פסגת אנקרה: אירופה מאכילה את התנין

אירופה מביטה מזרחה אל רוסיה, אך ייתכן שאיום אסטרטגי חמור מתפתח דווקא מדרום־מזרח. חיזוקה של טורקיה בידי ארצות הברית עלול להתברר כהאכלת התנין — בתקווה שאירופה תהיה האחרונה להיטרף.

מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה הפכה רוסיה, בצדק, למוקד החשיבה הביטחונית האירופית. מדינות היבשת מגדילות תקציבי ביטחון, משקמות צבאות שנשחקו במשך עשרות שנים ומתכוננות לאפשרות של עימות במזרח.

אולם באותו זמן, בשוליה הדרום־מזרחיים של אירופה, הולכת ומתחזקת מעצמה אחרת: טורקיה.

בניגוד לרוסיה, שכוחות היבשה שלה נשחקו במלחמה ממושכת, טורקיה נהנית מאוכלוסייה גדולה, מפוטנציאל גיוס רחב, מצבא היבשה הגדול בנאט"ו באירופה, מתעשייה ביטחונית המתפתחת במהירות, מניסיון מבצעי עשיר וממיקום גיאוגרפי המקנה לה השפעה על הבלקן, הים השחור, הים האגאי ומזרח הים התיכון.

והיא אינה מדינה מרוחקת.

לטורקיה מחלוקות עמוקות ומתמשכות עם יוון וקפריסין — שתיהן חברות באיחוד האירופי. במקביל, היא מחזיקה מנופי לחץ והשפעה משמעותיים על מדיניות האיחוד: הסדר ההגירה עם האיחוד האירופי משנת 2016, שסוגיית יישומו שימשה בעבר מנוף במשא ומתן מול ברלין ובריסל; מיקומה כשער מעבר מרכזי מסוריה ומהמזרח התיכון לאירופה; וזיקתה הפוליטית וההיסטורית לאזורים בבלקן ובקווקז שבהם לאיחוד אינטרסים משלו.

אין באמור כדי לרמוז לנאמנות כפולה של אזרחים אירופים ממוצא טורקי, ואין צורך בטענה כזאת כדי לזהות את הבעיה. די בכך שלמדינת טורקיה עצמה יש יכולת השפעה היברידית — דיפלומטית, כלכלית, תשתיתית וגיאו־אסטרטגית — על המרחב האירופי, לצד כוח צבאי גדול הנמצא בסמיכות מיידית אליו.

מול ישראל, טורקיה היא יריבה אזורית חזקה. מול אירופה היא עלולה להיות דבר מסוכן יותר: מעצמה בעלת מכלול של מנופי כפייה — צבאיים, גיאוגרפיים, כלכליים, תשתיתיים ופוליטיים.

יש במצב הזה משהו מסיפורו של יפתח הגלעדי: הבן הדחוי, שהורחק מביתו, נקרא לשוב כאשר הופיע האיום מבחוץ. הפרדוקס דומה: אירופה, שלא מצאה לטורקיה מקום בתוך ביתה הפוליטי, עלולה למצוא את עצמה תלויה בכוחה כדי להגן על הבית מבחוץ. וכאשר הדחוי נעשה למגן, השאלה אינה רק מפני מי הוא מגן — אלא איזה מחיר פוליטי ואסטרטגי יוכל לדרוש בתמורה.

זהו הפרדוקס האסטרטגי החדש: אותה אירופה שנמנעה במשך עשרות שנים מקבלתה של טורקיה לאיחוד, בין השאר בשל גודלה, זהותה והפערים העמוקים בינה לבין המרחב הפוליטי האירופי, רואה כעת כיצד ארצות הברית מבקשת להפוך אותה לעמוד השדרה הצבאי של נאט"ו 3.0. מה שלא התקבל כ"אירופי" בתוך הבית, מתקבל כעת כ"נכס אסטרטגי" בחצר האחורית.

התנין שמעבר לאוקיינוס

מנקודת מבט אמריקנית יש היגיון בחיזוק טורקיה: היא חברה בנאט"ו, שלא כרבות ממדינות אירופה, מחזיקה בצבא גדול ובעל ניסיון מבצעי, שולטת במעברים האסטרטגיים שבין הים השחור לים התיכון ויכולה לשמש משקל נגד לרוסיה ולאיראן. אך האינטרס האמריקני אינו זהה בהכרח לאינטרס האירופי — וגם לא לאינטרס הישראלי.

אפשר לטעון שטורקיה חזקה בים השחור, בבלקן ובים האגאי היא גם נכס אירופי: היא מפעילה לחץ על רוסיה מדרום ומחזקת בכך את מערכת הבלימה המערבית. אלא שהמאזן אינו סימטרי: ארצות הברית, אירופה וישראל עשויות כולן ליהנות מן הכוח הטורקי כאשר הוא מופנה לבלימת רוסיה ואיראן, אולם אם עוצמתה הגוברת של אנקרה תשמש בעתיד להפעלת כפייה בכיוונים אחרים, אירופה וישראל הן שיישאו בסיכון הישיר — לא ארצות הברית.

עבור אירופה, הסיכון נובע מן הקרבה הגיאוגרפית, מן החיכוך הישיר עם יוון וקפריסין, ממנופי הלחץ וההשפעה על מדיניות האיחוד ומיכולתה של אנקרה לפעול במרחבים שבהם לאירופה אינטרסים חיוניים.

עבור ישראל, הסיכון נובע משאיפותיה האזוריות של טורקיה, ממעורבותה הצבאית והמדינית ההולכת ומעמיקה בסוריה שלאחר נפילת משטר אסד, מן האפשרות להתבססות השפעה וכוח טורקיים במרחב הסורי הקרוב לישראל, ממעברם של חלק מראשי הלשכה המדינית של חמאס מקטאר לטורקיה בשנים האחרונות, מניסיונה להסיט דרך סוריה וטורקיה את נתיבי האנרגיה והסחר שנועדו לחבר את אגן האוקיינוס ההודי עם אגן האוקיינוס האטלנטי, וממאמציה לבסס את מעמדה כמעצמה מובילה במזרח הים התיכון ובמרחב המוסלמי.

האיום הטורקי־סורי על ישראל אינו אפוא אפשרות תיאורטית מרוחקת. ההתפתחויות באזור ממחישות כיצד שינוי במאזן הכוחות במדינה שכנה יכול לפתוח בפני מעצמה אזורית מרחב השפעה חדש, לקרב את נוכחותה אל גבולות ישראל ולהפוך יריבות מדינית רחוקה יחסית לבעיה ביטחונית קרובה.

הזהירות המתבקשת מכך אינה גוררת בהכרח פסיביות. ניתן, ואף רצוי, להפוך אותה לבסיס לאיזון אקטיבי: איום משותף אינו חייב להוליד פחד משותף; הוא יכול ליצור אינטרס משותף.

ישראל, יוון וקפריסין כבר חולקות אינטרסים ברורים במזרח הים התיכון. אם אירופה תתחיל לראות בעוצמתה הגוברת של אנקרה לא רק נכס מול רוסיה אלא גם סיכון המחייב איזון, עשוי להיווצר בסיס רחב יותר לשותפות אסטרטגית בין ישראל לאירופה. ישראל יכולה להציע לשותפות כזאת נכסים שאירופה זקוקה להם: ניסיון צבאי, מודיעין, טכנולוגיה, הגנה אווירית, יכולות ימיות ותפיסה מחודשת של התמודדות עם איומים לפני הבשלתם. אירופה, מצדה, יכולה להעניק לישראל עומק מדיני, כלכלי ואסטרטגי.

חוסר הסימטריה הזה — ארצות הברית מוגנת מן הכוח הטורקי באמצעות האוקיינוס האטלנטי, ומשום כך יכולה לראות באנקרה בעיקר כלי במאזן הכוחות העולמי, בעוד אירופה וישראל חיות בטווח הישיר של שאיפותיה — הוא שצריך לעמוד במרכז הדיון.

דווקא משום שהסיכון אינו מתחלק באופן שווה, גם ההזדמנות אינה מתחלקת באופן שווה: אירופה וישראל יכולות לתרגם את החשש המשותף מעוצמה טורקית בלתי מרוסנת לבסיס של שותפות אסטרטגית חדשה.

מפוקויאמה והרתעה להנטינגטון והכרעה

הבעיה עמוקה יותר ממערכת היחסים בין נשיא אמריקני לנשיא טורקי.

לאחר המלחמה הקרה העדיף המערב את חזון "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה על פני אזהרתו של סמואל הנטינגטון בדבר המשך חשיבותם של הבדלים ציוויליזציוניים, דתיים ותרבותיים בעיצוב היחסים הבינלאומיים.

האמונה שהעולם מתקדם בהדרגה לעבר התכנסות ליברלית השפיעה גם על החשיבה הצבאית. צבאות המערב לא חדלו להתחמש, אך התרחקו בהדרגה מהכנת עצמם למלחמות הכרעה. את מקום ההכרעה וההכנעה תפסו ההרתעה, ההכלה, ניהול הסיכונים, הגריעה, האיתות והניסיון להשפיע על תודעת היריב.

ישראל שילמה מחיר כבד על השינוי הזה. במשך שנים נבנו על גבולותיה איומים צבאיים כבדים. במקום להסירם בטרם הבשילו, ישראל ניסתה להרתיעם, להכילם ולנהל אותם. ב־7 באוקטובר קרסה התפיסה הזאת, אך גם לאחר קריסתה התברר עד כמה קשה לצבא שהוכן במשך שנים לניהול איומים לעבור למלחמה שתכליתה הסרתם.

המערכה להסרת האיומים לאחר 7 באוקטובר כבר נמשכת זמן ממושך. ככל שהיא נמשכת, היא ממחישה אמת אסטרטגית פשוטה: איום שלא הוסר בזמן שבו היה קטן יחסית עלול לדרוש שנים של מלחמה לאחר שהבשיל.

סימן שאלה דומה מתעורר ביחס למערכה האמריקנית נגד איראן. מסיבה שעוד יהיה צורך לבררה לעומק, נראה שגם שם תוכננה המערכה במידה רבה כדי להשפיע על חישובי היריב באמצעות מכות, גריעת יכולות, ענישה ואיתות, במקום להכריע את יכולתו להמשיך לנהל מלחמה באמצעות פגיעה ביסודות המאפשרים למדינה מודרנית לפעול.

החלופה אינה מחייבת בהכרח כיבוש של מדינה גדולה או החלפת משטר. הכרעה יכולה להיות מושגת גם באמצעות שלילת היכולות המדינתיות שעליהן נשענת יכולתו של האויב להמשיך במלחמה: תעבורה, אנרגיה, תקשורת, מערכות פיננסיות, סחר ויכולת שלטונית.

המערב נעשה מומחה בניסיון להשפיע על תודעת אויביו. עליו ללמוד מחדש כיצד מונעים מהם את היכולת לכפות את רצונם.

יכולת קודמת לכוונה

זהו גם הלקח שצריך להנחות את אירופה ביחסה לטורקיה.

השאלה הלא נכונה היא: האם טורקיה מתכוונת כיום לתקוף את אירופה? ייתכן שלא. אין גם צורך לטעון שטורקיה תהפוך בהכרח לאויבת.

השאלה האסטרטגית הנכונה היא אחרת: האם נבנה בשכנותה של אירופה פוטנציאל כוח אשר שינוי עתידי בכוונות בעליו עלול להפוך לאיום חמור?

כוונות יכולות להשתנות בתוך חודשים. בניית צבא, תעשייה ביטחונית, מאגר כוח אדם ומעמד גיאו־אסטרטגי אורכת עשרות שנים. משום כך אסטרטגיה אחראית בוחנת יכולות ולא רק הצהרות.

זה היה אחד הוויכוחים הגדולים של התקופה שלאחר המלחמה הקרה. בעוד חזון קץ ההיסטוריה עודד את המערב להאמין בהתכנסות הדרגתית של העולם סביב מערכת ערכים משותפת, תפיסה זהירה יותר הזהירה כי הבדלי תרבות, דת וזהות לאומית אינם נעלמים, וכי כוח צבאי אינו מאבד את משמעותו רק משום שבעליו מציג ברגע נתון כוונות ידידותיות.

הלקח של 7 באוקטובר אינו שעל מדינה לתקוף כל שכן בעל צבא חזק. הלקח הוא שאסור להחליף את היכולת להתמודד עם איום ולהסירו בתקווה שאפשר יהיה להרתיעו לעד.

אירופה מביטה לכיוון הלא נכון

רוסיה היא האויב שאירופה רואה. טורקיה היא הסיכון שאירופה כמעט אינה דנה בו.

מול רוסיה נבנות תוכניות, מוקמים כוחות, נרכשות מערכות נשק ונבחנים תרחישים. מול טורקיה מתקיים תהליך כמעט הפוך: מדינות המערב דנות בדרכים לחזקה, לשלב אותה בתוכניות ביטחוניות ולהפוך אותה לעמוד תווך של הסדר האזורי.

ייתכן שהמהלך מוצדק בטווח הקצר. אבל אסטרטגיה אינה נמדדת רק בתועלת של השנה הבאה — והלקח שהוצג בפרקים הקודמים ביחס ליכולת ולכוונה חל כאן במלואו.

אירופה אינה צריכה להכריז על טורקיה כאויבת. היא אינה צריכה לנתק עמה קשרים ואינה צריכה לדחוף אותה לזרועות רוסיה וסין. אבל היא חייבת לחזור לחשיבה אסטרטגית שנחלשה בעידן קץ ההיסטוריה: לבחון יכולות ולא רק הצהרות; להכין תשובות לשינויי כוונה אפשריים; לשקם את יכולת ההכרעה של צבאותיה; ולהימנע מחיזוק בלתי מותנה של כוח שעלול בעתיד להיות מופנה נגדה.

בכך עשויה להיפתח גם הזדמנות לישראל. אירופה וישראל אינן חולקות רק ערכים, מסחר וטכנולוגיה. הן עשויות לגלות שהן חולקות גם צורך אסטרטגי יסודי: למנוע היווצרות מאזן כוחות אזורי שבו מעצמה חזקה, שאפתנית ובעלת מנופי השפעה על שתיהן תוכל לכפות עליהן את רצונה.

איום משותף יכול להפוך לאינטרס משותף; אינטרס משותף יכול להפוך לשותפות אסטרטגית.

אירופה כבר החליטה פעם, לאחר דיון שנמשך עשרות שנים, שטורקיה אינה יכולה להיכנס אל ביתה. עליה לשאול את עצמה כעת אם אותם פערים עמוקים שהובילו להחלטה הזאת מצדיקים גם זהירות מפני בנייתה, בסיוע מערבי, של מעצמה צבאית חזקה ושאפתנית על סף דלתה.

אין פירוש הדבר שטורקיה היא אויב, או שתהפוך בהכרח לאויב. פירוש הדבר פשוט יותר: מדינות אחראיות אינן בונות את ביטחונן על ההנחה שכוונותיו של בעל כוח גדול יישארו ידידותיות לעד.

מאותן סיבות שבגללן החליטה אירופה שטורקיה אינה יכולה להיכנס אל ביתה, עליה להיזהר מאוד מהאכלת התנין שהממשל האמריקני מעצים על סף דלתה.

Ankara Summit: Europe Is Feeding the Crocodile

Dr. Hanan Shai

Europe is looking east toward Russia, but a far more serious strategic threat may be developing in the southeast. The strengthening of Turkey by the United States risks becoming a classic case of feeding the crocodile in the hope that Europe will be the last to be devoured.

Since Russia’s invasion of Ukraine, Russia has rightly become the central focus of European security thinking. European nations are increasing defense budgets, rebuilding armies worn down over decades, and preparing for potential conflict in the east.

At the same time, however, another power is growing stronger on Europe’s southeastern periphery: Turkey.

Unlike Russia, whose ground forces have been severely attrited in a prolonged war, Turkey benefits from a large population, broad conscription potential, the largest land army in NATO Europe, a rapidly developing defense industry, extensive operational experience, and a geographic position that gives it influence over the Balkans, the Black Sea, the Aegean, and the eastern Mediterranean. And it is not a distant power.

Turkey maintains deep and ongoing disputes with Greece and Cyprus — both EU members. It also holds significant leverage over EU policy: the 2016 migration deal, whose implementation has served as a bargaining tool with Berlin and Brussels; its role as a central transit gateway from Syria and the Middle East into Europe; and its political and historical ties to regions in the Balkans and the Caucasus where the EU has vital interests.

This is not to suggest dual loyalty on the part of European citizens of Turkish origin, nor is such a claim necessary to identify the problem. It is sufficient to note that the Turkish state itself possesses substantial hybrid influence — diplomatic, economic, infrastructural, and geostrategic — over the European space, alongside a large military force in immediate proximity.

Against Israel, Turkey is a strong regional rival. Against Europe, it could become something far more dangerous: a power possessing a full spectrum of coercive levers — military, geographic, economic, infrastructural, and political.

The Paradox of Jephthah

There is something in this situation reminiscent of the biblical story of Jephthah the Gileadite: the rejected son, banished from his home, who is called back when an external threat appears. The paradox is similar. Europe, which could not find a place for Turkey inside its political home, may yet find itself dependent on Turkish power to defend that home from the outside. And when the outcast becomes the defender, the question is not only whom he protects — but what political and strategic price he will demand in return.

This is the new strategic paradox: the same Europe that for decades avoided admitting Turkey to the European Union — partly due to its size, identity, and deep differences with the European political space — now sees the United States seeking to turn it into the military backbone of NATO 3.0. What was not accepted as “European” inside the house is now welcomed as a “strategic asset” in the backyard.

The Crocodile Across the Ocean

From an American perspective, strengthening Turkey makes sense: it is a NATO member that, unlike many European countries, maintains a large, battle-experienced army, controls critical passages between the Black Sea and the Mediterranean, and can serve as a counterweight to Russia and Iran. However, American interests are not necessarily identical to European — or Israeli — interests.

One can argue that a strong Turkey in the Black Sea, Balkans, and Aegean is also an asset for Europe, exerting pressure on Russia from the south and bolstering the Western containment system. Yet the balance is not symmetrical. While the United States, Europe, and Israel may all benefit from Turkish power when directed against Russia and Iran, if Ankara’s growing strength is later turned in other directions, it is Europe and Israel that will bear the direct risk — not the United States, protected by the Atlantic Ocean.

For Europe, the risk stems from geographic proximity, direct friction with Greece and Cyprus, leverage over EU policy, and Turkey’s ability to act in spaces where Europe has vital interests.

For Israel, the risk arises from Turkey’s regional ambitions, its deepening military and political involvement in post-Assad Syria, the potential establishment of Turkish influence and forces near Israel’s borders, the relocation of parts of Hamas’s political leadership from Qatar to Turkey, efforts to redirect energy and trade routes, and its drive to establish itself as the leading power in the eastern Mediterranean and the broader Muslim space.

The Turkish-Syrian threat to Israel is therefore not a distant theoretical possibility. Regional developments demonstrate how a shift in the balance of power in a neighboring state can open new spheres of influence for a regional power, bring its presence closer to Israel’s borders, and transform a distant political rivalry into a proximate security challenge.

The required caution does not necessarily imply passivity. It can, and should, serve as the basis for active balancing: a shared threat need not produce only shared fear — it can create shared interest.

Israel, Greece, and Cyprus already share clear interests in the eastern Mediterranean. If Europe begins to view Turkey’s growing power not only as an asset against Russia but also as a risk requiring balancing, a broader basis for strategic partnership between Israel and Europe may emerge. Israel can offer assets Europe needs: combat experience, intelligence, technology, air defense, naval capabilities, and a renewed approach to addressing threats before they mature. Europe, in turn, can provide Israel with political, economic, and strategic depth.

This asymmetry — the United States shielded by the Atlantic and able to view Ankara primarily as a tool in the global balance of power, while Europe and Israel live within direct range of its ambitions — must stand at the center of the discussion.

Precisely because the risk is not shared equally, neither is the opportunity: Europe and Israel can translate their shared concern over unrestrained Turkish power into the foundation of a new strategic partnership.

From Fukuyama’s Deterrence to Huntington’s Decision

The problem runs deeper than the relationship between any American and Turkish president.

After the Cold War, the West preferred Francis Fukuyama’s vision of the “End of History” over Samuel Huntington’s warning about the enduring importance of civilizational, religious, and cultural differences in shaping international relations.

The belief that the world was gradually converging toward liberal values also influenced military thinking. Western armies did not stop arming themselves, but they gradually moved away from preparing for wars of decision. The place of decisive victory and imposition of will was taken by deterrence, containment, risk management, attrition, signaling, and attempts to influence the adversary’s mind.

Israel paid a heavy price for this shift. For years, heavy military threats were built on its borders. Instead of removing them before they matured, Israel tried to deter, contain, and manage them. On October 7, this concept collapsed. Even after the collapse, it became clear how difficult it is for an army prepared for years for threat management to shift overnight to a war whose purpose is their removal.

The campaign to remove threats after October 7 has already lasted a long time. As it continues, it illustrates a simple strategic truth: a threat that is not removed while it is still relatively small may require years of war once it has matured.

A similar question mark hangs over the American campaign against Iran. For reasons that will still need deep examination, it appears that the campaign there was also designed largely to influence the adversary’s calculations through strikes, capability degradation, punishment, and signaling — rather than to decisively deprive the enemy of the ability to continue waging war by striking at the foundations that enable a modern state to function.

The alternative does not necessarily require the occupation of a large country or regime change. Decision can also be achieved by denying the state capabilities on which the enemy’s ability to sustain war rests: transportation, energy, communications, financial systems, trade, and governing capacity.

The West has become expert at attempting to influence the minds of its enemies. It must relearn how to prevent them from imposing their will.

Capability Precedes Intent

This is also the lesson that should guide Europe’s approach to Turkey.

The wrong question is: Does Turkey currently intend to attack Europe? It may not. Nor is it necessary to claim that Turkey will necessarily become an enemy.

The correct strategic question is different: Is a power potential being built in Europe’s neighborhood that a future change in its owner’s intentions could turn into a severe threat?

Intentions can change within months. Building an army, a defense industry, manpower reserves, and geostrategic position takes decades. Responsible strategy therefore examines capabilities, not only declarations.

This was one of the great debates of the post-Cold War era. While the End of History encouraged the West to believe in gradual global convergence around shared values, a more cautious view warned that differences of culture, religion, and national identity do not disappear, and that military power does not lose its meaning simply because its possessor currently presents friendly intentions.

The lesson of October 7 is not that a state should attack every neighbor with a strong army. The lesson is that one must not exchange the ability to confront and remove a threat for the hope of deterring it forever.

Europe is looking in the wrong direction. Russia is the enemy it sees. Turkey is the risk it barely discusses.

Against Russia, plans are made, forces are built, weapons are acquired, and scenarios are examined. Against Turkey, the opposite process is occurring: Western nations discuss ways to strengthen it, integrate it into security plans, and turn it into a pillar of the regional order.

This policy may be justified in the short term. But strategy is not measured only by the benefits of the coming year — and the lessons presented in the previous sections regarding capability and intent apply fully here.

Europe does not need to declare Turkey an enemy. It does not need to sever ties with it or push it into the arms of Russia and China. But it must return to the serious strategic thinking that weakened in the End of History era: examine capabilities and not only declarations; prepare responses to possible changes in intent; rebuild the decision-making capacity of its armies; and avoid the unconditional strengthening of a power that may one day be turned against it.

In doing so, an opportunity may also open for Israel. Europe and Israel share not only values, trade, and technology. They may discover that they also share a fundamental strategic need: to prevent the emergence of a regional balance of power in which a strong, ambitious power with levers of influence over both can impose its will upon them.

A shared threat can become a shared interest; a shared interest can become a strategic partnership.

Europe long ago decided, after decades of discussion, that Turkey could not enter its home. It should now ask itself whether the same deep differences that led to that decision also justify caution against building, with Western assistance, a strong and ambitious military power on its doorstep.

This does not mean that Turkey is an enemy, or that it will necessarily become one. It means something simpler: responsible states do not build their security on the assumption that the intentions of a great power will remain friendly forever.

For the same reasons that Europe decided Turkey could not enter its home, it must be extremely careful about feeding the crocodile that the American administration is strengthening on its doorstep.