מלחמת מינואט בלב המאה ה־21
כיצד ויתרו צבאות המערב על המהפכה הנפוליאונית דווקא כאשר הזמן הפך למשאב האסטרטגי היקר ביותר
תקציר
בינה מלאכותית, לוויינים, רחפנים, טילים מדויקים ומערכות שליטה ובקרה בזמן אמת מעניקים למצביאי המאה ה־21 יכולות שלא עמדו לרשות שום דור שקדם להם. לכאורה, היה אפשר לצפות שהתקדמות זו תהפוך את המלחמות לקצרות, מדויקות ומכריעות יותר מאי־פעם.
אולם בפועל מתרחש תהליך הפוך. חרף הקדמה הטכנולוגית, תורת המלחמה שאימצו צבאות רבים מחזירה את המלחמה לדפוסי החשיבה שאפיינו את אירופה במאה ה־18: מלחמות לחץ ממושכות, הכלה, גריעת יכולות, הטלת עלויות, משאים ומתנים חוזרים ונשנים ותיווך בינלאומי מתמשך, במקום חתירה להכרעה מהירה שתאפשר לכפות על היריב כניעה בתנאי המנצח.
מאמר זה טוען כי המשבר הנוכחי אינו נובע מכך שעקרונותיה וכלליה של אמנות המלחמה התיישנו, אלא מכך שצבאות המאה ה־21 נטשו אותם. במקום להתאים את עקרונות ההכרעה לטכנולוגיות החדשות, החשיבה הצבאית ויתרה עליהם. בכך בוטלה למעשה המהפכה המקצועית שחוללו נפוליאון וממשיכיו, והמלחמה חזרה – מבחינה דוקטרינרית – למאה ה־18, דווקא בעידן שבו כל יום נוסף של מלחמה גובה מחיר לאומי וגלובלי, כלכלי וחברתי גבוה מאי־פעם.
מבוא
במשך למעלה ממאתיים שנה התפתחה אמנות המלחמה בכיוון אחד ברור: כיצד לקצר מלחמות באמצעות הכרעה.
מאז נפוליאון עסקו גדולי המצביאים וההוגים הצבאיים בשאלה כיצד ליצור במהירות המרבית מצב שבו היריב אינו מסוגל עוד להתנגד באופן אפקטיבי, וכך לכפות עליו את תנאי השלום או הסדר אחר שיאפשרו את השגת המטרה המדינית שלשמה יצאה המדינה למלחמה.
קלאוזביץ העניק לרעיון זה את מסגרתו התאורטית.
ז'ומיני פיתח את עקרונות ריכוז המאמץ ונקודת ההכרעה.
פון מולטקה הפך אותם לשיטת פיקוד מעשית שאפשרה ליישמם גם בתנאי אי־ודאות.
גם כאשר השתנתה הטכנולוגיה מן היסוד, לא נטשו יורשיהם את רעיון ההכרעה; הם חיפשו דרכים חדשות לממשו.
דווקא משום כך, המשבר הנוכחי הוא חסר תקדים.
לראשונה מאז ראשית המאה ה־19, אין הקושי הטכנולוגי מוביל להתאמת עקרונות ההכרעה למציאות החדשה, אלא לוויתור עליהם. במקום לראות במלחמה אמצעי ליצירת מצב סיום ברור באמצעות הכרעת היריב, הולכת ומתבססת תפיסה הרואה בה אמצעי להפעלת לחץ, להכלה, לגריעת יכולות, להטלת עלויות ולניהול סכסוך מתמשך.
בכך, תורת המלחמה של המאה ה־21 אינה משלימה את המהפכה הנפוליאונית – היא מבטלת אותה.
מלחמות המלכים
כדי להבין את עומק השינוי יש לחזור למאה ה־18.
מלחמות התקופה לא היו מלחמותיהם של עמים אלא מלחמותיהם של מלכים. שליטים ביקשו להרחיב את תחום שלטונם, לשפר את מעמדם המדיני, להשיג שטחים, זכויות ירושה, נמלים או אזורי השפעה. הצבא היה מכשיר בידי הריבון, לא ביטוי להתגייסות האומה.
גם הרכבם של הצבאות שיקף מציאות זו. רבים מן החיילים היו שכירים, ולעיתים קרובות לא היו בני עמו של המלך שבשירותו לחמו. הכשרתם הייתה ארוכה ויקרה, וכל אבדה הייתה הפסד מקצועי וכלכלי משמעותי. משום כך ביקשו מהמצביאים להימנע ככל האפשר מקרבות שעלולים היו להביא להשמדת צבאם.
מטרת המלחמה לא הייתה להכריע את האויב אלא להפעיל עליו לחץ.
תמרונים, מצורים, תפיסת מבצרים, חסימות דרכים, הפגנת כוח ומשא ומתן ממושך היו הכלים העיקריים להשגת יתרונות מדיניים מוגבלים. המלחמה והדיפלומטיה לא היו שלבים נפרדים אלא שני פנים של אותו תהליך.
הדבר בא לידי ביטוי גם באורח החיים של התקופה. במהלך מלחמת שבע השנים המשיך הסופר האנגלי לורנס סטרן לבקר בצרפת, להתארח בפריז ולהיפגש עם ידידיו הצרפתים, אף שמדינותיהם היו נתונות במלחמה עקובה מדם. באותה עת המשיכו שליטים לנהל מגעים באמצעות שגרירים ושליחים גם בעיצומה של הלחימה, בניסיון לשפר את עמדותיהם לקראת הסדר עתידי.
לא במקרה כינו היסטוריונים רבים את מלחמות התקופה "מלחמות המינואט". כשם שהמינואט היה ריקוד אלגנטי, מחושב ומאופק, כך גם המלחמות התנהלו בזהירות, תוך ניסיון להשיג יתרון מבלי להסתכן בקרב מכריע.
אולם היה במלחמות אלה מאפיין עמוק עוד יותר.
במובן המקצועי הן היו חריגות בתולדות אמנות המלחמה. במקום לטפח את האינסטינקט הטבעי של הכרעת היריב במהירות האפשרית, ביקשו תורות המלחמה של התקופה לרסן אותו. הן הכשירו מצביאים להימנע מקרבות מכריעים ומקרבות בכלל. מצביא מוצלח לא נחשב למי שהכריע את אויביו, אלא למי שהשתתף במערכות רבות אך התחמק מלהיקלע לקרבות שבהם עלול היה לאבד את צבאו. במובן זה דמתה מלחמת המאה ה־18 יותר למשחק ספורטיבי מאשר למאבק הישרדותי שמטרתו הכרעה.
אולם היה הבדל עמוק עוד יותר בין מלחמות המאה ה־18 לבין מלחמות זמננו.
העמים היו, ברובם, מחוץ למלחמה. הם לא היו יעד מרכזי ללחימה, לא נשאו בעיקר נזקיה, ובמידה רבה המשיכו את חייהם גם כאשר המלכים נלחמו זה בזה. המלחמה הייתה עניינם של השליטים ושל צבאותיהם המקצועיים.
במאה ה־21 התמונה הפוכה. החברה האזרחית מצויה בלב המערכה. טילים, רחפנים, מתקפות סייבר ופגיעה בתשתיות חיוניות הפכו את העורף האזרחי לחזית הלחימה הראשית. כל יום נוסף של מלחמה פוגע לא רק בצבאות אלא בכלכלה, בחינוך, בבריאות, במסחר, בתעופה, בחוסן הלאומי ובחיי היום־יום הפיזיים והנפשיים של מיליוני אזרחים. דווקא משום כך, החזרה לדפוסי מלחמות הלחץ של המאה ה־18 מסוכנת כיום לאין שיעור משהייתה אז.
במבט היסטורי קשה שלא להבחין בדמיון בין דפוס זה לבין המלחמה שמנהלת כיום ארצות הברית מול איראן. גם כאן אין חתירה להכרעת היריב, אלא הפעלת לחץ, ניהול משא ומתן במקביל ללחימה, הסתמכות על מתווכים וחתירה לשינוי התנהגותו במקום לשלילת יכולתו להמשיך ולהתנגד.
מבחינה דוקטרינרית, זוהי מלחמת מינואט בלב המאה ה־21.
המהפכה הנפוליאונית
המהפכה הצרפתית עתידה הייתה לשנות מציאות זו מן היסוד. היא הפכה את המלחמה ממלחמת מלכים למלחמת עמים; נפוליאון העניק למלחמת העמים את תורתה המעשית, וקלאוזביץ העניק לה את מסגרתה התאורטית.
נפוליאון לא שינה רק את שיטות הלחימה; הוא שינה את ייעודה של המלחמה. זו הייתה מהפכתו הגדולה: המלחמה חדלה להיות אמצעי להפעלת לחץ על היריב, והפכה לאמצעי ליצירה, במהירות המרבית האפשרית, של מצב שבו ניטלת ממנו היכולת להמשיך ולהתנגד בצורה אפקטיבית. הכרעה זו מאפשרת לכפות עליו כניעה בתנאי המנצח, וכניעתו היא שמאפשרת את מימוש המטרה המדינית.
מכאן ואילך שוב לא הייתה המלחמה רק המשך המשא ומתן באמצעים אחרים. היא הפכה לכלי שנועד להביא את היריב למצב שבו לא יוכל עוד לסכל את השגת יעדיו המדיניים של המנצח.
נפוליאון הבין גם אמת נוספת, שתעמוד במרכזו של מאמר זה: הזמן הוא המשאב האסטרטגי היחיד שאין לו תחליף.
לכן יוחסה לו האמירה המפורסמת:
"בקשו ממני הכול, מלבד זמן. כל דבר שאובד במלחמה ניתן להחליפו – מלבד הזמן."
משפט זה אינו רק אמירה שנונה. הוא מבטא את ליבת המהפכה הנפוליאונית. כל יום נוסף של מלחמה מאפשר ליריב להתאושש, להתארגן, לגייס משאבים, לבנות בריתות ולשנות את מאזן הכוחות. קיצור המלחמה אינו רק יעד הומניטרי; הוא תנאי להשגת הכרעה.
עקרונות המלחמה וטבע האדם – מדוע עקרונות המלחמה אינם מתיישנים?
כדי להבין מדוע המהפכה הנפוליאונית מייצגת את הדרך המקצועית היחידה לניהול מלחמות מודרניות, יש לרדת לשורשם של עקרונות המלחמה עצמם.
עקרונות אלה אינם המצאה של תיאורטיקנים צבאיים ואף אינם מוסכמה תרבותית שהתגבשה במקרה. הם תרגום שיטתי של דפוסי פעולה שעוצבו במשך מיליוני שנות אבולוציה, משום שהגדילו את סיכויי ההישרדות של האדם. הרבה לפני שהופיעו צבאות, מפקדים או ספרי תורת לחימה, הם כבר פעלו באופן אינטואיטיבי ורפלקסיבי בהתנהגותו של האדם כאשר ניצב מול סכנת חיים.
אדם שמעולם לא עבר יום אחד של הכשרה צבאית מפעיל אותם באופן ספונטני ברגע של סכנה. אם הנמלטת עם תינוקה מבניין בוער אינה מפזרת את מאמציה בין הצלת רכוש להצלת הילד; היא מרכזת את כל כוחותיה לאור מטרה אחת. היא מבינה, גם אם אינה מנסחת זאת במילים, שכל שנייה נוספת בתוך האש אינה ניתנת להשבה, בעוד שכל רכוש שאבד ניתן להחליף. לאור המטרה היא יוזמת כנגד האש תחבולה להימלט ממנה, מרכזת את המאמץ למימושה, שומרת על רציפות והמשכיות התנועה עד שתגיע למקום מבטחים. בלי שלמדה מעולם את עקרונות המלחמה, היא פועלת לאורם משום שהם טבועים בה מיום בריאתה.
אין פלא שגם סיפור דוד וגוליית נעשה במשך אלפי שנים אחד מסמליה המובהקים של החשיבה התחבולנית. הוא אינו מתאר נס צבאי ואף לא ניצחון שנבע מעוצמה עדיפה, אלא יישום אינטואיטיבי של עקרונות המלחמה בידי החלש. דוד הבין כי בעימות חזיתי אין לו סיכוי מול גוליית, ולכן יצר תחבולה ששללה מן היריב את יתרונותיו ומימשה במהירות את ההכרעה. בכך ממחיש הסיפור אמת אוניברסלית: עקרונות המלחמה אינם תוצר של תרבות מסוימת או של תקופה היסטורית מסוימת; הם מושרשים בטבע האדם ובשאיפתו לשרוד.
ההכשרה הצבאית אינה יוצרת את העקרונות הללו; היא מחדדת, מארגנת ומשכללת אינסטינקט שכבר קיים בטבע האדם, והופכת אותו ממעשה אינטואיטיבי למיומנות מקצועית.
דווקא משום כך היו מלחמות המאה ה־18 חריגות בתולדות אמנות המלחמה. הן ביקשו לרסן את דפוסי הפעולה הטבעיים של מאבק הישרדותי ולהחליפם במערכת כללים מלאכותית, שנועדה לאפשר למלכים להשיג הישגים מדיניים מוגבלים מבלי להסתכן בקרב הכרעה.
נפוליאון שבר את המסגרת המלאכותית הזו והשיב את אמנות המלחמה אל ייעודה ואינסטינקט היסוד הטבעי שלה: הכרעה מהירה של היריב.
אולם גאונותו של נפוליאון הייתה מתת טבע נדירה. אי אפשר היה ללמדה ואי אפשר היה לשכפלה. גדולתה של פרוסיה הייתה בכך שהפכה את הגאונות האישית הזו לגאונות ארגונית.
באמצעות חיל המטה הכללי נוצר לראשונה מוסד מקצועי שתכליתו להכשיר מצביאים כמומחים לאמנות המלחמה ולעקרונותיה. המצביא חדל להיות אמן יחיד במינו והפך לבעל מקצוע, שהכשרתו מבוססת על שליטה בעקרונותיה וכלליה של אמנות המלחמה. המטרה לא הייתה ליצור נפוליאון חדש, אלא ליצור מערכת מקצועית שבכוחה להביא קצינים שונים, הפועלים בנפרד ובתנאי אי־ודאות, להגיע לאותה מסקנה מבצעית נכונה שתביא להכרעה – גאונות ארגונית, מענה נשלט לגאונות מולדת בלתי נשלטת.
קרב טאננברג בשנת 1914 ממחיש זאת היטב. מקס הופמן, אריך לודנדורף ופאול פון הינדנבורג, שהגיעו לזירה ממקומות שונים, גיבשו באופן עצמאי אותה תפיסה אופרטיבית בדיוק: לנצל את הפער שנפער בין שני הצבאות הרוסיים, לרכז מאמץ נגד אחד מהם ולהכריעו במהירות לפני שהשני יספיק להתערב.
בכך השיבה הגאונות הארגונית של חיל המטה הכללי את מה שנדמה היה קודם לכן כתלוי בגאונותו הייחודית של אדם אחד בלבד. מכאן נובע שגם המשברים הגדולים של המאות ה־20 וה־21 אינם משברים של עקרונות אמנות המלחמה, אלא של יכולת האדם ליישמם בתנאים טכנולוגיים חדשים.
המשבר המקצועי הראשון – מלחמת העולם הראשונה
בראשית המאה ה־20 נדמה היה כי המהפכה הנפוליאונית הגיעה לקצה דרכה.
המהפכה התעשייתית שינתה מן היסוד את שדה הקרב. הארטילריה המודרנית, המקלעים, התיל והביצורים העניקו למגן עוצמת אש חסרת תקדים. התמרון היבשתי, שהיה במשך כמאה שנים הכלי המרכזי להשגת הכרעה, התקשה להבקיע את החזית.
התוצאה הייתה מלחמת העולם הראשונה.
במשך ארבע שנים הידרדרו צבאות אירופה למלחמת שחיקה אכזרית. מיליוני חיילים נהרגו בהסתערויות חזיתיות שלא השיגו הכרעה אלא גבו מחיר דמים עצום.
בעיני רבים נדמה היה כי הטכנולוגיה ביטלה את אמנות המלחמה, עקרונותיה וכלליה. אולם זו הייתה מסקנה שגויה.
מלחמת העולם הראשונה לא הוכיחה שפג תוקפם של עקרונות אמנות המלחמה, המעוגנים בטבע האדם. היא הוכיחה רק שהטכנולוגיה השתנתה מהר יותר מן התורה הצבאית. הבעיה לא הייתה בעקרונות עצמם, אלא באופן יישומם בתנאים החדשים.
מלחמת העולם השנייה – התאמת הטכנולוגיה לאמנות המלחמה
זהו אולי הלקח החשוב ביותר של המאה העשרים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה איש מן ההוגים הצבאיים הרציניים לא הציע לוותר על רעיון ההכרעה. איש לא טען שיש להחליף את אמנות המלחמה בתורת שחיקה. השאלה היחידה הייתה כיצד ניתן להשיב להכרעה את יכולתה לפעול בתנאים הטכנולוגיים החדשים.
במשך שני העשורים שבין מלחמות העולם פותחו השריון המודרני, הכוח האווירי, הקשר האלחוטי, הלחימה המשולבת ופיקוד המשימה. אף אחד מן החידושים הללו לא החליף את עקרונותיה של אמנות המלחמה. כולם נועדו להחזיר לה את יכולת ההכרעה המהירה.
מלחמת העולם השנייה הוכיחה כי עקרונותיה של אמנות המלחמה לא התיישנו. רק אופן יישומם השתנה.
הלקח היה ברור: כאשר הטכנולוגיה משתנה אין משנים את עקרונות אמנות המלחמה. מתאימים את הטכנולוגיה ליישומם.
המשבר המקצועי השלישי – המאה ה־21
כיום ניצבת אמנות המלחמה בפני משבר מקצועי שלישי.
שוב השתנתה הטכנולוגיה מן היסוד: בינה מלאכותית, רחפנים, לוויינים, מערכות שליטה ובקרה בזמן אמת, ירי מדויק לטווחים של מאות ואף אלפי קילומטרים, מערכים תת־קרקעיים, רובוטיקה.
כמו בראשית המאה העשרים, גם כיום ניצבים המצביאים בפני שדה קרב שונה לחלוטין מזה שהכירו קודמיהם. אלא שהפעם התגובה שונה מן היסוד.
במלחמת העולם הראשונה נתפס המשבר כמשבר ביישומם של עקרונות אמנות המלחמה. איש לא העלה בדעתו לוותר על ההכרעה. האתגר היה למצוא דרך חדשה להשיגה. כיום, לעומת זאת, הולכת ומתחזקת תפיסה אחרת.
במקום לשאול כיצד ניתן להכריע באמצעות הטכנולוגיות החדשות, נשאלת שאלה אחרת לחלוטין:
כיצד ניתן להשפיע על היריב?
כיצד ניתן לגרוע את יכולותיו?
כיצד ניתן להטיל עליו עלויות?
כיצד ניתן להכיל את הסכסוך ולנהלו לאורך זמן?
כך, כמעט מבלי שהדבר הורגש, השתנה ייעודה של המלחמה. במקום ליצור במהירות מצב שבו ניטלת מן היריב היכולת להמשיך ולהתנגד באופן אפקטיבי, הפכה המלחמה שוב לאמצעי להפעלת לחץ מתמשך.
במבט ראשון נדמה שמדובר בהתפתחות טבעית של אמנות המלחמה. אולם במבט היסטורי מתברר שמדובר בתהליך הפוך.
אלה בדיוק הרעיונות שעליהם התבססו מלחמות אירופה במאה ה־18: גם אז ביקשו השליטים להפעיל לחץ. גם אז ביקשו לגרום ליריב לשנות את שיקוליו. גם אז ביקשו לשפר את עמדתם לקראת המשא ומתן, ככל האפשר בלי לנהל מלחמה אמיתית.
במילים אחרות, במקום להתאים את אמנות ההכרעה לטכנולוגיות החדשות, החזירה תורת המלחמה של המאה ה־21 את המלחמה אל דפוסי החשיבה שקדמו למהפכה הנפוליאונית.
הפרדוקס של הזמן
אלא שהחזרה הזאת מסוכנת לאין שיעור מן המציאות שאליה היא מבקשת לשוב.
במשך מאתיים השנים האחרונות הפך הזמן למשאב היקר ביותר של הציוויליזציה האנושית. כמעט כל מהפכה טכנולוגית נועדה לקצר תהליכים על מנת לאפשר שגשוג ופריחה:
הרכבת קיצרה את זמן התנועה.
המטוס קיצר את המרחקים.
הטלפון והאינטרנט קיצרו את זמן העברת המידע.
הבינה המלאכותית מקצרת את הזמן הדרוש לעיבוד מידע ולקבלת החלטות.
מערכות הבריאות משקיעות הון בקיצור זמן האבחון והטיפול.
התעשייה והלוגיסטיקה מתחרות בקיצור זמני הייצור והאספקה.
המערכת הפיננסית נמדדת במהירות ביצוע העסקאות.
הצלחה במאה ה־21 נמדדת בראש ובראשונה ביכולת לחסוך זמן.
דווקא בתחום הביטחון הלאומי התרחש התהליך ההפוך. ככל שערכו של הזמן עלה בכל תחומי החיים, כך הלכה ופחתה חשיבותו בתורת המלחמה. מלחמות הנמשכות חודשים ואף שנים התקבלו כמעט כמצב טבעי.
זהו הפרדוקס הגדול של המאה ה־21. אם נפוליאון כבר בראשית המאה ה־19 הבין כי: "בקשו ממני הכול, מלבד זמן. כל דבר שאובד במלחמה ניתן להחליפו — מלבד הזמן" – כיצד ייתכן שדווקא בעידן שבו הזמן נעשה המשאב היקר ביותר של האנושות, חדלה תורת המלחמה לראות בקיצור המלחמה יעד מקצועי ראשון במעלה?
כל יום נוסף של מלחמה גובה כיום מחיר שלא היה מוכר למצביאי המאה ה־18: הוא פוגע בכלכלה, בשרשראות האספקה, בתעופה, בתיירות, בתשתיות, בחוסן הלאומי, באมון הציבור ובבריאותו הפיזית והנפשית. ככל שהמלחמה מתארכת, כך גדל המחיר שמשלמת החברה כולה.
מן ההיסטוריה אל המציאות
אין מדובר בדיון היסטורי בלבד. תורות המלחמה שהתפתחו בעשורים האחרונים משקפות בדיוק את אותה מגמה.
בארצות הברית בא הדבר לידי ביטוי, בין היתר, בדוקטרינת Strategy of Denial של אלברידג' קולבי. בשונה מן המהפכה הנפוליאונית, מטרתה אינה ליצור במהירות מצב שבו ניטלת מן היריב היכולת להמשיך ולהתנגד, אלא להשפיע על החלטותיו באמצעות לחץ מתמשך ושלילת הישגים. מבחינה היסטורית, אין זו מהפכה חדשה באמנות המלחמה אלא חזרה, בלבוש מודרני, לדפוסי מלחמות הלחץ של המאה ה־18.
בישראל באה מגמה דומה לידי ביטוי בתפיסת ההפעלה שאימץ צה"ל בשנת 2006, אשר העבירה את מרכז הכובד מן ההכרעה אל ההכלה, גריעת יכולות, הרתעה וניהול מתמשך של העימות.
המערכות שהתנהלו מול חמאס, חיזבאללה ומול איראן ממחישות היטב את משמעותה המעשית של תפיסה זו. במקום מלחמות המסתיימות בהכרעה ובכניעה בתנאי המכריע, אנו עדים למלחמות המתנהלות באמצעות לחץ מצטבר, גריעת יכולות, הפסקות אש, משאים ומתנים והסדרים זמניים שאינם יכולים למנוע את המשך התעצמותו של האויב ולא את מניעת חידושה של הלחימה במועד שיקבע על ידו.
גם בכך חזרה המלחמה למאה ה־18. במלחמות המלכים התנהלו המשאים ומתנים באמצעות שליחים ודיפלומטים לכל אורך הלחימה. לעומת זאת, במלחמות ההכרעה של המאות ה־19 וה־20 מילאו המתווכים תפקיד מצומצם בהרבה, משום שההכרעה יצרה את תנאי הסיום. צד שהוכרע אינו מציב תנאים ואינו נזקק למתווך שיגשר בינו לבין המנצח.
במלחמת לחץ, לעומת זאת, שבה אין הכרעה, הופך המתווך לאחד השחקנים המרכזיים במערכה. כך היה במערכה נגד חמאס. כך גם במערכה מול איראן, שבה ממלאים שליחי הנשיא ומדינות, בהן קטר ופקיסטן, תפקיד מרכזי בהעברת מסרים ובקידום הבנות.
אין בכך פסול כשלעצמו. אולם יש בכך עדות ברורה לאופייה של המלחמה.
ההיסטוריה כראיה
ההיסטוריה היא המעבדה הגדולה של אמנות המלחמה. היא אינה מלמדת רק כיצד מסתיימות מלחמות, אלא גם איזו תפיסת מלחמה יוצרת סדר בין־לאומי יציב יותר לאורך זמן.
המאה ה־18, שבה שלטה תפיסת מלחמת הלחץ, הייתה מן התקופות עתירות המלחמות ביותר בתולדות אירופה. המלחמות לא הסתיימו בהכרעות ברורות אלא בסדרת הסדרים זמניים, ששיפרו את עמדת צד זה או אחר אך לא שינו מן היסוד את מאזן הכוחות. משום כך הן חזרו ונשנו שוב ושוב.
לעומתה, המאבק נגד נפוליאון הסתיים במערכת הכרעה שהגיעה לשיאה בווטרלו. בעקבותיה עוצב בקונגרס וינה סדר אירופי חדש, אשר חרף משברים ומלחמות מקומיות העניק ליבשת תקופה ארוכה של יציבות יחסית. ה־Pax Britannica שנולד מאותו סדר נמשך קרוב למאה שנים והיה, לאחר ה־Pax Romana, מן העידנים היציבים ביותר בתולדות המערכת הבין־לאומית.
אין פירוש הדבר שכל מלחמת הכרעה מבטיחה שלום ממושך. ההיסטוריה מורכבת מכדי לאפשר קביעה כזו. אולם היא בהחלט מלמדת שהכרעה עשויה להיות לא רק הדרך הקצרה ביותר לסיים מלחמה אחת, אלא גם הדרך היעילה ביותר לצמצם את מספר המלחמות הבאות אחריה ולהגדיל את המרווח ביניהן.
ההיסטוריה גם מזהירה מפני בלבול בין הכרעה חלקית להכרעה של ממש. עיראק 2003 מדגימה זאת: המשטר הוכרע במהירות, אך הכוח שהובא לשטח לא הספיק לשימור ההכרעה; הצבא העיראקי פורק במקום לגייסו מחדש תחת סדר חדש; ובמקום לזהות את מרכז הכובד הפוליטי־תרבותי האמיתי של המרחב, נעשה ניסיון לכפות עליו מבנה שלטוני דמוקרטי זר לערכיו. התוצאה אינה מפריכה את עקרון ההכרעה; היא ממחישה שגם לאחר הכרעה צבאית נדרש סדר מדיני מגובה בכוח צבאי המאפשר לשמר את הישגיה.
מכאן גם עולה שאלה אסטרטגית הראויה לדיון: האם הכרעה מהירה וברורה של משטר המבקש לערער את הסדר האזורי והבין־לאומי עשויה ליצור תקופת יציבות ממושכת יותר מן החלופה של עימותים מחזוריים, הפסקות אש והסדרים זמניים? על שאלה זו אין ההיסטוריה משיבה בוודאות, אך היא בהחלט מלמדת שהכרעה אינה רק דרך לסיים מלחמה אחת; לעיתים היא גם תנאי למניעת המלחמות הבאות.
מסקנה אסטרטגית
אם ההיסטוריה היא המעבדה הגדולה של אמנות המלחמה, הרי שהיא מלמדת כי האתגר של דורנו אינו להמציא אמנות מלחמה חדשה, אלא להשיב את אמנות המלחמה אל עקרונותיה ולהתאים אליהם את טכנולוגיות המאה ה־21.
במלחמת העולם הראשונה הבעיה הייתה שהטכנולוגיה הקדימה את התורה. הפתרון לא היה ויתור על עקרונותיה של אמנות המלחמה, אלא התאמת הטכנולוגיות החדשות ליישומם. במאה ה־21 הבעיה הפוכה: הטכנולוגיה התקדמה בקצב חסר תקדים, אך תורת המלחמה נסוגה לאחור אל דפוסי מלחמות הלחץ של המאה ה־18.
לפיכך, האתגר של דורנו הוא להשיב את אמנות המלחמה אל ייעודה המקורי ולהתאים אליו את טכנולוגיות המאה ה־21.
אין להתאים את עקרונות המלחמה לטכנולוגיה;
יש להתאים את הטכנולוגיה לעקרונות המלחמה.
זו הייתה דרכם של נפוליאון, של קלאוזביץ ושל מולטקה; זו הייתה גם דרכם של מצביאי מלחמת העולם השנייה.
אם המאה ה־21 מבקשת להתגבר על משברה המקצועי, עליה לשוב אל אותה דרך — להשיב את אמנות המלחמה אל ייעודה המקורי, המגולם כבר בסיפור דוד וגוליית: ייעודה של החשיבה התחבולנית הוא לאפשר גם לחלש להכריע במהירות יריב חזק ממנו באמצעות שלילת יתרונותיו, ולא להיגרר למלחמת לחץ ממושכת שתוצאתה אינה הכרעה אלא הזמנה למלחמה הבאה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה