה הצבאי החליש את החיפוש אחר מהלך שימוטט את מערכת האויב והפנה את המאמץ לפגיעה מצטברת בצמתיה.

לכך הייתה תוצאה בלתי־נמנעת. אם האויב הוא ריזום שכל קרע בו מתאחה ושכל נקודה בו יכולה להצמיח מחדש את הרשת, אי אפשר להכריעו במיטוט מהיר של המערכת ובנקיטת מהלכים למניעת איחויה מחדש, כבתורת ההכרעה הקלאסית. אפשר רק לפגוע בו, להפריע לתפקודו, לשבש את קשריו ולשחוק את צמתיו פעם אחר פעם.

כך הומרה ההכרעה בהתשה. במקום לשאול איזה מהלך ימוטט את מערכת האויב וישלול את יכולתו להמשיך במלחמה, נשאל כיצד לפגוע בו, לצבור עליו לחץ, לייצר אפקטים ולהשפיע על תודעתו. המערכה חדלה להיות מהלך בעל נקודת הכרעה והפכה לתהליך סיזיפי מתמשך של שחיקה והסתגלות הדדית.

מלחמת התשה אינה מביאה את אחד הצדדים למצב שבו הוא נאלץ לקבל את תנאי יריבו. בהיעדר יכולת הכרעה מבקשים הצדדים להגיע לשולחן הדיונים ושם להשיג פשרה בין יריבים שלא הצליחו להכריע זה את זה. לצבא המתיש אין כאמור שליטה ממשית במשך המלחמה, בעיתוי סיומה או יכולת להכתיב תנאים שירחיקו את שובו של האיום.

האויב השתנה — אך לא חדל להיות מערכת

אחת ההצדקות להחלפת החשיבה המבנית בחשיבה הרשתית־האנרכיסטית הייתה השתנות האיום. את מקומם של צבאות מדינתיים סדורים, בעלי חתימה מערכתית ברורה, תפסו כביכול ארגוני טרור מבוזרים, שמאפיינם המרכזי הוא מאמץ מתמיד לטשטש את חתימתם. מכאן נגזרה הטענה שאת האויב החדש אי אפשר לנתח כמערכת בעלת מבנה, מרכזי כובד ותלויות חיוניות, אלא כרשת חסרת מרכז שאפשר רק לשבש ולשחוק.

אלא שהטענה לא עמדה במבחן המציאות. חמאס וחזבאללה היו מראשית התפתחותם ארגונים תת־מדינתיים שנבנו כצבאות סדורים. תחילה היו אלה צבאות נייחים בעיקרם, ששיגרו לעבר ישראל אש מנגד ושילחו לתוכה מחבלים; לאחר 2016 נוסף להם גם מרכיב תמרון יבשתי נייד.

הם אורגנו בדרגים, במפקדות וביחידות; הפעילו מערכי פיקוד ושליטה; החזיקו עתודות, אמצעי אש ומערכים לוגיסטיים; ובנו מערכי הגנה סדורים. הם היו קשורים לטריטוריה, לשלטון, לתשתיות ולצירי תנועה.

דווקא נייחותם והיצמדותם לשטחים מוגדרים הבליטו תווי פנים מערכתיים שהיה קל יחסית לאתרם, בניגוד לארגוני גרילה ניידים הנטמעים בהרים, במדבריות וביערות. הם לא היו „מכונות מלחמה נוודיות” הפועלות כריזום במרחב חלק.

אפשר היה לזהות מפקדות, ריכוזי כוחות ואמצעי לחימה, מרכזים לוגיסטיים ומערכי הגנה הבנויים ממאמצי אבטחה קדמיים, מאמצי החזקה במרחבי הביניים וכוחות הלם בעורף. אפשר היה גם לאתר את הצינורות החיוניים שאִפשרו לכל אלה לפעול כמערכת אחת: דרכים וצירי תנועה ומערכות אנרגיה, קשר ותקשוב.

היו בהם רכיבים ריזומטיים, אך אלה התקיימו בתוך מערכות צבאיות סדורות, טריטוריאליות ומדורגות. טשטוש החתימה המערכתית לא היה היעדר מערכת.

האויב ביקש לטשטש את חתימתו; צה״ל השלים עבורו את המלאכה כאשר קיבל את הטענה שאין מאחורי ההסוואה מבנה שאפשר לחשוף ולמוטט.

אילו מערכות הלחימה של חמאס וחזבאללה היו מזוהות באמצעות הערכת המצב המערכתית־תחבולנית המובנית — מחתמ״א — שפותחה והוטמעה בצה״ל כלקח ממבצע של״ג, ומפורקות בעודן באיבן, אפשר היה להכריען במהלכים אופרטיביים מבוססי תמרון בזמן קצר ובשחיקה נמוכה יחסית של כוחותינו.

הדבר היה אפשרי לפני שהן העתיקו חלק ניכר משדה הקרב אל התת־קרקע וחסמו את צירי התנועה במערכי מכשולים עבים. משלא נעשה הדבר, ניצל האויב את הזמן שהעניקה לו הסבת צה״ל לצבא התשה כדי להעמיק את הגנתו ולהעלות מאוד את מחירה של ההכרעה המאוחרת — עד כדי שלילת היכולת להשיגה בזירת לבנון והשגתה החלקית בלבד ברצועת עזה.

השינוי באיום חייב להתאים את תורת ההכרעה למציאות החדשה, לא לבטלה. חתירתם של ארגוני הטרור לטשטש את חתימתם המערכתית חייבה את מצביאי צה״ל לשכלל את יכולתם לחשוף את המבנה שמאחורי ההסוואה — מאמץ שטכנולוגיות המודיעין המשוכללות היו אמורות להקל עליו מאוד.

בפועל, אף שבזירות חמאס וחזבאללה התקיימו מערכות צבאיות סדורות ובעלות חתימה, הפכה הלחימה בארגוני טרור לעילה חסרת שחר להחלפת שני יסודות גם יחד: דפוס הערכת המצב המצביאותית־המבנית ותורת המערכה שלאור עקרונותיה וכלליה נערכה הערכת מצב זו. החלפתם מיסדה והשרישה את הסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא התשה.

ממצביא למנהל של תהליך ייצור מטרות

השינוי בתפיסת האויב שינה גם את מקצוע הפיקוד.

בתורה המקורית ניצב בראש מערכת הלחימה מצביא. על יסוד המודיעין שנאסף, ובעיקר כנגזר ממטרת המלחמה, לאור עקרונות וכללי המלחמה הוא הרכיב ופירש את המבנה המערכתי של האויב, הגה תחבולה להכרעתו, קבע את המאמץ העיקרי ותכלל את הכוחות המתמרנים עם האש ועם יתר גורמי הסיוע הקרבי. האש שירתה את התמרון, והתמרון יצר את התנאים להכרעה.

בתפיסה החדשה הפך המפקד בהדרגה ממצביא ל„מעצב”. הוא נדרש לנהל שיח, להמשיג את הבעיה, להעריך (בפועל לנחש) את מצבו התודעתי של האויב ומידת מורתעותו, על מנת להעמיק במכות קשות וכואבות את מורתעותו כדי לגרום לו לשנות את רצונו להילחם, גם בלי להקדים לכך את שלילת יכולתו להילחם. 

המהפכה הרעיונית התחברה למהפכה טכנולוגית שהבטיחה מודיעין בזמן אמת, שליטה מרכזית, חימוש מדויק ותקיפה מרחוק. הטכנולוגיה סיפקה את האמצעים; התורה החדשה סיפקה להם שפה והצדקה.

כך נוצר חיבור ישיר בין מערכות המודיעין, שבנו בנק מטרות, לבין מערכות האש מנגד, שתקפו את המטרות. במרכז המערכת לא עמדה עוד תחבולת המצביא, אלא מעגל ייצור המטרות ותקיפתן. התמרון, שבעבר היה המאמץ המכריע והאש סייעה לו, הפך בהדרגה לאמצעי לחשיפת מטרות, לפשיטות מוגבלות, ליצירת מגע ולהשלמת פעולתה של האש.

מוחו של הצבא עבר מן המפקדים והמטות אל מערכות המודיעין, השליטה והאש. הכוחות היבשתיים הופעלו יותר ויותר כאוסף יחידות טקטיות, ולמומחיותו המקצועית של המצביא — היגוי מהיר של תחבולות ובנייה והפעלה מסונכרנת של מערכת לחימה למימושן — נותר פחות ביקוש.

אולם מערכת טכנולוגית יכולה לאתר מטרות ולתקוף אותן; היא אינה יכולה לקבוע מהי נקודת ההכרעה של המלחמה. בנק מטרות הוא רשימה של דברים שאפשר לפגוע בהם, לגרוע, לכתוש ולהכאיב. הוא אינו תחליף לרעיון המסביר כיצד הפגיעה בהם תמוטט את מערכת הלחימה של האויב ותביא לסיום המלחמה בתנאים הרצויים.

מהתכלית המדינית לפרשנות צבאית

להחדרת החשיבה הפוסט־סטרוקטורלית הייתה גם השלכה על היחסים בין הדרג המדיני לצבאי.

במדינה דמוקרטית הסדר הנכון ברור: הממשלה קובעת את המדיניות ואת מטרות המלחמה; המטכ״ל מתרגם אותן לאסטרטגיה צבאית; המצביא מתכנן את המערכה ואת התחבולה; והכוחות מבצעים את המשימות באמצעות פיקוד משימה.

כך נוצרת שרשרת מחייבת:

תכלית מדינית → הישג צבאי נדרש → תחבולה מערכתית → תוכנית → משימות לכוחות.

כאשר עצם קיומה של סמכות מרכזית הקובעת משמעות ותכלית נתפס כבעייתי, עלולה גם הנחיית הדרג המדיני להיהפך מעיקרון מחייב לעוד נקודת מבט בתוך תהליך העיצוב הצבאי. המטכ״ל אינו מסתפק אז בתרגום מטרות הממשלה לאסטרטגיה, אלא מנסח מחדש את הבעיה, מפרש את התכלית ומגדיר בעצמו מה אפשר ומה ראוי להשיג.

אין פירוש הדבר שמפתחי התורה ביקשו במודע לבטל את כפיפות הצבא לממשלה. אולם התורה החלישה את המנגנון המקצועי המבטיח כפיפות זו: השרשרת המחברת בין תכלית מדינית, הישג צבאי, תחבולה ומשימות. העובדה שעלתה מתחקירו של רא״ל דן שומרון, שלפיה הדרג המדיני — ממשלות שרון ואולמרט — לא היה מודע עד מלחמת לבנון השנייה למהפכה שהתרחשה בצה״ל כעשור לפניה, ממחישה את הסכנה.

כך נוצר שיח שבלט אחרי 7 באוקטובר שבו הממשלה והצבא משתמשים באותן מילים, אך אינם מדברים בהכרח על אותה מלחמה.

הממשלה מבקשת „להכריע”, „להסיר את האיום” או „לשנות את המציאות”, בלי לדעת אולי שמושגים אלה שייכים למלחמת הכרעה, שתכליתה להשיג בשדה הקרב ניצחון חרוץ — המכונה כיום בטעות „ניצחון מוחלט” — ולכפות באמצעותו על האויב את תנאי סיום המלחמה.

אולם צה״ל, שהוסב מאז 2006 לצבא התשה, כבר אינו מיועד ומסוגל להשיג ניצחון חרוץ כבמלחמותיו במאה הקודמת. לפיכך הוא מציע כדרכה של מלחמת התשה פגיעה, שיבוש, הכלה, צבירת הישגים ועריפת צמרת האויב כדי להשפיע על תודעתו. יכולת הלחימה של האויב אינה נשללת; התקווה היא שהנזק והלחץ יניעו אותו להסכים להפסקת הלחימה. „בדרישותיהם ‘להכריע’, ‘להסיר את האיום’ או ‘לשנות את המציאות’, הממשלה והציבור כאחד מבקשים אפוא, בלי לדעת, את יום האתמול — דער נעכטיקער טאָג — כי עבר.” 

הפער בין שתי השפות נחשף כאשר הקרבות מתמשכים ואין תשובה לשאלה הפשוטה: איזה מצב צבאי אמור לשלול מן האויב את יכולת הלחימה ולאפשר לישראל לכפות עליו את תנאי הסיום הרצויים?

אין סיבה שהישג שהיה אפשרי במאה הקודמת יהיה בלתי־אפשרי במאה הנוכחית. אך הוא לא ישוב להיות אפשרי בטרם יוסב צה״ל בחזרה לצבא הכרעה.

האם צה״ל הבין את התורה שאימץ?

כאן מתחייבת שאלה שטרם נבדקה לעומקה: האם מפקדי צה״ל שאימצו את התורה החדשה היו מצוידים בכלים הדרושים להבנת הפילוסופיה הפוסט־סטרוקטורלית שעליה היא התבססה?

האם הכירו את מלוא משמעותם של הריזום, הנוודות, המרחב החלק ומכונת המלחמה — או שנחשפו בעיקר לתרגומם הצבאי בדמות רשתות, עיצוב, המשגה וייצור אפקטים?

אין זו שאלה עיונית. כדי להכריע אם תורה חדשה מתאימה לצבא, אין די ללמוד להשתמש במושגיה. מפקדים נדרשים להבין את הנחות היסוד הגלומות בה ואת השלכותיהן.

היה עליהם לבחון אם שלילת המבנה הקבוע, המרכז המארגן וההיררכיה המחייבת מתיישבת עם מהותו של צבא מדינתי; עם מקצוע המצביא; עם אחדות הפיקוד; ועם כפיפותו של המטכ״ל לתכלית שקובע הדרג המדיני.

האם המפקדים הבינו שהתורה החדשה אינה מוסיפה כלי חשיבה לתורת המערכה הקיימת, אלא מחליפה את יסודותיה? האם הובהר להם שתרגום האויב לרשת המתחדשת מכל נקודה עלול להסיט את המאמץ מאיתור הנכס החיוני ומהגיית מהלך מכריע לעבר פגיעה מצטברת, שיבוש וייצור אפקטים?

לא ידוע שהנחותיה הפילוסופיות של התורה, השלכותיהן הצבאיות ומשמעותן למדיניות ההגנה הלאומית הוצגו במלואן למפקדים שנדרשו לאשרה — ובוודאי לא לממשלה. וועדת שומרון לא הצליחה לקבל מהמלת"ם ולו מסמך כתוב אחד שמסביר את תורתו. בהיעדר יכולת הכרעה צבאית הפכה למעשה מדיניות ההגנה הלאומית שלה — הסרת איומים בעודם באיבם, מעבר לגדר, באמצעות מלחמות מנע הכרעתיות קצרות — לאות מתה.

השאלה העמוקה היא כיצד הותר לתורה שנשענה על פילוסופיה אנטי־מבנית לשנות את זהותו ואת תכליתו של צבא מדינתי בלי שנערך דיון מקצועי ומדיני סדור בהנחותיה ובתוצאותיה הצפויות.

תפיסת ההפעלה של 2006: מרעיון לפקודה

בספטמבר 2006 קיבלה המהפכה מעמד של פקודה עם פרסומה של תפיסת ההפעלה החדשה. המסמך הסב רשמית את צה״ל מצבא ההכרעה שהקימו מייסדיו, בהנחיית מקימי המדינה, לצבא התשה.

התפיסה לא רק העניקה שמות חדשים לפעולות מוכרות, אלא החליפה את ההיגיון שחיבר ביניהן. במקום מהלך שנועד להביא לקריסת מערכת האויב הועמדו במרכז השיבוש, השחיקה, צריבת התודעה ויצירת האפקטים. במקום ניצחון חרוץ המאפשר להכתיב למוכרע את תנאי סיום המלחמה, ביקשה התפיסה להשפיע על שיקוליו של אויב שיכולת פעולתו לא נשללה.

מלחמת לבנון השנייה הייתה המבחן הראשון של התורה שקדמה לפרסום המסמך ובאה בו לידי ביטוי רשמי. צה״ל תקף מטרות רבות, הסב נזק כבד ולוחמיו גילו אומץ ומסירות. אולם מערכת הלחימה של חזבאללה לא קרסה, הירי נמשך עד יומה האחרון של המלחמה וישראל לא הכתיבה תנאים לאויב מוכרע. תנאי הסיום גובשו באמצעות משא ומתן, תיווך והחלטה בינלאומית.

ועדת דן שומרון הורתה ב־2007 לבטל את תורת המערכה של המלת״ם ולהסב את צה״ל מיד בחזרה לצבא הכרעה. הדוח לא פורסם רשמית, אך עיקריו פורסמו בידי אלכס פישמן ב„ידיעות אחרונות” ב-26 ינואר 2007. מסמך תפיסת ההפעלה נגנז, הכשירות הטקטית שוקמה והאימונים חודשו, אך ההסבה התורתית בחזרה לא הושלמה. הוחזרו יכולות לחימה, אולם מערך התמרון היבשתי לא חזר להיקפו ובעיקר, לא שוקם ההיגיון המערכתי שאמור לחבר את הקרבות למהלך מכריע.

על רקע זה, שתיקתו של חזני ביחס להנחיית ועדת שומרון משמעותית לא פחות מן הדברים שכתב. מאמרו פורסם ב־2011, ארבע שנים לאחר שניתנה ההוראה לבטל את תורת המלת״ם, אך הוא לא התמודד עם ההנחיה, לא ניסה להפריכה ולא הסביר כיצד התורה שהוסיף להצדיק מתיישבת עמה. כך או כך, פרסום מאמרו של חזני ב־2011 וניהול מבצע „צוק איתן” כמלחמת התשה ארוכה נוספת שלא הסתיימה בניצחון חרוץ ב־2014 מלמדים כי מסמך 2006 אמנם נגנז, אך ההיגיון שביסודו לא נעקר. לפי מידע הטעון עדיין אימות, ההגיון שלא נעקר נלמד בהשתלמויות הקצונה הבכירה עד 7 באוקטובר ואולי נלמד גם כיום. 

במונחי משל בית החולים: הסגל הרפואי אומן מחדש ושב לתפקד במקצועיות, אך מנהלי המחלקות המשיכו לפעול לאור תורה אחרת או גרוע מזה לאור שתי תורות סותרות.

כך נשמר השסע האנכי. הכוחות יכלו לנצח בקרבות; המטכ״ל לא שב לבנות מן הקרבות מהלך הממוטט את מערכת האויב. במקום תורת הכרעה אחת, המחברת את מטרות הממשלה למשימות המוטלות על הלוחם, התקיימו בצה״ל שתי שפות מקצועיות שאינן מתחברות זו לזו.

מאז 2006 שילמה ישראל את המחיר. צה״ל לא התכוון וכבר לא היה מסוגל למוטט את מערכות הלחימה שנבנו סביב גבולותיה במלחמת מנע יזומה. חמאס וחזבאללה ניצלו את הזמן כדי להתעצם, להתחפר ולהעתיק חלק ניכר משדה הקרב אל התת־קרקע. ישראל נקלעה לסדרה של מלחמות התשה שלא הסתיימו בהכרעה, והתהליך הגיע לשיאו באסון 7 באוקטובר ובמלחמה הממושכת שפרצה בעקבותיו.

לא שינוי במילים — שינוי בזהותו של הצבא

המהפכה הפוסט־סטרוקטורלית לא רק לימדה את צה״ל לדבר בשפה חדשה. בתרגומה הצבאי היא החליפה את האויב כמערכת ברשת חסרת מרכז; את התחבולה בעיצוב; את המצביא במנהל של תהליך ייצור מטרות; ואת החתירה להכרעה בתהליך מתמשך של שיבוש ושחיקה.

מרגע שהאויב נתפס כריזום שאין לו מרכז הכרחי ושכל פגיעה בו מתאחה, המערכה כתהליך שאין לו נקודת הכרעה והמטרה המדינית כפרשנות הנתונה לעיצוב — נותר לצבא לשבש, לגרוע, לצבור אפקטים ולהשפיע. כלומר: להתיש.

האירוניה היא שפילוסופיה אנטי־מבנית אומצה בצה״ל דווקא בשעה שחמאס וחזבאללה הפכו מארגוני טרור לצבאות טריטוריאליים סדורים, שמבנם ותלויותיהם נעשו ברורים יותר — ואף אימצו את עקרונות תורת המלחמה שצה״ל זנח והחליף בחשיבה הפוסט־סטרוקטורלית. בעוד אויביו בנו מפקדות, דרגים מתמרנים שצה"ל ניוון וצימצם, מערכי הגנה, עתודות, מערכות אש ולוגיסטיקה והפעילו אותם כמערכת לחימה אחת, קיבל צה״ל את מאמציהם להסוות את המבנה כהוכחה שאין מאחוריהם מבנה שאפשר לחשוף ולמוטט. כך, במקום לפרק את מערכת הלחימה של האויב, פירק צה״ל את מערכתו שלו: הוא ניתק בין התכלית המדינית, התחבולה המערכתית והקרבות הטקטיים, העביר את מוחו מן המצביא אל מערכות המודיעין והאש ויצר בתוכו שסע אנכי בין דרג טקטי שהוסיף לפעול לאור תורת המלחמה הקלאסית לבין דרג מערכתי שאימץ את דלז וגואטרי.

ישראל אינה יכולה להשתית את הגנתה על מלחמות התשה ממושכות. בשל מגבלות גודלה, אוכלוסייתה, כלכלתה וצבא המילואים שלה, היא זקוקה ליכולת להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב, למוטט את מערכת הלחימה שלו ולכפות עליו את סיומה.

תיקון צה״ל אינו מתחיל בעוד אמצעי לחימה, בעוד מטרות או בעוד מערכות שליטה. הוא מתחיל באיחוי השסע האנכי ובהשבת תורה מקצועית אחת מן הדרג הטקטי ועד המטכ״ל — תורה המחברת תכלית מדינית, הערכת מצב מערכתית, תחבולה, תמרון והכרעה.

השאלה אם מפקדי צה״ל הבינו את הפילוסופיה שאימצו אינה עיסוק צדדי בהיסטוריה אינטלקטואלית. היא נוגעת לאחריות על אחת ההחלטות הצבאיות הגורליות בתולדות ישראל: החלפת התורה שאפשרה למדינה קטנה להכריע במהירות את אויביה בתורה שגזרה עליה להישחק מולם לאורך זמן.

סיכום

נמצא אפוא הגביע הקדוש. עתה יש להוציאו מן הארון, להניחו על שולחנותיהם של הממשלה ושל המטה הכללי ולשאול: מי הסמיך את צה״ל להמיר את תורת ההכרעה של מדינת ישראל בתורת התשה? ומי לא הבחין שרחל הוחלפה בלאה?

ומעל לכול: כיצד מבטיחים את חזרתו המהירה של צה״ל לייעוד שלשמו הוקם? הדבר מחייב פיקוח מדיני הדוק, כדוגמת זה שהפעיל בן־גוריון על צה״ל בשנותיו הראשונות, והסתייעות באנשי מקצוע ובמפקדי עבר שעדיין עימנו — שכן המומחיות הנדרשת שוב אינה מצויה בתוך הצבא עצמו.

החזרה הזאת אינה יצירת מדיניות חדשה, אלא מימושה של מדיניות ההגנה הלאומית שמעולם לא שונתה כדין: מדיניות שלפיה, בהיעדר עומק אופרטיבי וטקטי, ישראל לא תגן על עצמה בתוך גבולותיה. האסטרטגיה הצבאית הנגזרת ממנה היא הסרת איומים אפשריים באיבם — תוך ניצול הזדמנויות הנוצרות במערכת הבין־לאומית, כפי שנעשה במאה הקודמת — במלחמת מנע הכרעתית, קצרה ומחוץ לגבולות המדינה.