מלחמת מינואט בלב המאה ה־21

      

English translation following the Hebrew article

כיצד ויתרו צבאות המערב על המהפכה הנפוליאונית דווקא כאשר הזמן הפך למשאב האסטרטגי היקר ביותר

תקציר

בינה מלאכותית, לוויינים, רחפנים, טילים מדויקים ומערכות שליטה ובקרה בזמן אמת מעניקים למצביאי המאה ה־21 יכולות שלא עמדו לרשות שום דור שקדם להם. לכאורה, היה אפשר לצפות שהתקדמות זו תהפוך את המלחמות לקצרות, מדויקות ומכריעות יותר מאי־פעם.

אולם בפועל מתרחש תהליך הפוך. חרף הקדמה הטכנולוגית, תורת המלחמה שאימצו צבאות רבים מחזירה את המלחמה לדפוסי החשיבה שאפיינו את אירופה במאה ה־18: מלחמות לחץ ממושכות, הכלה, גריעת יכולות, הטלת עלויות, משאים ומתנים חוזרים ונשנים ותיווך בינלאומי מתמשך, במקום חתירה להכרעה מהירה שתאפשר לכפות על היריב כניעה בתנאי המנצח.

מאמר זה טוען כי המשבר הנוכחי אינו נובע מכך שעקרונותיה וכלליה של אמנות המלחמה התיישנו, אלא מכך שצבאות המאה ה־21 נטשו אותם. במקום להתאים את עקרונות ההכרעה לטכנולוגיות החדשות, החשיבה הצבאית ויתרה עליהם. בכך בוטלה למעשה המהפכה המקצועית שחוללו נפוליאון וממשיכיו, והמלחמה חזרה – מבחינה דוקטרינרית – למאה ה־18, דווקא בעידן שבו כל יום נוסף של מלחמה גובה מחיר לאומי וגלובלי, כלכלי וחברתי גבוה מאי־פעם.

מבוא

במשך למעלה ממאתיים שנה התפתחה אמנות המלחמה בכיוון אחד ברור: כיצד לקצר מלחמות באמצעות הכרעה.

מאז נפוליאון עסקו גדולי המצביאים וההוגים הצבאיים בשאלה כיצד ליצור במהירות המרבית מצב שבו היריב אינו מסוגל עוד להתנגד באופן אפקטיבי, וכך לכפות עליו את תנאי השלום או הסדר אחר שיאפשרו את השגת המטרה המדינית שלשמה יצאה המדינה למלחמה.

• קלאוזביץ העניק לרעיון זה את מסגרתו התאורטית.

• ז'ומיני פיתח את עקרונות ריכוז המאמץ ונקודת ההכרעה.

• פון מולטקה הפך אותם לשיטת פיקוד מעשית שאפשרה ליישמם גם בתנאי אי־ודאות.

גם כאשר השתנתה הטכנולוגיה מן היסוד, לא נטשו יורשיהם את רעיון ההכרעה; הם חיפשו דרכים חדשות לממשו.

דווקא משום כך, המשבר הנוכחי הוא חסר תקדים.

לראשונה מאז ראשית המאה ה־19, אין הקושי הטכנולוגי מוביל להתאמת עקרונות ההכרעה למציאות החדשה, אלא לוויתור עליהם. במקום לראות במלחמה אמצעי ליצירת מצב סיום ברור באמצעות הכרעת היריב, הולכת ומתבססת תפיסה הרואה בה אמצעי להפעלת לחץ, להכלה, לגריעת יכולות, להטלת עלויות ולניהול סכסוך מתמשך.

בכך, תורת המלחמה של המאה ה־21 אינה משלימה את המהפכה הנפוליאונית – היא מבטלת אותה.

מלחמות המלכים

כדי להבין את עומק השינוי יש לחזור למאה ה־18.

מלחמות התקופה לא היו מלחמותיהם של עמים אלא מלחמותיהם של מלכים. שליטים ביקשו להרחיב את תחום שלטונם, לשפר את מעמדם המדיני, להשיג שטחים, זכויות ירושה, נמלים או אזורי השפעה. הצבא היה מכשיר בידי הריבון, לא ביטוי להתגייסות האומה.

גם הרכבם של הצבאות שיקף מציאות זו. רבים מן החיילים היו שכירים, ולעיתים קרובות לא היו בני עמו של המלך שבשירותו לחמו. הכשרתם הייתה ארוכה ויקרה, וכל אבדה הייתה הפסד מקצועי וכלכלי משמעותי. משום כך ביקשו מהמצביאים להימנע ככל האפשר מקרבות שעלולים היו להביא להשמדת צבאם.

מטרת המלחמה לא הייתה להכריע את האויב אלא להפעיל עליו לחץ.

תמרונים, מצורים, תפיסת מבצרים, חסימות דרכים, הפגנת כוח ומשא ומתן ממושך היו הכלים העיקריים להשגת יתרונות מדיניים מוגבלים. המלחמה והדיפלומטיה לא היו שלבים נפרדים אלא שני פנים של אותו תהליך.

הדבר בא לידי ביטוי גם באורח החיים של התקופה. במהלך מלחמת שבע השנים המשיך הסופר האנגלי לורנס סטרן לבקר בצרפת, להתארח בפריז ולהיפגש עם ידידיו הצרפתים, אף שמדינותיהם היו נתונות במלחמה עקובה מדם. באותה עת המשיכו שליטים לנהל מגעים באמצעות שגרירים ושליחים גם בעיצומה של הלחימה, בניסיון לשפר את עמדותיהם לקראת הסדר עתידי.

לא במקרה כינו היסטוריונים רבים את מלחמות התקופה "מלחמות המינואט". כשם שהמינואט היה ריקוד אלגנטי, מחושב ומאופק, כך גם המלחמות התנהלו בזהירות, תוך ניסיון להשיג יתרון מבלי להסתכן בקרב מכריע.

אולם היה במלחמות אלה מאפיין עמוק עוד יותר.

במובן המקצועי הן היו חריגות בתולדות אמנות המלחמה. במקום לטפח את האינסטינקט הטבעי של הכרעת היריב במהירות האפשרית, ביקשו תורות המלחמה של התקופה לרסן אותו. הן הכשירו מצביאים להימנע מקרבות מכריעים ומקרבות בכלל. מצביא מוצלח לא נחשב למי שהכריע את אויביו, אלא למי שהשתתף במערכות רבות אך התחמק מלהיקלע לקרבות שבהם עלול היה לאבד את צבאו. במובן זה דמתה מלחמת המאה ה־18 יותר למשחק ספורטיבי מאשר למאבק הישרדותי שמטרתו הכרעה.

אולם היה הבדל עמוק עוד יותר בין מלחמות המאה ה־18 לבין מלחמות זמננו.

העמים היו, ברובם, מחוץ למלחמה. הם לא היו יעד מרכזי ללחימה, לא נשאו בעיקר נזקיה, ובמידה רבה המשיכו את חייהם גם כאשר המלכים נלחמו זה בזה. המלחמה הייתה עניינם של השליטים ושל צבאותיהם המקצועיים.

במאה ה־21 התמונה הפוכה. החברה האזרחית מצויה בלב המערכה. טילים, רחפנים, מתקפות סייבר ופגיעה בתשתיות חיוניות הפכו את העורף האזרחי לחזית הלחימה הראשית. כל יום נוסף של מלחמה פוגע לא רק בצבאות אלא בכלכלה, בחינוך, בבריאות, במסחר, בתעופה, בחוסן הלאומי ובחיי היום־יום הפיזיים והנפשיים של מיליוני אזרחים. דווקא משום כך, החזרה לדפוסי מלחמות הלחץ של המאה ה־18 מסוכנת כיום לאין שיעור משהייתה אז.

במבט היסטורי קשה שלא להבחין בדמיון בין דפוס זה לבין המלחמה שמנהלת כיום ארצות הברית מול איראן. גם כאן אין חתירה להכרעת היריב, אלא הפעלת לחץ, ניהול משא ומתן במקביל ללחימה, הסתמכות על מתווכים וחתירה לשינוי התנהגותו במקום לשלילת יכולתו להמשיך ולהתנגד. 

מבחינה דוקטרינרית, זוהי מלחמת מינואט בלב המאה ה־21.

המהפכה הנפוליאונית

המהפכה הצרפתית עתידה הייתה לשנות מציאות זו מן היסוד. היא הפכה את המלחמה ממלחמת מלכים למלחמת עמים; נפוליאון העניק למלחמת העמים את תורתה המעשית, וקלאוזביץ העניק לה את מסגרתה התאורטית.

נפוליאון לא שינה רק את שיטות הלחימה; הוא שינה את ייעודה של המלחמה. זו הייתה מהפכתו הגדולה: המלחמה חדלה להיות אמצעי להפעלת לחץ על היריב, והפכה לאמצעי ליצירה, במהירות המרבית האפשרית, של מצב שבו ניטלת ממנו היכולת להמשיך ולהתנגד בצורה אפקטיבית. הכרעה זו מאפשרת לכפות עליו כניעה בתנאי המנצח, וכניעתו היא שמאפשרת את מימוש המטרה המדינית.

מכאן ואילך שוב לא הייתה המלחמה רק המשך המשא ומתן באמצעים אחרים. היא הפכה לכלי שנועד להביא את היריב למצב שבו לא יוכל עוד לסכל את השגת יעדיו המדיניים של המנצח.

נפוליאון הבין גם אמת נוספת, שתעמוד במרכזו של מאמר זה: הזמן הוא המשאב האסטרטגי היחיד שאין לו תחליף.

לכן יוחסה לו האמירה המפורסמת:

"בקשו ממני הכול, מלבד זמן. כל דבר שאובד במלחמה ניתן להחליפו – מלבד הזמן."

משפט זה אינו רק אמירה שנונה. הוא מבטא את ליבת המהפכה הנפוליאונית. כל יום נוסף של מלחמה מאפשר ליריב להתאושש, להתארגן, לגייס משאבים, לבנות בריתות ולשנות את מאזן הכוחות. קיצור המלחמה אינו רק יעד הומניטרי; הוא תנאי להשגת הכרעה.

עקרונות המלחמה וטבע האדם – מדוע עקרונות המלחמה אינם מתיישנים?

כדי להבין מדוע המהפכה הנפוליאונית מייצגת את הדרך המקצועית היחידה לניהול מלחמות מודרניות, יש לרדת לשורשם של עקרונות המלחמה עצמם.

עקרונות אלה אינם המצאה של תיאורטיקנים צבאיים ואף אינם מוסכמה תרבותית שהתגבשה במקרה. הם תרגום שיטתי של דפוסי פעולה שעוצבו במשך מיליוני שנות אבולוציה, משום שהגדילו את סיכויי ההישרדות של האדם. הרבה לפני שהופיעו צבאות, מפקדים או ספרי תורת לחימה, הם כבר פעלו באופן אינטואיטיבי ורפלקסיבי בהתנהגותו של האדם כאשר ניצב מול סכנת חיים.

אדם שמעולם לא עבר יום אחד של הכשרה צבאית מפעיל אותם באופן ספונטני ברגע של סכנה. אם הנמלטת עם תינוקה מבניין בוער אינה מפזרת את מאמציה בין הצלת רכוש להצלת הילד; היא מרכזת את כל כוחותיה לאור מטרה אחת. היא מבינה, גם אם אינה מנסחת זאת במילים, שכל שנייה נוספת בתוך האש אינה ניתנת להשבה, בעוד שכל רכוש שאבד ניתן להחליף. לאור המטרה היא יוזמת כנגד האש תחבולה להימלט ממנה, מרכזת את המאמץ למימושה, שומרת על רציפות והמשכיות התנועה עד שתגיע למקום מבטחים. בלי שלמדה מעולם את עקרונות המלחמה, היא פועלת לאורם משום שהם טבועים בה מיום בריאתה.

אין פלא שגם סיפור דוד וגוליית נעשה במשך אלפי שנים אחד מסמליה המובהקים של החשיבה התחבולנית. הוא אינו מתאר נס צבאי ואף לא ניצחון שנבע מעוצמה עדיפה, אלא יישום אינטואיטיבי של עקרונות המלחמה בידי החלש. דוד הבין כי בעימות חזיתי אין לו סיכוי מול גוליית, ולכן יצר תחבולה ששללה מן היריב את יתרונותיו ומימשה במהירות את ההכרעה. בכך ממחיש הסיפור אמת אוניברסלית: עקרונות המלחמה אינם תוצר של תרבות מסוימת או של תקופה היסטורית מסוימת; הם מושרשים בטבע האדם ובשאיפתו לשרוד.

ההכשרה הצבאית אינה יוצרת את העקרונות הללו; היא מחדדת, מארגנת ומשכללת אינסטינקט שכבר קיים בטבע האדם, והופכת אותו ממעשה אינטואיטיבי למיומנות מקצועית.

דווקא משום כך היו מלחמות המאה ה־18 חריגות בתולדות אמנות המלחמה. הן ביקשו לרסן את דפוסי הפעולה הטבעיים של מאבק הישרדותי ולהחליפם במערכת כללים מלאכותית, שנועדה לאפשר למלכים להשיג הישגים מדיניים מוגבלים מבלי להסתכן בקרב הכרעה.

נפוליאון שבר את המסגרת המלאכותית הזו והשיב את אמנות המלחמה אל ייעודה ואינסטינקט היסוד הטבעי שלה: הכרעה מהירה של היריב.

אולם גאונותו של נפוליאון הייתה מתת טבע נדירה. אי אפשר היה ללמדה ואי אפשר היה לשכפלה. גדולתה של פרוסיה הייתה בכך שהפכה את הגאונות האישית הזו לגאונות ארגונית.

באמצעות חיל המטה הכללי נוצר לראשונה מוסד מקצועי שתכליתו להכשיר מצביאים כמומחים לאמנות המלחמה ולעקרונותיה. המצביא חדל להיות אמן יחיד במינו והפך לבעל מקצוע, שהכשרתו מבוססת על שליטה בעקרונותיה וכלליה של אמנות המלחמה. המטרה לא הייתה ליצור נפוליאון חדש, אלא ליצור מערכת מקצועית שבכוחה להביא קצינים שונים, הפועלים בנפרד ובתנאי אי־ודאות, להגיע לאותה מסקנה מבצעית נכונה שתביא להכרעה – גאונות ארגונית, מענה נשלט לגאונות מולדת בלתי נשלטת.

קרב טאננברג בשנת 1914 ממחיש זאת היטב. מקס הופמן, אריך לודנדורף ופאול פון הינדנבורג, שהגיעו לזירה ממקומות שונים, גיבשו באופן עצמאי אותה תפיסה אופרטיבית בדיוק: לנצל את הפער שנפער בין שני הצבאות הרוסיים, לרכז מאמץ נגד אחד מהם ולהכריעו במהירות לפני שהשני יספיק להתערב.

בכך השיבה הגאונות הארגונית של חיל המטה הכללי את מה שנדמה היה קודם לכן כתלוי בגאונותו הייחודית של אדם אחד בלבד. מכאן נובע שגם המשברים הגדולים של המאות ה־20 וה־21 אינם משברים של עקרונות אמנות המלחמה, אלא של יכולת האדם ליישמם בתנאים טכנולוגיים חדשים.

המשבר המקצועי הראשון – מלחמת העולם הראשונה

בראשית המאה ה־20 נדמה היה כי המהפכה הנפוליאונית הגיעה לקצה דרכה.

המהפכה התעשייתית שינתה מן היסוד את שדה הקרב. הארטילריה המודרנית, המקלעים, התיל והביצורים העניקו למגן עוצמת אש חסרת תקדים. התמרון היבשתי, שהיה במשך כמאה שנים הכלי המרכזי להשגת הכרעה, התקשה להבקיע את החזית.

התוצאה הייתה מלחמת העולם הראשונה.

במשך ארבע שנים הידרדרו צבאות אירופה למלחמת שחיקה אכזרית. מיליוני חיילים נהרגו בהסתערויות חזיתיות שלא השיגו הכרעה אלא גבו מחיר דמים עצום.

בעיני רבים נדמה היה כי הטכנולוגיה ביטלה את אמנות המלחמה, עקרונותיה וכלליה. אולם זו הייתה מסקנה שגויה.

מלחמת העולם הראשונה לא הוכיחה שפג תוקפם של עקרונות אמנות המלחמה, המעוגנים בטבע האדם. היא הוכיחה רק שהטכנולוגיה השתנתה מהר יותר מן התורה הצבאית. הבעיה לא הייתה בעקרונות עצמם, אלא באופן יישומם בתנאים החדשים.

מלחמת העולם השנייה – התאמת הטכנולוגיה לאמנות המלחמה

זהו אולי הלקח החשוב ביותר של המאה העשרים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה איש מן ההוגים הצבאיים הרציניים לא הציע לוותר על רעיון ההכרעה. איש לא טען שיש להחליף את אמנות המלחמה בתורת שחיקה. השאלה היחידה הייתה כיצד ניתן להשיב להכרעה את יכולתה לפעול בתנאים הטכנולוגיים החדשים.

במשך שני העשורים שבין מלחמות העולם פותחו השריון המודרני, הכוח האווירי, הקשר האלחוטי, הלחימה המשולבת ופיקוד המשימה. אף אחד מן החידושים הללו לא החליף את עקרונותיה של אמנות המלחמה. כולם נועדו להחזיר לה את יכולת ההכרעה המהירה.

מלחמת העולם השנייה הוכיחה כי עקרונותיה של אמנות המלחמה לא התיישנו. רק אופן יישומם השתנה.

הלקח היה ברור: כאשר הטכנולוגיה משתנה אין משנים את עקרונות אמנות המלחמה. מתאימים את הטכנולוגיה ליישומם.

המשבר המקצועי השלישי – המאה ה־21

כיום ניצבת אמנות המלחמה בפני משבר מקצועי שלישי.

שוב השתנתה הטכנולוגיה מן היסוד: בינה מלאכותית, רחפנים, לוויינים, מערכות שליטה ובקרה בזמן אמת, ירי מדויק לטווחים של מאות ואף אלפי קילומטרים, מערכים תת־קרקעיים, רובוטיקה.

כמו בראשית המאה העשרים, גם כיום ניצבים המצביאים בפני שדה קרב שונה לחלוטין מזה שהכירו קודמיהם. אלא שהפעם התגובה שונה מן היסוד.

במלחמת העולם הראשונה נתפס המשבר כמשבר ביישומם של עקרונות אמנות המלחמה. איש לא העלה בדעתו לוותר על ההכרעה. האתגר היה למצוא דרך חדשה להשיגה. כיום, לעומת זאת, הולכת ומתחזקת תפיסה אחרת.

במקום לשאול כיצד ניתן להכריע באמצעות הטכנולוגיות החדשות, נשאלת שאלה אחרת לחלוטין:

• כיצד ניתן להשפיע על היריב?

• כיצד ניתן לגרוע את יכולותיו?

• כיצד ניתן להטיל עליו עלויות?

• כיצד ניתן להכיל את הסכסוך ולנהלו לאורך זמן?

כך, כמעט מבלי שהדבר הורגש, השתנה ייעודה של המלחמה. במקום ליצור במהירות מצב שבו ניטלת מן היריב היכולת להמשיך ולהתנגד באופן אפקטיבי, הפכה המלחמה שוב לאמצעי להפעלת לחץ מתמשך.

במבט ראשון נדמה שמדובר בהתפתחות טבעית של אמנות המלחמה. אולם במבט היסטורי מתברר שמדובר בתהליך הפוך.

אלה בדיוק הרעיונות שעליהם התבססו מלחמות אירופה במאה ה־18: גם אז ביקשו השליטים להפעיל לחץ. גם אז ביקשו לגרום ליריב לשנות את שיקוליו. גם אז ביקשו לשפר את עמדתם לקראת המשא ומתן, ככל האפשר בלי לנהל מלחמה אמיתית.

במילים אחרות, במקום להתאים את אמנות ההכרעה לטכנולוגיות החדשות, החזירה תורת המלחמה של המאה ה־21 את המלחמה אל דפוסי החשיבה שקדמו למהפכה הנפוליאונית.

הפרדוקס של הזמן

אלא שהחזרה הזאת מסוכנת לאין שיעור מן המציאות שאליה היא מבקשת לשוב.

במשך מאתיים השנים האחרונות הפך הזמן למשאב היקר ביותר של הציוויליזציה האנושית. כמעט כל מהפכה טכנולוגית נועדה לקצר תהליכים על מנת לאפשר שגשוג ופריחה:

• הרכבת קיצרה את זמן התנועה.

• המטוס קיצר את המרחקים.

• הטלפון והאינטרנט קיצרו את זמן העברת המידע.

• הבינה המלאכותית מקצרת את הזמן הדרוש לעיבוד מידע ולקבלת החלטות.

• מערכות הבריאות משקיעות הון בקיצור זמן האבחון והטיפול.

• התעשייה והלוגיסטיקה מתחרות בקיצור זמני הייצור והאספקה.

• המערכת הפיננסית נמדדת במהירות ביצוע העסקאות.

הצלחה במאה ה־21 נמדדת בראש ובראשונה ביכולת לחסוך זמן.

דווקא בתחום הביטחון הלאומי התרחש התהליך ההפוך. ככל שערכו של הזמן עלה בכל תחומי החיים, כך הלכה ופחתה חשיבותו בתורת המלחמה. מלחמות הנמשכות חודשים ואף שנים התקבלו כמעט כמצב טבעי.

זהו הפרדוקס הגדול של המאה ה־21. אם נפוליאון כבר בראשית המאה ה־19 הבין כי: "בקשו ממני הכול, מלבד זמן. כל דבר שאובד במלחמה ניתן להחליפו — מלבד הזמן" – כיצד ייתכן שדווקא בעידן שבו הזמן נעשה המשאב היקר ביותר של האנושות, חדלה תורת המלחמה לראות בקיצור המלחמה יעד מקצועי ראשון במעלה?

כל יום נוסף של מלחמה גובה כיום מחיר שלא היה מוכר למצביאי המאה ה־18: הוא פוגע בכלכלה, בשרשראות האספקה, בתעופה, בתיירות, בתשתיות, בחוסן הלאומי, באมון הציבור ובבריאותו הפיזית והנפשית. ככל שהמלחמה מתארכת, כך גדל המחיר שמשלמת החברה כולה.

מן ההיסטוריה אל המציאות

אין מדובר בדיון היסטורי בלבד. תורות המלחמה שהתפתחו בעשורים האחרונים משקפות בדיוק את אותה מגמה.

בארצות הברית בא הדבר לידי ביטוי, בין היתר, בדוקטרינת Strategy of Denial של אלברידג' קולבי. בשונה מן המהפכה הנפוליאונית, מטרתה אינה ליצור במהירות מצב שבו ניטלת מן היריב היכולת להמשיך ולהתנגד, אלא להשפיע על החלטותיו באמצעות לחץ מתמשך ושלילת הישגים. מבחינה היסטורית, אין זו מהפכה חדשה באמנות המלחמה אלא חזרה, בלבוש מודרני, לדפוסי מלחמות הלחץ של המאה ה־18.

בישראל באה מגמה דומה לידי ביטוי בתפיסת ההפעלה שאימץ צה"ל בשנת 2006, אשר העבירה את מרכז הכובד מן ההכרעה אל ההכלה, גריעת יכולות, הרתעה וניהול מתמשך של העימות.

המערכות שהתנהלו מול חמאס, חיזבאללה ומול איראן ממחישות היטב את משמעותה המעשית של תפיסה זו. במקום מלחמות המסתיימות בהכרעה ובכניעה בתנאי המכריע, אנו עדים למלחמות המתנהלות באמצעות לחץ מצטבר, גריעת יכולות, הפסקות אש, משאים ומתנים והסדרים זמניים שאינם יכולים למנוע את המשך התעצמותו של האויב ולא את מניעת חידושה של הלחימה במועד שיקבע על ידו.

גם בכך חזרה המלחמה למאה ה־18. במלחמות המלכים התנהלו המשאים ומתנים באמצעות שליחים ודיפלומטים לכל אורך הלחימה. לעומת זאת, במלחמות ההכרעה של המאות ה־19 וה־20 מילאו המתווכים תפקיד מצומצם בהרבה, משום שההכרעה יצרה את תנאי הסיום. צד שהוכרע אינו מציב תנאים ואינו נזקק למתווך שיגשר בינו לבין המנצח.

במלחמת לחץ, לעומת זאת, שבה אין הכרעה, הופך המתווך לאחד השחקנים המרכזיים במערכה. כך היה במערכה נגד חמאס. כך גם במערכה מול איראן, שבה ממלאים שליחי הנשיא ומדינות, בהן קטר ופקיסטן, תפקיד מרכזי בהעברת מסרים ובקידום הבנות.

אין בכך פסול כשלעצמו. אולם יש בכך עדות ברורה לאופייה של המלחמה.

ההיסטוריה כראיה

ההיסטוריה היא המעבדה הגדולה של אמנות המלחמה. היא אינה מלמדת רק כיצד מסתיימות מלחמות, אלא גם איזו תפיסת מלחמה יוצרת סדר בין־לאומי יציב יותר לאורך זמן.

המאה ה־18, שבה שלטה תפיסת מלחמת הלחץ, הייתה מן התקופות עתירות המלחמות ביותר בתולדות אירופה. המלחמות לא הסתיימו בהכרעות ברורות אלא בסדרת הסדרים זמניים, ששיפרו את עמדת צד זה או אחר אך לא שינו מן היסוד את מאזן הכוחות. משום כך הן חזרו ונשנו שוב ושוב.

לעומתה, המאבק נגד נפוליאון הסתיים במערכת הכרעה שהגיעה לשיאה בווטרלו. בעקבותיה עוצב בקונגרס וינה סדר אירופי חדש, אשר חרף משברים ומלחמות מקומיות העניק ליבשת תקופה ארוכה של יציבות יחסית. ה־Pax Britannica שנולד מאותו סדר נמשך קרוב למאה שנים והיה, לאחר ה־Pax Romana, מן העידנים היציבים ביותר בתולדות המערכת הבין־לאומית.

אין פירוש הדבר שכל מלחמת הכרעה מבטיחה שלום ממושך. ההיסטוריה מורכבת מכדי לאפשר קביעה כזו. אולם היא בהחלט מלמדת שהכרעה עשויה להיות לא רק הדרך הקצרה ביותר לסיים מלחמה אחת, אלא גם הדרך היעילה ביותר לצמצם את מספר המלחמות הבאות אחריה ולהגדיל את המרווח ביניהן.

ההיסטוריה גם מזהירה מפני בלבול בין הכרעה חלקית להכרעה של ממש. עיראק 2003 מדגימה זאת: המשטר הוכרע במהירות, אך הכוח שהובא לשטח לא הספיק לשימור ההכרעה; הצבא העיראקי פורק במקום לגייסו מחדש תחת סדר חדש; ובמקום לזהות את מרכז הכובד הפוליטי־תרבותי האמיתי של המרחב, נעשה ניסיון לכפות עליו מבנה שלטוני דמוקרטי זר לערכיו. התוצאה אינה מפריכה את עקרון ההכרעה; היא ממחישה שגם לאחר הכרעה צבאית נדרש סדר מדיני מגובה בכוח צבאי המאפשר לשמר את הישגיה.

מכאן גם עולה שאלה אסטרטגית הראויה לדיון: האם הכרעה מהירה וברורה של משטר המבקש לערער את הסדר האזורי והבין־לאומי עשויה ליצור תקופת יציבות ממושכת יותר מן החלופה של עימותים מחזוריים, הפסקות אש והסדרים זמניים? על שאלה זו אין ההיסטוריה משיבה בוודאות, אך היא בהחלט מלמדת שהכרעה אינה רק דרך לסיים מלחמה אחת; לעיתים היא גם תנאי למניעת המלחמות הבאות.

מסקנה אסטרטגית

אם ההיסטוריה היא המעבדה הגדולה של אמנות המלחמה, הרי שהיא מלמדת כי האתגר של דורנו אינו להמציא אמנות מלחמה חדשה, אלא להשיב את אמנות המלחמה אל עקרונותיה ולהתאים אליהם את טכנולוגיות המאה ה־21.

במלחמת העולם הראשונה הבעיה הייתה שהטכנולוגיה הקדימה את התורה. הפתרון לא היה ויתור על עקרונותיה של אמנות המלחמה, אלא התאמת הטכנולוגיות החדשות ליישומם. במאה ה־21 הבעיה הפוכה: הטכנולוגיה התקדמה בקצב חסר תקדים, אך תורת המלחמה נסוגה לאחור אל דפוסי מלחמות הלחץ של המאה ה־18.

לפיכך, האתגר של דורנו הוא להשיב את אמנות המלחמה אל ייעודה המקורי ולהתאים אליו את טכנולוגיות המאה ה־21.

אין להתאים את עקרונות המלחמה לטכנולוגיה; 

יש להתאים את הטכנולוגיה לעקרונות המלחמה.

זו הייתה דרכם של נפוליאון, של קלאוזביץ ושל מולטקה; זו הייתה גם דרכם של מצביאי מלחמת העולם השנייה.

אם המאה ה־21 מבקשת להתגבר על משברה המקצועי, עליה לשוב אל אותה דרך — להשיב את אמנות המלחמה אל ייעודה המקורי, המגולם כבר בסיפור דוד וגוליית: ייעודה של החשיבה התחבולנית הוא לאפשר גם לחלש להכריע במהירות יריב חזק ממנו באמצעות שלילת יתרונותיו, ולא להיגרר למלחמת לחץ ממושכת שתוצאתה אינה הכרעה אלא הזמנה למלחמה הבאה.

Dr. Hanan Shai Minuet War in the Heart of the 21st Century July 15, 2026

How Western Armies Abandoned the Napoleonic Revolution Precisely When Time Became the Most Precious Strategic Asset

Abstract Artificial intelligence, satellites, drones, precision missiles, and real-time command-and-control systems grant 21st-century commanders capabilities unavailable to any previous generation. One might have expected this technological leap to make wars shorter, more precise, and more decisive than ever before.

In practice, the opposite is occurring. Despite technological progress, the military doctrines adopted by many armies are reverting to patterns of thought characteristic of 18th-century Europe: prolonged wars of attrition and pressure, containment, degradation of capabilities, imposition of costs, repeated negotiations, and extended international mediation—rather than a drive for rapid decision that would enable the victor to impose surrender on their own terms.

This article argues that the current crisis does not stem from the obsolescence of the principles and rules of the art of war, but from the fact that 21st-century armies have abandoned them. Instead of adapting the principles of decision to new technologies, military thinking has relinquished them. In doing so, it has effectively nullified the professional revolution wrought by Napoleon and his successors. Doctrinally, war has returned to the 18th century—precisely at a time when each additional day of fighting exacts national and global costs—economic, social, and human—higher than ever before.

Introduction For more than two centuries, the art of war developed in one clear direction: how to shorten wars through decisive victory.

Since Napoleon, the greatest commanders and military thinkers have focused on how to create, in the shortest possible time, a situation in which the enemy is no longer capable of effective resistance, thereby imposing the terms of peace or any other political settlement that would achieve the state’s political objectives.

• Clausewitz provided this idea with its theoretical framework.
• Jomini developed the principles of concentration of effort and the point of decision.
• Moltke turned them into a practical command system that could be applied even under conditions of uncertainty.

Even when technology changed fundamentally, their successors did not abandon the idea of decision; they sought new ways to realize it.

It is precisely for this reason that the current crisis is unprecedented. For the first time since the early 19th century, technological difficulty is not leading to an adaptation of the principles of decision to the new reality, but to their abandonment. Instead of viewing war as a means to create a clear end-state through the defeat of the enemy, a conception is taking hold that sees war as a tool for applying pressure, containment, capability degradation, cost imposition, and the management of a protracted conflict.

Thus, 21st-century military doctrine does not complete the Napoleonic Revolution—it nullifies it.

Wars of the Kings To understand the depth of the change, we must return to the 18th century. The wars of that era were not wars of peoples but wars of kings. Rulers sought to expand their domains, improve their political standing, acquire territories, inheritance rights, ports, or spheres of influence. The army was an instrument in the hands of the sovereign, not an expression of national mobilization.

The composition of these armies reflected this reality. Many soldiers were mercenaries, often not subjects of the king they served. Their training was long and expensive, and every loss represented a significant professional and economic setback. Commanders therefore sought to avoid battles that might lead to the destruction of their forces.

The goal of war was not to defeat the enemy but to apply pressure upon him. Maneuvers, sieges, fortress captures, road blockades, demonstrations of force, and prolonged negotiations were the primary tools for achieving limited political gains. War and diplomacy were not separate stages but two faces of the same process.

This was also evident in the lifestyle of the period. During the Seven Years’ War, the English writer Laurence Sterne continued to visit France, stay in Paris, and meet his French friends, even as their countries were engaged in bloody conflict. Rulers maintained contacts through ambassadors and envoys even in the midst of fighting, in an effort to improve their positions ahead of a future settlement.

It is no coincidence that many historians called the wars of the period “minuet wars.” Just as the minuet was an elegant, calculated, and restrained dance, so too were these wars conducted with caution, seeking advantage without risking a decisive battle.

Professionally, however, these wars were anomalous in the history of the art of war. Instead of cultivating the natural instinct to defeat the enemy as quickly as possible, the military doctrines of the era sought to restrain it. They trained commanders to avoid decisive battles altogether. A successful commander was not one who defeated his enemies, but one who participated in many campaigns without risking the loss of his army. In this sense, 18th-century war resembled a calculated strategic game more than a survival struggle aimed at decision.

Yet there was an even deeper difference between 18th-century wars and our own. The peoples were, for the most part, outside the war. They were not primary targets, did not bear the main burden of its damage, and largely continued their lives while kings fought one another. War was the affair of rulers and their professional armies.

In the 21st century, the picture is reversed. Civil society lies at the heart of the campaign. Missiles, drones, cyberattacks, and strikes on critical infrastructure have turned the civilian rear into the main front. Each additional day of war harms not only armies but also the economy, education, health, commerce, aviation, national resilience, and the physical and mental well-being of millions of citizens. Precisely for this reason, the return to the pressure-war patterns of the 18th century is incomparably more dangerous today.

Historically, it is hard not to notice the similarity between this pattern and the war the United States is currently conducting against Iran. Here too there is no drive to defeat the enemy, but rather the application of pressure, parallel negotiation alongside fighting, reliance on mediators, and an effort to change the adversary’s behavior rather than deprive him of the ability to continue resisting. Doctrinally, this is a minuet war in the heart of the 21st century.

The Napoleonic Revolution The French Revolution was destined to transform this reality fundamentally. It turned war from a matter of kings into a matter of peoples; Napoleon gave the people’s war its practical doctrine, and Clausewitz provided its theoretical framework.

Napoleon did not merely change methods of fighting; he changed the very purpose of war. This was his great revolution: war ceased to be a means of applying pressure on the enemy and became a means of creating, in the shortest possible time, a situation in which the enemy’s ability to resist effectively is removed. Such a decision enables the imposition of surrender on the victor’s terms, and that surrender enables the realization of the political objective.

From then on, war was no longer merely the continuation of diplomacy by other means. It became a tool designed to bring the enemy to a state in which he could no longer thwart the victor’s political goals.

Napoleon also understood another truth that stands at the center of this article: time is the only strategic asset for which there is no substitute. Hence the famous saying attributed to him: “Ask of me anything but time. Everything lost in war can be replaced—except time.”

This is not merely a witty remark. It expresses the core of the Napoleonic Revolution. Every additional day of war allows the enemy to recover, reorganize, recruit resources, build alliances, and shift the balance of power. Shortening war is not only a humanitarian goal; it is a condition for achieving decision.

The Principles of War and Human Nature – Why the Principles of War Do Not Become Obsolete To understand why the Napoleonic Revolution represents the only professional path for managing modern wars, we must delve into the roots of the principles of war themselves.

These principles are not inventions of military theorists, nor are they accidental cultural conventions. They are a systematic translation of behavioral patterns shaped over millions of years of evolution because they increased humanity’s chances of survival. Long before armies, commanders, or treatises on the art of war existed, these principles operated intuitively and reflexively in human behavior when facing mortal danger.

A person with no military training activates them spontaneously in a moment of danger. The woman fleeing a burning building with her infant does not divide her efforts between saving property and saving the child; she concentrates all her forces on a single goal. She understands—without formulating it in words—that every additional second in the fire is irreplaceable, while lost property can be replaced. In pursuit of the goal, she devises a ruse to escape the fire, concentrates effort on executing it, and maintains continuity of movement until she reaches safety. Without ever having studied the principles of war, she acts in accordance with them because they are imprinted in her from the day of her creation.

It is no wonder that the story of David and Goliath has served for thousands of years as one of the clearest symbols of tactical thinking. It does not describe a military miracle or a victory born of superior strength, but an intuitive application of the principles of war by the weak. David understood that in a frontal clash he had no chance against Goliath, so he devised a ruse that deprived the enemy of his advantages and achieved rapid decision. The story thus illustrates a universal truth: the principles of war are not the product of a specific culture or historical period; they are rooted in human nature and the drive for survival.

Military training does not create these principles; it sharpens, organizes, and refines an instinct that already exists in human nature, turning it from an intuitive act into a professional skill.

It is precisely for this reason that 18th-century wars were anomalous in the history of the art of war. They sought to restrain the natural patterns of a survival struggle and replace them with an artificial system of rules designed to allow kings to achieve limited political gains without risking decisive battle. Napoleon broke this artificial framework and restored the art of war to its natural purpose and fundamental instinct: the rapid defeat of the enemy.

However, Napoleon’s genius was a rare natural gift that could neither be taught nor replicated. Prussia’s greatness lay in transforming this individual genius into organizational genius.

Through the General Staff, an institution was created for the first time whose purpose was to train commanders as experts in the art of war and its principles. The commander ceased to be a unique artist and became a professional whose training was based on mastery of the principles and rules of the art of war. The goal was not to create a new Napoleon, but to build a professional system capable of leading different officers, operating separately under conditions of uncertainty, to reach the same correct operational conclusion that would produce decision—organizational genius as a controlled response to uncontrolled innate genius.

The Battle of Tannenberg in 1914 illustrates this well. Max Hoffmann, Erich Ludendorff, and Paul von Hindenburg, arriving on the scene from different places, independently formulated the exact same operational concept: to exploit the gap that had opened between the two Russian armies, concentrate effort against one of them, and defeat it rapidly before the other could intervene.

Thus, the organizational genius of the General Staff recovered what had previously seemed dependent on the unique genius of a single individual. It follows that the great crises of the 20th and 21st centuries are not crises of the principles of the art of war, but of humanity’s ability to apply them under new technological conditions.

The First Professional Crisis – World War I At the beginning of the 20th century, it seemed that the Napoleonic Revolution had reached the end of its road. The Industrial Revolution fundamentally changed the battlefield. Modern artillery, machine guns, barbed wire, and fortifications gave the defense unprecedented firepower. Land maneuver, which for a century had been the main tool for achieving decision, struggled to break through the front.

The result was World War I. For four years, the armies of Europe descended into brutal attrition warfare. Millions of soldiers were killed in frontal assaults that achieved no decision but exacted an enormous blood price.

To many, it seemed that technology had nullified the art of war, its principles and rules. But this was a mistaken conclusion. World War I did not prove that the principles of the art of war—anchored in human nature—had lost their validity. It proved only that technology had changed faster than military doctrine. The problem was not with the principles themselves, but with the manner of their application under the new conditions.

World War II – Adapting Technology to the Art of War This is perhaps the most important lesson of the 20th century. After World War I, none of the serious military thinkers proposed abandoning the idea of decision. No one suggested replacing the art of war with a doctrine of attrition. The only question was how to restore decision’s ability to function under the new technological conditions.

In the two decades between the wars, the modern tank, air power, wireless communications, combined arms, and mission command were developed. None of these innovations replaced the principles of the art of war. All were intended to restore its capacity for rapid decision.

World War II proved that the principles of the art of war had not become obsolete. Only the manner of their application had changed.

The lesson was clear: when technology changes, one does not change the principles of the art of war. One adapts the technology to their implementation.

The Third Professional Crisis – The 21st Century Today, the art of war faces a third professional crisis. Once again, technology has changed fundamentally: artificial intelligence, drones, satellites, real-time command-and-control systems, precision fire at ranges of hundreds and even thousands of kilometers, underground arrays, and robotics.

As at the beginning of the 20th century, commanders today face a battlefield utterly different from the one their predecessors knew. But this time the response is fundamentally different. In World War I, the crisis was perceived as one of implementing the principles of the art of war. No one considered abandoning decision; the challenge was to find a new way to achieve it. Today, a different conception is gaining strength.

Instead of asking how to achieve decision with the new technologies, a completely different set of questions is being asked:

• How can we influence the enemy?
• How can we degrade his capabilities?
• How can we impose costs on him?
• How can we contain the conflict and manage it over time?

Thus, almost imperceptibly, the purpose of war has changed. Instead of rapidly creating a situation in which the enemy’s ability to resist effectively is removed, war has once again become a means of applying prolonged pressure.

At first glance, this may appear to be a natural development of the art of war. But from a historical perspective, it is a reversal. These are precisely the ideas on which 18th-century European wars were based. Then, too, rulers sought to apply pressure, change the adversary’s calculations, and improve their position for negotiations—preferably without waging real war.

In other words, instead of adapting the art of decision to the new technologies, 21st-century military doctrine has returned war to the patterns of thinking that preceded the Napoleonic Revolution.

The Paradox of Time Yet this return is incomparably more dangerous than the reality it seeks to restore. Over the past two hundred years, time has become the most precious resource of human civilization. Almost every technological revolution has aimed to shorten processes in order to enable prosperity and growth: the train shortened travel time, the airplane shortened distances, the telephone and internet shortened the transmission of information, artificial intelligence shortens the time needed for information processing and decision-making, healthcare systems invest heavily in shortening diagnosis and treatment times, industry and logistics compete to shorten production and supply times, and the financial system is measured by the speed of transactions. Success in the 21st century is measured first and foremost by the ability to save time.

Precisely in the field of national security, the opposite process has occurred. As the value of time has risen in all areas of life, its importance in military doctrine has declined. Wars lasting months or even years have come to be accepted as almost a natural state.

This is the great paradox of the 21st century. If Napoleon already understood at the beginning of the 19th century that “Ask of me anything but time. Everything lost in war can be replaced—except time,” how is it possible that precisely in an era when time has become humanity’s most precious resource, military doctrine has ceased to view the shortening of war as a primary professional objective?

Each additional day of war today exacts a price unknown to 18th-century commanders: it damages the economy, supply chains, aviation, tourism, infrastructure, national resilience, public trust, and physical and mental health. The longer the war, the greater the price paid by society as a whole.

From History to Reality This is not merely a historical discussion. The military doctrines that developed in recent decades reflect exactly this trend. In the United States, it is expressed, among other things, in Elbridge Colby’s Strategy of Denial. Unlike the Napoleonic Revolution, its goal is not to create a rapid situation in which the enemy’s ability to continue resisting is removed, but to influence his decisions through prolonged pressure, denial of achievements, and the imposition of costs. Historically, this is not a new revolution in the art of war but a return, in modern guise, to the patterns of 18th-century pressure wars.

In Israel, a similar trend was expressed in the operational concept adopted by the IDF in 2006, which shifted the center of gravity from decision to containment, capability degradation, deterrence, and protracted management of the confrontation.

The campaigns against Hamas, Hezbollah, and Iran clearly illustrate the practical meaning of this conception. Instead of wars ending in decision and surrender on the victor’s terms, we witness wars conducted through cumulative pressure, capability degradation, ceasefires, negotiations, and temporary arrangements that cannot prevent the enemy’s continued buildup or the renewal of fighting at a time of his choosing.

In this too, war has returned to the 18th century. In the wars of kings, negotiations via envoys and diplomats continued throughout the fighting. In contrast, in the wars of decision of the 19th and 20th centuries, mediators played a far more limited role, because decision created the conditions for ending the war. A side that has been defeated does not set conditions and does not need a mediator to bridge the gap to the victor.

In a pressure war, however, in which there is no decision, the mediator becomes one of the central players. This was the case in the campaign against Hamas and in the campaign against Iran, where U.S. envoys and countries such as Qatar and Pakistan played major roles in conveying messages and promoting understandings. There is nothing inherently wrong with this, but it is clear evidence of the nature of the war.

History as Evidence History is the great laboratory of the art of war. It teaches us not only how wars end, but also which conception of war creates a more stable international order over time.

The 18th century, dominated by the conception of pressure war, was one of the most war-ridden periods in European history. Wars did not end in clear decisions but in a series of temporary arrangements that improved one side’s position without fundamentally altering the balance of power. Consequently, they recurred again and again.

In contrast, the struggle against Napoleon ended in a system of decision that reached its peak at Waterloo. The Congress of Vienna that followed shaped a new European order which, despite crises and local wars, granted the continent a long period of relative stability. The Pax Britannica born of that order lasted nearly a century and was, after the Pax Romana, one of the most stable eras in the history of the international system.

This does not mean that every war of decision guarantees lasting peace. History is too complex for such a categorical statement. But it certainly teaches that decision may be not only the shortest way to end one war, but also the most effective way to reduce the number of subsequent wars and lengthen the intervals between them.

History also warns against confusing partial decision with real decision. Iraq 2003 illustrates this: the regime was defeated rapidly, but the forces brought into the theater were insufficient to preserve the decision; the Iraqi army was disbanded instead of being rebuilt under a new order; and instead of identifying the true political-cultural center of gravity of the region, an attempt was made to impose a democratic governmental structure foreign to its values. The outcome does not refute the principle of decision; it demonstrates that even after military decision, a political order backed by military force is required to preserve its achievements.

This also raises a strategic question worthy of discussion: Might a rapid and clear decision against a regime seeking to undermine the regional and international order create a longer period of stability than the alternative of cyclical confrontations, ceasefires, and temporary arrangements? History does not answer this with certainty, but it certainly teaches that decision is not only a way to end one war; sometimes it is also a condition for preventing the next ones.

Strategic Conclusion If history is the great laboratory of the art of war, then it teaches us that the challenge facing our generation is not to invent a new art of war, but to restore the art of war to its principles and adapt the technologies of the 21st century to them.

In World War I, the problem was that technology had outpaced doctrine. The solution was not to abandon the principles of the art of war, but to adapt the new technologies to their implementation. In the 21st century, the problem is the reverse: technology has advanced at an unprecedented pace, while military doctrine has retreated to the pressure-war patterns of the 18th century.

Therefore, the challenge of our generation is to restore the art of war to its original purpose and adapt the technologies of the 21st century to it.

One must not adapt the principles of war to technology; one must adapt technology to the principles of war.

This was the way of Napoleon, Clausewitz, and Moltke; it was also the way of the commanders of World War II.

If the 21st century wishes to overcome its professional crisis, it must return to that path—to restore the art of war to its original purpose, as already embodied in the story of David and Goliath: the purpose of tactical thinking is to enable even the weak to defeat a stronger enemy rapidly by depriving him of his advantages, rather than to be dragged into a prolonged war of attrition whose outcome is not decision but an invitation to the next war.

https://tinyurl.com/yjxyrfbs