לעבור ממגננה למתקפה גם במלחמה על התודעה

חלק ב - המשך למאמר "רם עמנואל קולוניאליסט?"

תקציר

ישראל משקיעה משאבים גדולים במערכה התודעתית, אך עושה זאת מתוך תפיסה הגנתית שמטרתה לבלום שחיקה, לשמר תמיכה ולהפריך טענות. גישה זו יכולה להשיג הצלחות נקודתיות, אך אינה מסוגלת כשלעצמה לייצר הישג אסטרטגי. המערכה התודעתית חייבת לעבור ממגננה למתקפה: לא עוד "הסברה" שמבקשת לשמר תמיכה קיימת, אלא מתקפת רעיונות שמבקשת לשנות את מאזן הרעיונות והלגיטימציה במערב.

המאמר מצביע על איום עמוק: סינרגיה בין זרמים ווקיסטיים־רדיקליים במערב לבין תנועות אסלאמיסטיות וג'יהאדיסטיות, הפועלים — מסיבות שונות ומתוך תפיסות עולם מנוגדות — להחלשת יסודות הסדר המערבי. ישראל אינה ניצבת מול קמפיין אנטי־ישראלי בלבד, אלא מול תופעה רחבה המערערת את מושג החירות ואת הסדר המוסרי שעליהם נשענת הציוויליזציה המערבית.

המשימה האסטרטגית של ישראל היא למסגר מחדש את המערכה: להפוך את האיום על ישראל מאיום הנתפס כבעיה ישראלית לאיום המובן כאיום על המערב כולו; לחשוף את הסתירה הפנימית בהתכנסות הווקיסטית־ג'יהאדיסטית; ולהציג את מאבקה של ישראל כחלק ממאבק רחב על עתידה של ציוויליזציית החירות.

לישראל יש במערכה הזאת נכס רעיוני ייחודי ואחריות מיוחדת. התרבות היהודית הביאה לעולם תפיסה של מעבר מעבדות לחירות ומחירות לאחריות מוסרית. מוסר החירות שמקורו בתרבות זו חלחל עמוקות לציוויליזציה המערבית. משום כך יש לישראל "אחריות יצרן" — לא רק להגן על עצמה, אלא לתרום להגנת הרעיון שהיא נושאת ולהציעו מחדש לעולם.

השלב הקריטי הוא גיבוש רעיון אסטרטגי־תחבולני מנחה: רעיון שאם יחולל הכרעה, יפרק את ההתכנסות הפועלת נגד ישראל והמערב, ינתק ממנה קהלים ויעביר את היוזמה למחנה החירות. התחבולה הראשונה עשויה להיות עצם העתקת המערכה מן המישור שבו ישראל ניצבת כנאשמת ונדרשת להצדיק את עצמה, אל המישור הציוויליזציוני — המאבק על עתידה של ציוויליזציית החירות.

הראיון שהעניק לאחרונה רם עמנואל בישראל סיפק המחשה טובה לא רק לבעיה, אלא גם לאפשרות. הוא חשף את המבנה הנוכחי של המערכה: המבקר קובע את כתב האישום, ישראל נדרשת לספק את כתב ההגנה, ואיש אינו בוחן את תפיסת העולם של המבקר ואת תוצאותיה. מתקפת השפעה ישראלית צריכה לשנות את המבנה הזה.

המאמר קורא לסיום עידן ה"מב"ם התודעתי" — פעולות סיכול נקודתיות שכמו בתחום הצבאי אינן מסירות את האיום ולכן אינן משנות את כיוון המערכה — ולעיצוב מערכה התקפית המבקשת לשנות את מאזן הרעיונות, ולא רק את מאזן השיח.

המאמר המלא

ישראל משקיעה עשרות מיליוני דולרים כדי לבלום את אובדן התמיכה בה בארצות הברית. לפי פרסום ב"הארץ", הממשלה מרחיבה באופן משמעותי את מאמצי ההשפעה שלה, בתקציב העולה על 40 מיליון דולר והמופנה בעיקר לציבור הרפובליקני־נוצרי. ההסכם המרכזי עם חברת יחסי הציבור הורחב מ־1.5 מיליון דולר בחודש ל־4.5 מיליון דולר. המדינה התקשרה גם עם חברות אמריקניות המתמחות בסטוריטלינג דיגיטלי, בהפקת תוכן ובפרסום.

ייאמר לזכות הממשלה כי היא אינה קופאת על שמריה. היא זיהתה נכונה את הירידה המדאיגה בתמיכה בישראל, גם בקרב קהלים שנחשבו בעבר לבסיס תמיכה מוצק, והיא מוכנה להשקיע משאבים ניכרים כדי להתמודד עם האתגר.

הבעיה אינה היעדר עשייה, אלא התפיסה האסטרטגית שמנחה אותה.

מן הפרסום עולה כי מאמץ ההשפעה הישראלי נועד בעיקר לבלום את הירידה, להשיב קהלים מתרחקים, להפריך טענות נגד ישראל ולהצדיק את פעולותיה — לרבות המלחמה באיראן. אלה מאמצים חשובים, אך במהותם הם הגנתיים־סיכוליים. הם מנסים למנוע אובדן נוסף, ולא להשיג הישג חיובי חדש.

הראיון שהעניק לאחרונה רם עמנואל בישראל סיפק המחשה טובה לבעיה. בעוד ישראל רגילה להתייצב בעמדת הנאשמת ולהסביר את מעשיה, עמנואל — שהיה שותף בכיר לממשל שמדיניותו במזרח התיכון הותירה אחריה שורה של כישלונות קשים — התייצב בעמדת התובע. ישראל נדרשה להסביר את עצמה; הוא לא נדרש להסביר דבר.

זהו בדיוק מבנה המערכה שישראל חייבת לשנות.

כל עוד היא מקבלת את חלוקת התפקידים שבה מבקריה קובעים את כתב האישום והיא מספקת את כתב ההגנה, גם הסברה מצוינת משאירה אותה במגננה. מתקפת השפעה מתחילה בשינוי סדר היום: לא רק להשיב לטענותיו של עמנואל, אלא לבחון את תפיסת העולם שממנה הן נובעות, את תוצאותיה ואת המחיר ששילמו עליה המזרח התיכון, אירופה, ארצות הברית וגם ישראל.

לקח 7 באוקטובר חייב לחול גם בשדה הקרב התודעתי.

הלקח הצבאי שאסור לשכוח

תפיסת הביטחון הלאומי המקורית של ישראל הייתה התקפית־הכרעתית. היא שאפה למנוע התפתחות איומים, להסירם בעודם באיבם ולפעול ביוזמה ובמועד הנוח לנו. במרוצת השנים הוחלפה תפיסה זו בהדרגה בגישה הגנתית־הרתעתית — הכלה במקום הסרה, דחייה במקום יוזמה.

המב"ם — המערכה שבין המלחמות — הוא הדוגמה הבולטת ביותר. ישראל ביצעה פעולות רבות, מתוחכמות ונועזות, שסיכלו משלוחים, פגעו בתשתיות ודחו את המלחמה הבאה. אך במבחן התוצאה, ההצלחות המבצעיות לא מנעו את ההתעצמות האסטרטגית של האויב.

חיזבאללה הצליח לבנות איום צבאי עמוק, רחב ומורכב. כך נחשף הפער בין הצלחה מבצעית להישג אסטרטגי: אפשר לנצח במאות מבצעים קטנים — ובכל זאת לגלות שהמאזן האסטרטגי הכולל השתנה לרעתך.

7 באוקטובר היה המחיר הנורא של הפיכת הסיכול המתמשך לתחליף לאסטרטגיה שנועדה להסיר את האיום.

אסור לחזור על אותה טעות בזירת התודעה.

ממב"ם צבאי למב"ם תודעתי

אין צורך להאריך בהוכחת כישלונה של ישראל בזירת ההשפעה. על עצם שחיקת מעמדה, הירידה בתמיכה בה והקושי הגובר להגן על הלגיטימיות של פעולותיה קיים קונצנזוס רחב למדי.

השאלה המעניינת יותר היא מהו מנגנון הכישלון.

כאן טמונה ההקבלה למב"ם הצבאי. הבעיה אינה בהכרח היעדר פעילות ואף לא היעדר הצלחות נקודתיות. אפשר לצבור מיליוני חשיפות, להפיק סרטונים מצליחים, להפריך שקר, להשפיע על תוצאת חיפוש ולנצח בעימות תקשורתי — ובכל זאת להפסיד במערכה הכוללת על הלגיטימיות, על התמיכה ועל הרעיון.

כאשר ההצלחה נמדדת במספר הצפיות, השיתופים וההפרכות, בעוד המאזן האסטרטגי ממשיך להשתנות לרעת ישראל, מתקיים בדיוק הפער המוכר מן המב"ם הצבאי: הישגים מבצעיים שאינם מצטברים להישג אסטרטגי.

זוהי הסכנה הגלומה ב"מב"ם תודעתי": פעילות ענפה ומקצועית, הישגים נקודתיים ומדדי ביצוע מרשימים — ללא שינוי אמיתי בכיוון המערכה.

אפשר לנצח באלף קרבות על עובדות ולהפסיד את המלחמה על הרעיון.

הבעיה מתחילה כבר במונח "הסברה". הסברה מיועדת לידידים — להסביר, להבהיר ולהחזיק אותם בתמונה כדי לסייע להם להמשיך בתמיכתם. מול אויב נדרשים מבצעי השפעה התקפיים, שמטרתם אינה רק להגן על עמדות קיימות אלא לשנות את מערכת היחסים עצמה.

במקרה הישראלי, אחת המטרות המרכזיות צריכה להיות להפוך את האויב הפועל נגד ישראל — ובמיוחד את זה הפועל מתוך המרחב המערבי ונגד יסודותיו — מאויב הנתפס כ"בעיה ישראלית" לאויב הנתפס כאיום על המערב עצמו.

לא עוד:

"מדוע כדאי לכם לעזור לישראל?"

אלא:

"מדוע המערכה שישראל מנהלת היא גם המערכה שלכם?"

מקץ ההיסטוריה להתנגשות בתוך המערב

עם ההתפכחות מחזון "קץ ההיסטוריה" האופטימי של פרנסיס פוקויאמה, שלפיו ניצחון הדמוקרטיה הליברלית במלחמה הקרה מבשר התכנסות הדרגתית של האנושות אל סדר פוליטי משותף, המערב מוצא את עצמו מתקרב אל המציאות האחרת שחזה סמואל הנטינגטון — התנגשות הציוויליזציות.

אלא שעדיין אין מדובר בהתנגשות רבתי בין ציוויליזציות. בשלב זה מתחוללת ההתנגשות בתוך המערב עצמו: בין הסדר המערבי הקיים לבין כוחות רדיקליים הפועלים בתוכו לערעור יסודותיו.

מצד אחד זרמים ווקיסטיים־רדיקליים, המבקשים לפרק את הסדר המערבי בשם חזון של שחרור; ומצד אחר זרמים אסלאמיסטיים וג'יהאדיסטיים, המבקשים לפרק אותו כדי להחליפו בסדר משלהם.

אין מדובר בשני מחנות זהים, ואין להם חזון משותף לעולם שיבוא לאחר פירוק הסדר הקיים. להפך: ערכיהם ומטרותיהם הסופיות סותרים זה את זה. אך בשלב הנוכחי הם נוסעים, מטעמים שונים, באותה רכבת אל תחנת ביניים משותפת: החלשת הסדר המערבי ופירוק יסודות הלגיטימציה שלו.

מחאות הקמפוסים במערב לאחר 7 באוקטובר סיפקו המחשה מוחשית לתופעה. תחת אותן סיסמאות ובאותם מרחבים פוליטיים נפגשו פעילים רדיקליים מן השמאל המערבי עם תנועות וארגונים המזוהים עם תפיסות אסלאמיסטיות.

לא כל המשתתפים חלקו אותה אידאולוגיה, אותן כוונות או אותו חזון לעתיד. ובכל זאת, הם מצאו את עצמם פועלים באותו כיוון: שלילת הלגיטימיות של ישראל, הצגתה כמייצגת של סדר קולוניאלי ומדכא, ובמקרים רבים ערעור על עצם הלגיטימיות של הסדר המערבי שהיא מזוהה עמו.

האירוניה היא שהנוסע הווקיסטי מבקש להגיע לעולם שהנוסע הג'יהאדיסטי לא היה מוכן לחיות בו — ולהפך. אלא שהג'יהאדיזם מבקש למלא את החלל שייווצר בתוכן שהווקיזם עצמו היה דוחה.

זו בדיוק ההתנגשות המתחוללת כעת בתוך המערב: לא עדיין מלחמה כוללת בין ציוויליזציות, אלא מאבק על זהותו של המערב מבפנים ועל השאלה אם יוסיף להתקיים כציוויליזציה של חירות.

האויב והאיום: הברית הווקיסטית־ג'יהאדיסטית

ישראל אינה עומדת מול קמפיין אנטי־ישראלי בלבד, אלא מול חיבור פוליטי־רעיוני בין כוחות ווקיסטיים במערב לבין כוחות ג'יהאדיסטיים ואסלאמיסטיים.

החיבור אינו מחייב זהות רעיונית, ברית פורמלית או תיאום. הוא נוצר כאשר כוחות שונים, מסיבות שונות לחלוטין, פועלים באותו שלב היסטורי להחלשת אותו סדר.

האחד מבקש לפרק את יסודות הלגיטימציה המוסרית והתרבותית של המערב; האחר מבקש לנצל את החלל שייווצר ולהכניס לתוכו סדר משלו.

אחת מנקודות התורפה המרכזיות של המחנה הפרוגרסיבי היא יחסו לזהות עצמה. מי שרואה בלאום, בדת, במסורת ובזיכרון ההיסטורי בעיקר מבני כוח שיש לפרקם, מתקשה להבין את עוצמתם בחברות אחרות.

כאן נפגשים המפרק והממלא.

האחד מחליש את הזהויות שעליהן נבנתה החברה המערבית; האחר מגיע עם זהות חזקה, מקיפה ותובענית משלו.

דווקא משום כך, הסינרגיה ביניהם מסוכנת שבעתיים. מאמץ השפעה התקפי חייב לחשוף את החיבור הזה, להדגיש את הסתירות הפנימיות שבו, לפעול לפירוקו ולמנוע ממנו לצרף קהלים נוספים.

מטרתו אינה לשכנע את הפעיל הווקיסטי שהוא ג'יהאדיסט — טענה שאינה נכונה — אלא להראות לו לאן עלולה להוביל הדרך שבה הוא מתקדם, מי נוסע עמו בחלק מן הדרך, ומי מבקש להשתלט על התחנה שאליה הם מגיעים יחד.

אין צורך לומר לכל פרוגרסיבי שהוא ג'יהאדיסט. צריך להציג לו את הפרדוקס: מי שמפרק את הבית בשם השחרור עלול לגלות שמישהו אחר כבר ממתין כדי למלא את החלל.

האיום העמוק אינו רק על ישראל, אלא על ציוויליזציית החירות כולה.

גם בזירה המשפטית הבינלאומית

הדבר נכון גם בזירה המשפטית הבינלאומית. חוק לבדו אינו מחולל צדק. אילו היה די בציות מכני לכלל כדי לחולל צדק, ניתן היה למסור את מלאכת השפיטה למכונה.

בין הכלל הכתוב להכרעה השיפוטית חייב לתווך שיקול מוסרי, לאור הערכים שמהם נגזר החוק ושאותם נועד לשרת.

ובין אמנת ז'נבה של אנרי דינן לבין בית הדין של האג פרוסה תהום. אמנת ז'נבה נולדה ממקור מוסרי־אזרחי מובהק: אדם אחד שחזה בזוועת שדה הקרב וביקש לעגן חובה אנושית קונקרטית — לטפל בפצוע, גם אם הוא אויב. היא קבעה כללי התנהגות מוגבלים וסימטריים, המחייבים את הצדדים הלוחמים.

האג, לעומת זאת, הוא מוסד שסמכותו נובעת מהסכמי מדינות, מאיזוני כוח דיפלומטיים ומהחלטתן הריבונית של מדינות להצטרף אליו או לסרב להצטרף.

אלה שני דברים שונים במהותם: כלל התנהגות שנולד ממוסר אוניברסלי, מול מוסד שיפוטי־ענישתי שסמכותו וסמכותיותו נקבעות בהסכמות ובמאבקים פוליטיים.

לכן, כאשר בית דין כזה מתנתק מן המוסר שהוליד את המשפט ההומניטרי שהוא מתיימר לאכוף, אין סיבה להניח שעצם הפעלת סמכותו תוליד צדק.

אין פירוש הדבר שמדינה רשאית לפרש את המוסר כרצונה ולפטור את עצמה מחוק. להפך: מוסר החירות אינו היתר לכוח אלא הגבלה עליו, המחייבת את החזק ואת החלש כאחד.

אך מוסד שאיבד את המצפן המוסרי שממנו צמח ומסיבות פוליטיות מכיל עמדות ווקיסטיות־ג'יהאדיסטיות מסכן בסופו של דבר את יכולתה של כל דמוקרטיה להגן על עצמה.

מדוע דווקא ישראל?

מדוע דווקא ישראל צריכה להציב את עצמה בחוד החנית של המערכה על עתידה של ציוויליזציית החירות?

מפני שעם ישראל הביא לעולם את בשורת החירות ואת מוסר החירות.

סיפור יציאת מצרים אינו מסתיים בהשתחררות מעבדות, אלא בהגעה להר סיני. שם הופכת החירות לאחריות ולמחויבות מוסרית.

החירות אינה הפקרות ואינה שחרור מכל חובה ומכל גבול. היא יכולתו של האדם למשול בעצמו, לבחור, לשאת באחריות למעשיו ולחיות בתוך סדר מוסרי המחייב את החלש ואת החזק, את הנשלט ואת השליט.

אין פירוש הדבר שהמחנות המתחרים במוסר החירות פועלים ללא תפיסה מוסרית. גם הווקיזם טוען למוסר, אך זהו מוסר אחר.

בעוד מוסר החירות מעמיד במרכז את האדם כבעל בחירה, הנושא באחריות למעשיו ונשפט לפיהם, המוסר הווקיסטי נוטה לראות את האדם בראש ובראשונה כחבר בקבוצת זהות ולשפוט את מעמדו המוסרי על פי מיקומה של קבוצתו במערכת יחסי הכוח — מדכא או מדוכא, בעל כוח או קורבן.

ההבדל אינו בין מוסר לבין היעדר מוסר, אלא בין שתי תפיסות של צדק.

האחת מבקשת להחיל אמת מידה מוסרית על האדם לפי בחירותיו ומעשיו, ולחייב בה את החלש ואת החזק כאחד. האחרת נוטה לגזור את המעמד המוסרי מן הזהות ומיחסי הכוח.

כאשר ההבחנה בין תוקף למותקף מוחלפת בהבחנה בין "חזק" ל"חלש", יכולה גם תנועה רצחנית לזכות בהכשר מוסרי אם היא מזוהה עם קבוצת "מדוכאים", ואילו חברה דמוקרטית המגינה על עצמה עלולה להימצא אשמה מראש משום שהיא נתפסת כחזקה.

זהו גם אחד ההסברים לחיבור הפרדוקסלי שתואר לעיל. המוסר הווקיסטי אינו מאמץ את ערכי הג'יהאדיזם; הוא מעניק לו, לעיתים מבלי להתכוון לכך, חסינות מוסרית הנובעת ממיקומו בצד ה"מדוכא" של מפת הכוח.

לכן המאבק על מוסר החירות אינו מאבק נגד מוסר בשם הפקרות, אלא מאבק בין תפיסות מוסריות על השאלה מהו צדק ועל פי איזו אמת מידה יש לשפוט אדם, תנועה ומדינה.

מוסר החירות חלחל ליסודות הציוויליזציה המערבית. ארצות הברית, מצדה, פיתחה מראשיתה תודעת ייעוד עמוקה, שלפיה הניסוי האמריקני בחירות ובממשל עצמי נושא בשורה החורגת מגבולותיה.

רעיון "הייעוד הגלוי" (Manifest Destiny) היה אחד מביטוייה ההיסטוריים של תודעה זו. בכך נוצר חיבור עמוק בין שתי החברות: ישראל כמקור בשורת החירות ומוסר החירות, וארצות הברית כמי שהפכה את החירות לרעיון מכונן בזהותה הלאומית ולמרכיב מרכזי בתודעת ייעודה בעולם.

היום, כאשר מושג החירות עצמו הולך ומתנתק מן האחריות המוסרית שהעניקה לו משמעות, שתי החברות ניצבות בפני אתגר משותף.

לישראל יש גם סיבה היסטורית לבטוח בטיב הרעיון שהיא נושאת. בארבעת אלפי השנים האחרונות עלו אימפריות אדירות ותרבויות מפוארות, שלטו בחלקים נרחבים של העולם, ירדו מגדולתן ולעיתים אף נעלמו.

לעומתן, תרבות עתיקה שאיבדה את ריבונותה, שבניה התפזרו ברחבי העולם ושנרדפה שוב ושוב, שרדה, שמרה על זהותה, שבה לארצה וחידשה בה את ריבונותה.

זוהי עדות היסטורית יוצאת דופן לכוח העמידה של התרבות ולחיוניותם של הרעיונות שהיא נושאת.

אם נשתמש לרגע בשפה ארצית יותר:

הסחורה הוכיחה עמידות.

מכאן נובעת גם אחריות היצרן. מי שהביא לעולם רעיון שהשפיע עמוקות על האנושות, ומי שנושא אותו ברציפות אלפי שנים, אינו יכול לעמוד מן הצד כאשר מבקשים לרוקן אותו מתוכן.

אחריותו של יצרן רציני מחייבת אותו להגן על המוצר, לחשוף את החלופות המסוכנות ולהציעו מחדש לעולם.

לכן ישראל אינה צריכה לבקש מן המערב רק עזרה.

עליה להציע לו שותפות במערכה להגנת מוסר החירות.

קודם אסטרטגיה, אחר כך קמפיין

הקמפיין הנוכחי מבקש למנוע הפסד נוסף.

האסטרטגיה הנדרשת צריכה לבקש הכרעה וניצחון.

המעבר ממגננה למתקפה אינו מתחיל בשכירת חברות פרסום, בהפקת סרטונים או ברכישת שטחי פרסום. אלה אמצעים. לפני בחירתם יש להשלים את המלאכה האסטרטגית.

אם קיימת הסכמה על זהות האויב, על מהות האיום שהוא יוצר לציוויליזציית החירות, על הסיכון שבהמשך התעצמותו ועל הצורך להתמודד עמו במערכה התקפית, השלב הבא הוא גיבוש הרעיון האסטרטגי.

הרעיון האסטרטגי צריך לענות על השאלה: מה יכריע במערכה? איזה רעיון, אם ינצח, יפרק את הברית הווקיסטית־ג'יהאדיסטית, ינתק ממנה קהלים ויעביר את היוזמה למחנה החירות? את מי במערב נכון לגייס למערכה?

הראיון עם רם עמנואל מצביע על כיוון אפשרי אחד.

במקום לקבל את חלוקת התפקידים שבה ישראל היא הנאשמת והאליטה המערבית היא השופטת, אפשר להפוך את כיוון החקירה: לבחון את תוצאות תפיסת העולם שממנה נובעת הביקורת, לחשוף את הפער בין יומרותיה המוסריות לבין תוצאותיה המעשיות, ולהציג לציבור האמריקני את השאלה הרחבה באמת:

איזו תפיסת אדם, חירות, אחריות וזהות מסוגלת להגן על החברה החופשית — ואיזו תפיסה מחלישה אותה מבפנים?

הראיון עם עמנואל היה, במובן זה, יותר מאירוע תקשורתי. היה לו ערך מודיעיני. הוא חשף לא רק את עומק הביקורת על ישראל, אלא גם את נקודת התורפה של האליטה המטיפה לה: הפער בין הביטחון המוסרי שבו היא שופטת אחרים לבין תוצאות המדיניות שקידמה בעצמה.

מתקפת רעיונות ישראלית אינה צריכה להסתפק בהתגוננות מפני האשמות כאלה או בניסיון נוסף להסביר מדוע ישראל צודקת. עליה להעביר את הדיון למגרשו של המבקר ולשאול את הציבור האמריקני:

מי באמת למד מן המציאות — ישראל, שנאלצה לשלם בדם על טעויותיה, או האליטה שמדיניותה נכשלה שוב ושוב ועדיין מבקשת מן העולם להמשיך לציית לה?

ואם כבר מבקשים להעמיד מנהיגים לדין בהאג, ראוי לפחות לשאול על פי איזה מבחן מוסרי עושים זאת: האם ראש ממשלה שהורה לצאת למלחמה נגד חמאס בעקבות טבח 7 באוקטובר, וניהל אותה מול אויב שהטמיע את מערכיו הצבאיים בתוך אוכלוסייה אזרחית — או נשיא שמדיניות ההתערבות שלו סייעה להפיל משטר, הותירה אחריה מדינה מפורקת, מוסדות קורסים, מלחמת אזרחים ואנרכיה, שבצלה הידרדרו גם התשתיות עד לאסון שבו נספו אלפים בדרנה שבלוב?

השאלה אינה פוטרת את ישראל מחובותיה ואינה מבטלת את הצורך לבחון את מעשיה. היא דורשת דבר פשוט בהרבה: אמת מידה מוסרית אחת. אם מנהיגים נדרשים לשאת באחריות לתוצאות מעשיהם, האחריות אינה יכולה להיעצר בגבולותיה של ישראל. ואם אלפי מתים הם בסיס לכתב אישום מוסרי נגד מנהיג ישראלי, מדוע אלפי המתים שקברו תחתיהם כישלונותיה של מדיניות מערבית אינם מולידים אפילו חשבון נפש?

רק לאחר גיבוש הרעיון האסטרטגי ניתן לפתח את השיטה הכללית — כיצד להשתמש במשאבים הנתונים כדי לממש אותו. ורק לאחר מכן לבחור את הכלים והגורמים המבצעים.

מאמר זה אינו מתיימר להשלים את האסטרטגיה הזאת. תפקידו הראשון הוא להצביע על הצורך בהסבה הדוקטרינרית: ממאמץ השפעה הגנתי־סיכולי, המבקש לצמצם הפסדים, למאמץ התקפי־הכרעתי המבקש לשנות את מאזן הרעיונות.

7 באוקטובר לימד אותנו את מחירה של החלפת אסטרטגיה התקפית־הכרעתית בתפיסה של סיכול מתמשך.

אסור ש"מבצעי מב"ם" יהפכו גם לתורת המלחמה של ישראל בשדה הקרב התודעתי.

ישראל זקוקה למתקפת רעיונות.

השאלה הראשונה אינה איזה מסר להפיץ, באיזו פלטפורמה ואיזו חברה לשכור — אלא היכן נכון לנהל את המערכה ועל איזה רעיון להילחם.

ייתכן שהתחבולה הראשונה כבר נמצאת לפנינו: להעתיק את המערכה מן המישור שבו ישראל ניצבת כנאשמת ונדרשת שוב ושוב להצדיק את עצמה, אל המישור הציוויליזציוני — המאבק על עתידה של ציוויליזציית החירות.

במקום להמשיך להילחם על המוצבים שהיריב בנה וביצר בשדה התודעתי, על ישראל לעקוף אותם ולהעביר את המערכה לשטח שבו יש לה עומק היסטורי, מוסרי ורעיוני — וליריב עדיין אין מערך הגנה מוכן.

הראיון עם רם עמנואל הראה כיצד אפשר להתחיל.

לא להתייצב שוב על ספסל הנאשמים ולנסות לשכנע את התובע שאנחנו פחות אשמים מכפי שהוא טוען.

לקום מן הספסל.

לשנות את נושא הדיון.

ולשאול את התובע מה עלה בגורלם של העמים שעליהם נוסתה תפיסת עולמו.

מי נושא באחריות לאלפי תושבי דרנה שנספו באסון הסכרים בלוב — מדינה שהמערב סייע לפרק את משטרה בשם היומרה לעצב מחדש את המזרח התיכון, אך הותיר מאחוריו מדינה מפורקת, מוסדות קורסים ואוכלוסייה ששילמה את המחיר?

זו עשויה להיות התחבולה הראשונה במתקפת הרעיונות של ישראל: להפסיק להתנצל על היכרותה עם המזרח התיכון ולהתחיל להציע למערב את הלקחים שנרכשו כאן במחיר כבד.

לישראל אחריות לעצמה, אך לא פחות מכך גם לשכונתה — המזרח התיכון כפי שהוא, על מעלותיו ומגרעותיו; לא מזרח תיכון מהונדס תרבותית לשם החלפתו ב"מזרח תיכון חדש".

ולישראל, כמי שנושאת את רעיון החירות מראשיתו, גם אחריות רחבה יותר:

לישראל אחריות יצרן לחירות.

Liberty. Our Legacy. Our Duty.