1000 ימים ל-7 באוקטובר: ניתוח מקצועי לאור פרוטוקולים שנחשפו

המאמר המקוצר

פרוטוקולים ביטחוניים שחשף העיתונאי בן כספית ("מעריב", 26 ביוני 2026) מגלים כי כבר בשנת 2018 היה בידי הדרג המקצועי והמדיני מידע שהיה עשוי, לו פעלו לאורו, למנוע את אסון 7 באוקטובר. השאלה שנותרה היא לא אם היה מידע — אלא מדוע, למרות שהיה, לא נמנע האסון.

הדיונים שמתאר כספית התקיימו בשנים 2016–2018, בהשתתפות שר הביטחון אביגדור ליברמן, הרמטכ"ל גדי איזנקוט, ראש אמ"ן הרצי הלוי ובכירים נוספים. איש לא חלק על העובדות: חמאס ממשיך להתעצם, מסוגל להפתיע, והאיום כולל חדירה ליישובים, חטיפה וטבח. המחלוקת הייתה בשאלה אחת: להסיר את האיום בעודו ניתן להסרה, או להמשיך לנהל אותו.

שלושה נכנסו לפרדס

• שר הביטחון זיהה חלון הזדמנויות מדיני נדיר, והמליץ לנצלו כדי להסיר את האיום בטרם יאבד יתרון היוזמה. בנובמבר 2018, לאחר שהממשלה הסכימה להפסקת אש עם חמאס — הסכמה שהוא כינה כניעה לטרור — התפטר מתפקידו.

• הרמטכ"ל, לעומתו, העריך שחמאס מורתע וכי הזמן פועל לטובת ישראל. ראש אמ"ן, מפקד פיקוד הדרום וראש אגף המבצעים הצטרפו להערכתו.

• ראש הממשלה קיבל את עמדת הדרג הצבאי.

שלושתם ראו את אותה תמונת מצב. שלושתם ביקשו את טובת המדינה. אך כל אחד פירש אותה לאור דוקטרינה אחרת — וכאן מתחיל הניתוח המקצועי.

המלצת השר: תואמת את יסודות ההגנה

תפיסת ההגנה הלאומית של ישראל עוצבה עם הקמת המדינה מתוך עובדה גיאוגרפית פשוטה: אין לישראל עומק אסטרטגי. משמעות הדבר: איומים יש להסיר בעודם באיבם, מחוץ לגבולות המדינה, במלחמת מנע מהירה — לפני שהשעון המדיני כופה את סיומה. המלצת השר ליברמן תאמה בדיוק את ההיגיון הזה.

המלצת הרמטכ"ל: סטייה מעקרונות היסוד

המלצת הרמטכ"ל נשענה על ההנחה שהאויב מורתע. אלא שזו בדיוק ההנחה שעקרון האבטחה — אחד מעקרונות היסוד של אמנות המלחמה — אוסר על מגן לבסס עליה את הגנתו. הלקח המכונן של מלחמת יום הכיפורים לא היה "צריך מודיעין טוב יותר", אלא ההפך, להתבסס על ההנחה: "צה"ל לא מרתיע — המודיעין לא יתריע". ההמלצה שלא להסיר את איום חמאס נשענה בדיוק על ההנחות שתפיסת ההגנה הלאומית נועדה למנוע.

דוקטרינה, לא טעות נקודתית

זו לא הייתה שגיאת הערכה חד-פעמית. כבר ב-2004, כמפקד אוגדת יהודה ושומרון, הציג הרמטכ"ל תפיסת מערכה שקבעה: "היעד האסטרטגי לא יבקש הכרעה אלא יצירת מצב ביטחוני סביר לאורך זמן". ב-2006, כראש אגף המבצעים, הוא הוביל את פרסומה הרשמי של תפיסת ההפעלה החדשה — שהסבה את צה"ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה. באותה שנה נוהלה תחתיה מלחמת לבנון השנייה — לראשונה בתולדות צה"ל מלחמה שנמשכה למעלה משלושים יום בחזית ובעורף האזרחי העמוק, והיא הסתיימה בלי שהאיום הוסר. חיזבאללה לא הוכרע, והתעצם במשך כמעט שני עשורים.

ועדות הבדיקה של 2007 קראו להיפטר מדוקטרינת ההרתעה ולהשיב את צה"ל לייעודו המכריע. ספר דוקטרינת ההרתעה מספטמבר 2006 אמנם נגנז, אך לא התפיסה: היא המשיכה לעצב את בניין הכוח, ואת מבצע "צוק איתן" ב-2014. בדיעבד התברר שמה שנראה כהצלחת הרתעה היה עבור חמאס חלון זמן — להקמת מערך מנהרות ולבניית כוח פשיטה יבשתי, יחידות הנוח'בה, שביצעו בדיוק את הטבח שהוזהר מפניו כבר ב-2018.

וראש הממשלה?

הפרוטוקולים, כמו גם טורים נוספים של כספית, מציירים תמונה שבה ראש הממשלה לא היה רק בורר ניטרלי בין שתי המלצות מקצועיות. כספית מתאר כיצד בלם שוב ושוב יוזמות של ליברמן להסרת האיום, בהעדפה למסלול חלופי בהשראת הרמטכ"ל, ומייחס לו עצמו את גיבוש "מדיניות ההכלה" — כלפי חמאס וגם כלפי חיזבאללה. (חשוב להדגיש: קביעה זו נשענת כולה על דיווחי כספית ואינה ניתנת לאימות עצמאי).

אם כך, זו לא הייתה רק הכרעה בין המלצות — אלא אימוץ תפיסת הגנה לאומית חלופית, שמעולם לא הוכרעה בדיון לאומי מסודר: תפיסה שיסודותיה כוללים הרתעה והתרעה — מושגים שמקורם בזירת ההרתעה הגרעינית, אינם שייכים למלחמה הקונבנציונלית ולכן מתנגשים בעקרונותיה.

יש כאן הבדל מהותי מהתקדים ההיסטורי הקרוב ביותר: ב-1991, כשהרמטכ"ל דן שומרון והשר משה ארנס נחלקו על תגובה לטילי עיראק, וראש הממשלה שמיר קיבל את עמדת הרמטכ"ל — שתי ההמלצות נשענו על אותה תפיסת הגנה ועל אותה דוקטרינת הכרעה. ב-2018, אם המלצת הרמטכ"ל עצמה חרגה מהתפיסה המקורית ומדוקטרינת ההכרעה, אימוצה על ידי ראש הממשלה אינו איזון לגיטימי, אלא הצטרפות לתפיסה שכשלה כבר ברמתה העקרונית.

רשת ביטחון מפוררת

יש דרך נוספת להבין את ההכרעה: המלצת הדרג הצבאי לא רק שכנעה את ראש הממשלה עניינית, אלא גם העניקה לו רשת ביטחון מקצועית שאפשרה לו ליטול את הסיכון שבחריגה מהתפיסה ההיסטורית — נטילת סיכון שנראתה סבירה כל עוד דרג צבאי מקצועי ניצב מאחוריה כמעט פה אחד. השאלה היא אם הוא ידע שהרשת עצמה הייתה כבר מפוררת: הרי כבר ב-2007 קבעו ועדות הבדיקה שהנחות היסוד שעליהן היא נשענת — הרתעה וניהול איומים — כשלו. אם נטל את הסיכון בלי לדעת זאת, לא הייתה כאן החלטה מחושבת אלא אשליית ביטחון: הישענות על רשת שכבר נקרעה בטרם ניתלה עליה.

מדוע בכל זאת אימץ אותה ראש הממשלה?

• השערה אחת: דבקות בתפקידו הבסיסי להאריך ככל האפשר את ההפוגות בין המלחמות ועקב כך קידום אינטרס מדיני רחב ספציפי שהצדיק מניעת מלחמה יזומה בעת ההיא.

• השערה שנייה: ייבוא לא-ביקורתי של דוקטרינת שחיקה-מרחוק שאימצו גם מעצמות גדולות, ובראשן ארה"ב — דוקטרינה שמתאימה למדינה בעלת עומק אסטרטגי עצום, ואינה מתאימה כלל למדינה שכל תפיסת ההגנה שלה נבנתה סביב היעדרו.

אחריות משותפת, לא אחידה

שלושת בעלי התפקידים היו קשורים זה בזה כמטפסים על חבל אחד. העובדה שגורלם היה שלוב זה בזה אינה פוטרת איש מאחריותו:

• הרמטכ"ל נושא באחריות הכבדה ביותר: על הדוקטרינה השגויה עצמה, ועל כך שלא הציג לדרג המדיני את מלוא משמעותה ואת הפגיעה ביכולת ליישם את תפיסת ההגנה הלאומית.

• שר הביטחון דבק בתפיסת ההגנה הנכונה, אך לא ברור אם היה מודע להסבה הדוקטרינרית והארגונית שפגעה ביכולת הצבא לממש אותה. הוא לא הצליח לשכנע את עמיתיו, ובסופו של דבר בחר להתפטר — צעד שלא קידם את הסרת האיום.

• ראש הממשלה, על פי המקורות הגלויים, לא היה רק נמען פסיבי של ייעוץ שגוי. באימוץ העמדה הצבאית ובדבקותו בתפקידו להאריך את ההפוגות בין המלחמות כדי לקדם אינטרס מדיני חיוני אחר, הוא היה שותף פעיל — גם אם לא היה מודע לכך — לאאימוץ תפיסת ההגנה החלופית.

השאלה המרכזית שמותירים הפרוטוקולים אינה עוד "מי צדק בדיעבד" — אלא כיצד הוחלפה תפיסת ההגנה הלאומית ההיסטורית, בכל שלושת דרגי ההחלטה, בתפיסה של הכלה ודחיית הקץ; וכיצד נמנעה השבת הצבא לייעודו המכריע גם אחרי שוועדות הבדיקה דרשו זאת מפורשות. ככל שייחשפו פרוטוקולים נוספים — ובהם דיוני הקבינט והמטכ"ל שקדמו ל-7 באוקטובר — נוכל להשלים את התמונה, וללמוד ממנה את התיקון הנדרש לביטחונה של ישראל בעתיד.

רק בירור דוקטרינרי-מקצועי כזה יאפשר להחזיר לצה"ל את יכולות ההכרעה ולישראל — את ביטחונה.

המאמר המלא

ציטוטים מפרוטוקולים ביטחוניים שחשף העיתונאי בן כספית ("מעריב", 26 ביוני 2026) מלמדים כי כבר בשנת 2018 היה בידי הדרג המקצועי והדרג המדיני מידע אשר, לאור עקרונות אמנות המלחמה ותפיסת ההגנה הלאומית של ישראל, היה עשוי להספיק למניעת אסון 7 באוקטובר. השאלה שנותרה היא מדוע, למרות זאת, לא נמנע האסון.

מבוא

הפרוטוקולים שפרסם בן כספית אינם עוד פריט עיתונאי חולף; הם מסמך מקצועי ראשון מסוגו, המאפשר לבחון את מחדל 7 באוקטובר בכלים של אמנות המלחמה ושל תפיסת ההגנה הלאומית של ישראל — ולא רק בכלים של פוליטיקה, מודיעין או פסיכולוגיה ארגונית.

מן הפרוטוקולים עולה כי כבר בשנת 2018 היו מונחים על שולחן מקבלי ההחלטות כל המרכיבים הדרושים להכרעה מקצועית בשאלה אם לנצל חלון הזדמנויות נדיר להסרת האיום הצבאי של חמאס:

• האיום היה מוכר.

• התעצמות חמאס הייתה ידועה.

• האפשרות של חדירה ליישובים, כיבושם, חטיפת בני ערובה וביצוע טבח הועלתה במפורש.

כיום, לאחר אסון 7 באוקטובר – חמש שנים בלבד לאחר אותם דיונים – ברור כי האיום התממש כמעט בדיוק באופן שתואר. מכאן ואילך, השאלה אינה עוד אם היה מידע. השאלה היא מדוע, למרות שהמידע היה קיים ולמרות שעמדה על הפרק חלופת פעולה להסרת האיום, לא התקבלה ההחלטה שהייתה עשויה למנוע את האסון.

כדי להשיב על שאלה זו אין די בדיון פוליטי, מודיעיני או ארגוני. יש לבחון את הפרוטוקולים בכלים המקצועיים של אמנות המלחמה, לאור מדיניות ההגנה הלאומית של ישראל — שעוצבה עם הקמת המדינה ומעולם לא שונתה בהחלטת ממשלה — ובמתודולוגיה של עריכת תחקיר מבצעי.

תמונת המצב

הדיונים שתיאר בן כספית התקיימו בשנים 2016–2018 בהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראשי חטיבות המחקר בצה"ל ובשב"כ, מפקד פיקוד הדרום, ראש אגף המבצעים ובכירים נוספים.

• לא הייתה מחלוקת שחמאס ממשיך להתעצם.

• לא הייתה מחלוקת שבאפשרותו להפתיע את ישראל.

• לא הייתה מחלוקת שהאיום כולל חדירה ליישובים, כיבושם, חטיפת בני ערובה וביצוע טבח.

המחלוקת נסבה סביב שאלה אחת בלבד: האם לנצל את חלון ההזדמנויות ולהסיר את האיום – או להמשיך לנהל אותו. זו אינה רק שאלה מבצעית; זוהי אחת השאלות היסודיות ביותר של כל תפיסת הגנה: האם להסיר איום בעודו ניתן להסרה מחוץ לגבולות המגן, או להניח שניתן לנהל אותו לאורך זמן.

כיצד בוחנים מקצועית החלטות במלחמה?

המלחמה מתנהלת תמיד בתנאי אי־ודאות. המפקד אינו יודע בוודאות מה יעשה האויב, מתי יפעל, היכן יבחר לתקוף ובאיזו עוצמה. אולם מכאן אין להסיק שקבלת ההחלטות במלחמה היא הימור. אמנות המלחמה התפתחה במשך אלפי שנים בדיוק כדי לצמצם את אי־הוודאות ולהפוך את קבלת ההחלטות מהימור להערכת מצב מקצועית המבוססת על ניסיון מצטבר ועל כללים אובייקטיביים.

לשם כך עומדים לרשות מקבלי ההחלטות שני מקורות ידע מרכזיים:

1. הערכת מצב המבוססת ככל האפשר על גורמים אובייקטיביים: יחסי הכוחות, הזמן, המרחב, תנאי הקרקע, החוסן הלאומי, הכלכלה, תמיכת הציבור, תמיכת בעלות הברית והמצב המדיני.

2. הידע המקצועי שנצבר במשך אלפי שנות לחימה: עקרונות המלחמה, כללי ההגנה וההתקפה, תורת המצביאות והניסיון ההיסטורי. אלה אינם בגדר המלצות, אלא כללי המקצוע.

גם אחריותם של בעלי התפקידים השונים נגזרת ממבנה מקצועי ברור:

• הרמטכ"ל נבחן לאור עקרונות המלחמה, כללי ההגנה וההתקפה ותורות היסוד של צה"ל, שגיבושן, פיתוחן והטמעתן הם באחריותו המקצועית. תורות יסוד אלה עוצבו עם הקמת המדינה בהשראת הדוקטרינה הקלאוזביצית־מולטקאית של מלחמת ההכרעה, כדי לשרת את תפיסת ההגנה הלאומית של ישראל: הסרת איומים צבאיים בעודם באיבם במלחמת מנע באמצעות הכרעה מהירה של האויב בעומק שטחיו, לפני שהשעון המדיני כופה את סיומה. כדי ליישם את התפיסה, צה"ל נבנה כצבא הכרעה שמרכז הכובד ומקור עוצמתו הוא דרג יבשתי מתמרן ומסתער.

• שר הביטחון (למעשה שר ההגנה; שר הביטחון הלאומי הכולל הוא ראש הממשלה והממשלה) נבחן לאור אחריותו להגותה, לעיצובה ולעדכונה של תפיסת ההגנה הלאומית (National Defense), הנגזרת מתפיסת הביטחון הלאומי הכוללת. במסגרת אחריות זו עליו להבטיח כי מדיניות ההגנה, אסטרטגיית ההגנה, דוקטרינת הלחימה של צה"ל ובניין והכנת הכוח לאורה, משרתים את יעדיה הלאומיים של מדינת ישראל.

• ראש הממשלה והממשלה נבכנים לאור אחריותם לגיבושה ולעדכונה של תפיסת הביטחון הלאומי (National Security), המגדירה את ייעוד המדינה ויעדים למימושו באמצעות שילוב של עוצמה צבאית, מדיניות חוץ, כלכלה, חברה, טכנולוגיה ומרכיבי עוצמה לאומיים נוספים. במסגרת אחריות זו עליהם לאזן בין צורכי ההגנה הצבאית לבין מכלול האינטרסים הלאומיים, בין השאר ברוח תיאוריית "השילוש המופלא" של קלאוזביץ, המדגישה את יחסי הגומלין בין הממשלה, הצבא והעם בניהול המלחמה.

מה מלמדים הפרוטוקולים?

כאשר מניחים בצד את הוויכוח הפוליטי וקוראים את הפרוטוקולים כמסמך מקצועי, מתברר שלא הייתה כמעט מחלוקת על העובדות. המחלוקת הייתה על פירושן:

• שר הביטחון אביגדור ליברמן העריך כי הזמן פועל לרעת ישראל. לדבריו, נוצר חלון הזדמנויות מדיני נדיר שיש לנצלו להסרת האיום בעודו ניתן להסרה. הוא הזהיר כי אם ישראל תמתין, היא תאבד את יתרון היוזמה וחמאס עלול ליזום מתקפה שתכלול כיבוש יישובים, חטיפת בני ערובה וביצוע טבח. בנובמבר 2018, בעקבות ההסכמה להפסקת אש עם חמאס לאחר סבב לחימה, שאותה הוא כינה כניעה לטרור, התפטר מתפקידו.

• הרמטכ"ל גדי איזנקוט העריך כי חמאס מורתע, כי הזמן פועל לטובת ישראל וכי אין היגיון אסטרטגי במתקפה יזומה נגדו.

• ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, הצטרף להערכת הרמטכ"ל והעריך כי חמאס אינו מעוניין בעימות וכי יש להמשיך ולשמרו מורתע.

• מפקד פיקוד הדרום, האלוף אייל זמיר, הצטרף אף הוא להערכת הרמטכ"ל, הצביע על תרומת המכשול התת־קרקעי וצידד בהמשך המדיניות הקיימת. עם זאת, מן הפרוטוקולים עולה כי בפיקוד הדרום התקיימה במקביל עבודת מטה להכנת תוכניות מבצעיות רחבות היקף, למקרה שהדרג המדיני יחליט לנצל את חלון ההזדמנויות ולהורות על הסרת האיום.

• ראש אגף המבצעים, האלוף ניצן אלון, טען כי מלחמה אינה בולמת את מרוץ החימוש אלא אף מאיצה אותו, ולכן אין הצדקה ליזום מלחמה על בסיס הערכות לגבי העתיד.

• ראשי גופי המחקר בצה"ל ובשב"כ העריכו כי חמאס אינו מעוניין בעימות וכי הפער ביכולות בין ישראל לחמאס מוסיף לגדול לטובת ישראל.

• ראש הממשלה קיבל את המלצת הדרג הצבאי ולא את המלצת שר הביטחון.

הערת מתודולוגיה: המאמר הוכן במתודולוגיה של עריכת ניתוח אירוע צבאי-מדיני בהסתמך על הפרוטוקולים שפורסמו במאמרו של כספית. לפיכך המסקנות המקצועיות במאמר נשענות אך ורק על פרוטוקולים אלה.

שלושה נכנסו לפרדס

שלושה בעלי תפקידים נשאו באחריות לעתידה הביטחוני של מדינת ישראל. שלושתם ראו אותה תמונת מצב. שלושתם ביקשו בטובתה של המדינה. אך כל אחד מהם פירש את אותה מציאות לאור דוקטרינה מקצועית אחרת.

שר הביטחון בחן את תמונת המצב לאור תפיסת ההגנה הלאומית של ישראל. הוא זיהה איום ההולך ומתעצם, זיהה חלון הזדמנויות מדיני נדיר להסרתו, והמליץ לנצל את ההזדמנות להסרת האיום בטרם יאבד יתרון היוזמה. בנובמבר 2018, בעקבות ההסכמה להפסקת אש עם חמאס לאחר סבב לחימה — הסכמה שאותה הוא כינה כניעה לטרור — התפטר מתפקידו.

הרמטכ"ל בחן את אותה תמונת מצב לאור תפיסת ההפעלה של צה"ל מ-2006. לאורה הוא העריך כי חמאס מורתע, כי הזמן פועל לטובת ישראל וכי אין הצדקה להסרת האיום במלחמת מנע. ראש אמ"ן ומפקד פיקוד הדרום הגיעו, מטעמים דומים, לאותה מסקנה, וראש אגף המבצעים הוסיף כי מלחמה אף עלולה להאיץ את התעצמות האויב.

ראש הממשלה נדרש להכריע בין שתי תפיסות מקצועיות שונות: המלצת שר הביטחון להסיר את האיום, אל מול המלצה כמעט אחידה של הדרג הצבאי שלא להסירו.

מכאן מתחדדת השאלה המרכזית של המאמר: האם ההמלצה המקצועית שעליה נשענה החלטת ראש הממשלה תאמה את עקרונות אמנות המלחמה, את תפיסת ההגנה הלאומית ואת דוקטרינת צה"ל שנועדה לממשה? ומה היה תפקידו של ראש הממשלה עצמו בעיצוב ההכרעה?

חלק ב' — מן ההמלצה אל הדוקטרינה

הפרוטוקולים מלמדים מה המליץ כל אחד מבעלי התפקידים. כעת יש לבחון האם המלצות אלה תאמו את אמות המידה המקצועיות שעל פיהן אמורות להתקבל החלטות במדינה דמוקרטית. השאלה אינה מי צדק בדיעבד; השאלה היא האם ההמלצות תאמו את עקרונות אמנות המלחמה, את תפיסת ההגנה הלאומית ואת דוקטרינת צה"ל שהותאמה לתפיסה ושלאורה הוא הוקם, אורגן, נבנה, אומן, נלחם וניצח במלחמות המאה הקודמת.

פרק ראשון: המלצת שר הביטחון לאור תפיסת ההגנה הלאומית

מדיניות ההגנה הלאומית של ישראל עוצבה עם הקמת המדינה מתוך מציאות גיאוגרפית פשוטה: לישראל אין עומק אסטרטגי. משמעות הדבר היא שאין ביכולתה לספוג מתקפת פתע אופרטיבית ואפילו טקטית על שטחה, ולהמשיך להילחם ממעמד של מגננה.

מכאן נגזרו שלושה עקרונות יסוד:

1. להסיר איומים צבאיים בעודם באיבם מחוץ לשטח המדינה במלחמת מנע קצרה.

2. אם אין מנוס ממלחמה – ליזום אותה במועד הנוח לישראל או לנצל במהירות חלון הזדמנויות שנוצר.

3. להכריע את האויב במהירות לפני שהשעון המדיני יכפה את סיום הלחימה.

בפרוטוקולים עולה כי שר הביטחון אביגדור ליברמן פעל בדיוק על פי היגיון זה. הוא זיהה איום מתעצם, זיהה חלון הזדמנויות מדיני נדיר, והמליץ לנצל את ההזדמנות להסרת האיום כדי למנוע מלחמה קשה יותר בעתיד. במובן זה, המלצתו תאמה הן את תפיסת ההגנה הלאומית והן את ייעודה המקצועי של מלחמת המנע. עם זאת, אם השר היה מודע להסבתו הדוקטרינרית של צה"ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה, ועקב כך על יכולתו להסיר את האיום במלחמת מנע, לא ברור מהפרוטוקולים — שאלה שנשוב אליה בסיכום.

פרק שני: המלצת הרמטכ"ל ומטהו במבחן אמנות המלחמה

הרמטכ"ל המליץ שלא להסיר את האיום. המלצה זו נשענה על כמה הנחות יסוד: שהאויב מורתע, שהזמן פועל לטובת ישראל, שמאזן הכוחות משתפר ושניתן להמשיך ולנהל את האיום. אלא שהנחות יסוד אלה מעוררות קושי מקצועי עמוק.

• סתירה לתפיסת היסוד: הן עומדות בניגוד לתפיסת ההגנה הלאומית של ישראל, המחייבת להסיר איומים צבאיים מתעצמים כאשר נפתח חלון הזדמנויות לעשות כן.

• פגיעה בעקרון האבטחה: הן עומדות בניגוד לעקרון מלחמה 'אבטחה' — אחד מעקרונות היסוד של אמנות המלחמה. עקרון זה קובע כי המגן לעולם אינו רשאי לבסס את הגנתו על ההנחה שהאויב מורתע, או להניח שלא יופתע מצבית כי יידע מראש מתי יתקוף האויב, מהיכן ובאיזו עוצמה.

דווקא משום שאין לדעת זאת, בהיעדר עומק אופרטיבי ואפילו טקטי להכלת מתקפה בתוך שטחי המדינה ולאור ההנחה המקצועית שקו המגע בהגנה לעולם עלול להיפרץ, תפיסת ההגנה הלאומית של ישראל נבנתה על הסרת איומים בעודם באיבם מחוץ לשטח המדינה, ולא על ההנחה שהאויב מורתע או שתתקבל התרעה מספקת.

גם לקחי מלחמת יום הכיפורים היו ברורים. הלקח המקצועי המכונן של מלחמה זו לא היה שיש להשיג מודיעין טוב יותר, אלא החובה לשוב ולהטמיע בקרב המפקדים את הנחת מעצבי תפיסת ההגנה הלאומית שהשתכחה, לפיה: "צה"ל לא מרתיע — המודיעין לא יתריע", כלומר, אסור לסבר את הגיון האויב ומצבו התודעתי (כוונותיו ורגשותיו). במובן זה, ההמלצה שלא להסיר את איום חמאס נשענה על אותן הנחות יסוד שתפיסת ההגנה הלאומית נועדה מלכתחילה למנוע.

עמדתו של ראש אגף המבצעים, האלוף ניצן אלון: טיעונו, כפי שעולה מהפרוטוקולים, לפיו מלחמה אינה בולמת את מרוץ החימוש אלא אף מאיצה אותו ולכן אין הצדקה ליזום מלחמה על בסיס הערכות עתידיות, מהווה כשל כפול. ראשית, זוהי התנערות מתפיסת ההגנה הלאומית; תפקידו של אגף המבצעים הוא לתרגם את הציווי של שלילת יכולות האויב לתוכניות אופרטיביות להסרת האיום, ולא לייצר רציונליזציה להימנעות מפעולה.

שנית, זוהי התנערות ממהות המצביאות. מצביאות היא אמנות עיצובה של המציאות העתידית הנדרשת, ולאור עקרונות המלחמה וכלליה. היא מחייבת הישענות על גורמים משפיעים "קשים" ואובייקטיביים — יחסי כוחות, מרחב, זמן וקצב התעצמות האויב. במקום זאת, הוחלפה המצביאות באלכימיה תודעתית: הפיכת מרוץ החימוש של חמאס לגזירת גורל תוך הסתמכות הימורית על המסקנה שהאויב "מורתע". בהמתנה פסיבית זו, תוך דחיית הקץ, הוענק לחמאס יתרון היוזמה והזמן הדרוש להשלמת מהפכה צבאית מתחת לפני הקרקע ומעליה.

עמדתו של סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר גולן: לעומת עמדה מפורשת ומופרכת זו של ראש אמ"ץ, בולטת בחסרונה בכתבתו של כספית עמדתו במחלוקת של סגן הרמטכ"ל דאז, האלוף יאיר גולן. כמי שרכש השכלה מצביאית איכותית ובלט בה בחשיבה צבאית מבריקה וביזמות מצביאית, מצופה היה מגולן לשמש משקל נגד מקצועי ותיאורטי להנחות היסוד השגויות של עמיתיו, ולהתייצב נגד נטישת עקרונות המלחמה ויסודות מקצוע המצביאות. אלא שבהצגת הדברים מתוך הפרוטוקולים, קולו של סגן הרמטכ"ל אינו נשמע, והיעדר ביטויה של עמדתו בדיון גורלי זה נותר סימן שאלה מהדהד החושף את עומק המלכוד התפיסתי שאחז בצמרת צה"ל כולה.

פרק שלישי: הדוקטרינה שהולידה את המלצת הרמטכ"ל

אפשר היה לראות בהמלצת הרמטכ"ל בשנת 2018 שגיאת הערכה נקודתית. אולם בחינת התפתחותה של תפיסת ההפעלה של צה"ל מלמדת כי לא הייתה זו המלצה שנולדה באותו דיון, אלא תוצאה עקבית של דוקטרינה, חליפית לדוקטרינת ההכרעה המקורית של צה"ל, שהחלה להתגבש בו כבר בשלהי המאה הקודמת.

כבר בסיום תפקיד מפקד אוגדת יהודה ושומרון (2004), באה לידי ביטוי במסמך אוגדתי תפיסת מערכה חדשה, שבמרכזה ניהול האיום ולא הסרתו. במסמך האוגדתי נכתב:

"היעד האסטרטגי/המערכתי לא יבקש הכרעה אלא יצירה של מצב ביטחוני סביר לאורך זמן."

בספטמבר 2006 (כראש אגף המבצעים) פורסמה רשמית תפיסת ההפעלה החדשה של צה"ל. זו הסבה אותו מצבא שמטרתו המרכזית היא הבסת האויב על ידי הכרעתו והכנעתו בשטחיו בתנאינו, לשם הסרת האיום, לצבא שמטרתו המרכזית היא ניהול איומים באמצעות הרתעה, אש מנגד להשמדת מטרות בהן מנהיגים ומפקדים ופעולות קרקעיות מוגבלות. בהתאמה למהפך הדוקטרינרי, הדרג היבשתי המתמרן המכריע נוון וצומצם, ודרגי הירי-מנגד — שנועדו לגרוע, לשחוק ולהתיש כדי להרתיע — הועצמו.

ביוני 2006, תוכננה ונוהלה ע"י ראש אגף המבצעים מלחמת לבנון השנייה — המלחמה הראשונה שהתנהלה לאור תפיסת ההפעלה החדשה שהאגף פירסם. לראשונה בתולדות צה"ל הסתיימה מלחמה מבלי שהוסר האיום שלשמו ישראל יצאה לכל מלחמותיה במאה הקודמת. חיזבאללה ספג מכות קשות, אך לא הוכרע, לא הוכנע ולא חדל להתעצם. התעצמות זו נמשכה כמעט שני עשורים, ועם תוצאותיה מתמודדים יישובי הצפון ומדינת ישראל עד היום.

לאחר המלחמה, קראו ועדות הבדיקה והבחינה של שנת 2007 לזנוח את תפיסת ההפעלה החדשה ולהשיב את צה"ל לייעודו המקורי כצבא מכריע, המסוגל לממש את תפיסת ההגנה הלאומית של ישראל. אולם אף שתפיסת ההפעלה של 2006 נגנזה אולי כמסמך רשמי, דוקטרינת ההרתעה המשיכה לעצב את החשיבה המצביאית, בניין הכוח ואת הפעלת הכוח של צה"ל. גם מבצע "צוק איתן" בשנת 2014 (כסגן הרמטכ"ל) התנהל בהתאם לאותה תפיסה – מטרתו הייתה להסב לחמאס פגיעה קשה כדי להרתיעו, אך לא להביסו באמצעות הכרעתו והכנעתו בתנאינו לשם הסרת האיום.

בדיעבד התברר כי מה שנתפס בישראל כהצלחת ההרתעה, היה מבחינת חמאס (וגם חיזבאללה) חלון זמן להשלמת שתי מהפכות צבאיות:

1. נטרול מרכז הכובד הישראלי: פגיעה באפקטיביות יכולות המודיעין המדויק והאש מנגד באמצעות העתקת עיקר שדה הקרב אל מתחת לפני הקרקע (מערכת המנהרות תת-הקרקעית).

2. התרחבות האיום מטרור נייח של ירי מנגד, להפעלת כוח מתמרן: הקמת דרג יבשתי התקפי — יחידות הנוח'בה - גדודי דרג מתמרן רגלי ורכוב — שתכליתם חדירה לשטח ישראל, כיבוש יישובים ומוצבים, וביצוע רצח וחטיפה.

בעוד ישראל פירשה את השקט היחסי כהצלחת דוקטרינת ההרתעה, ניצל חמאס את אותה תקופה כדי להתאים את עצמו בדיוק לנקודות התורפה שיצרה דוקטרינה זו. בשנת 2018 פורסמה התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שהמשיכה את אותו כיוון: צמצום נוסף של הדרג המתמרן והמכריע והעצמת יכולות האש וההרתעה.

על רקע רצף זה, ההמלצה שלא להסיר את איום חמאס בשנת 2018 אינה נראית עוד כשגיאת הערכה נקודתית, אלא כביטוי עקבי של דוקטרינה צבאית עמוקה. רואים כי אפשר לגנוז מסמך, אך קשה הרבה יותר לגנוז דוקטרינה. הרצף המקצועי והכרונולוגי המתואר לעיל מותיר לקורא לשפוט בעצמו אם מדובר בשורה של החלטות בלתי תלויות זו בזו, או בביטוי עקבי של אותה דוקטרינה — פסולה מקצועית ולאחר פרסום הנחיות ועדות 2007 גם מנהלתית — לאורך למעלה משני עשורים.

פרק רביעי: הכרעת ראש הממשלה — בין איזון לאימוץ

מן הפרוטוקולים שפרסם בן כספית, ומטוריו הנלווים באותה סדרה, עולה כי תפקידו של ראש הממשלה בסוגיית הסרת איום חמאס לא היה מוגבל להכרעה חד-פעמית בין שתי המלצות מקצועיות מתחרות. כספית מתאר דפוס חוזר: שר הביטחון ליברמן קידם לא פעם אחת יוזמות קונקרטיות להסרת האיום — ובהן, על פי הדיווח, גם תוכנית מבצעית מפורטת שהציג לקבינט הביטחוני ודרש את ביצועה — וראש הממשלה הוא שבלם אותן, בעודו מעדיף מסלול חלופי ("מגן צפוני") בהשראת הרמטכ"ל. כספית אף מייחס לראש הממשלה עצמו, ולא רק לדרג הצבאי, את גיבושה ואת הטמעתה של "מדיניות ההכלה" — הן כלפי חמאס והן כלפי חיזבאללה — לאורך שנים.

אם תמונה זו נכונה, יש בה כדי לשנות את אופי השאלה שבה פתחנו: לא עוד "האם ראש הממשלה בחר נכון בין שתי המלצות מקצועיות", אלא האם ראש הממשלה עצמו דבק בתפיסת ההגנה הלאומית המקורית, או שמא אימץ תפיסת הגנה לאומית חלופית המכונה בז'רגון תפיסת ביטחון לאומית — הנשענת על ארבעה יסודות: הרתעה, התרעה, הכרעה והגנה. תפיסה זו — נפוצה בשיח הציבורי — מעולם, כפי שעולה ממחקרים אקדמיים, לא הוכרעה בדיון לאומי מסודר — וטוב שכך, שכן שניים מיסודותיה, ההתרעה וההרתעה, עומדים כאמור בסתירה לעקרונות המלחמה: אלה מושגים שחדרו אל שדה המלחמה הקונבנציונלית מתוך אחותה הבלתי-קונבנציונלית, זירת ההרתעה הגרעינית, שבה נולדו ושבה בלבד יש להם תוקף — שגם הוא, צריך לשמוח, מעולם לא עמד למבחן מעשי.

דיוק נדרש: הניתוח בפרק זה, על תפקידו של ראש הממשלה, נשען כולו על מאמרו של בן כספית ואינו ניתן לאימות עצמאי בכלים העומדים לרשות הניתוח. ההתייחסות אליו היא כאל המסמך הגלוי הקיים, לא כאל עובדה מוכחת.

האם מתקיימת כאן מקבילת 1991?

לשאלת קיומו של תקדים למתח כזה בין שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש הממשלה יש תשובה היסטורית ברורה. ערב מלחמת המפרץ הראשונה (1991) המליץ הרמטכ"ל דן שומרון להימנע מתגובה צבאית לירי הטילים העיראקיים. שר הביטחון משה ארנס סבר שיש להגיב צבאית. ראש הממשלה יצחק שמיר, שבחן את הסוגיה מנקודת מבטה של תפיסת הביטחון הלאומי הכוללת, הכריע לבסוף לקבל את עמדת הרמטכ"ל.

בבחינה ראשונה אפשר להעלות טיעון הגנה עקרוני דומה עבור 2018: ראש הממשלה, מתוקף אחריותו לתפיסת הביטחון הלאומי הכוללת, מחויב לשקול לא רק את הצורך הצבאי אלא גם את המחיר המדיני, הכלכלי והחברתי של יוזמת מלחמה — בדיוק כפי שעשה שמיר.

אלא שההשוואה הזאת דורשת דיוק, והוא בדיוק מה שמבדיל בין שני המקרים. ב-1991 שתי ההמלצות — של ארנס ושל שומרון — נשענו על אותה תפיסת הגנה לאומית ואותם עקרונות דוקטרינריים מקצועיים; המחלוקת נגעה לאיזון שבין צורך צבאי מיידי לבין שמירה על קואליציה בין-לאומית שברירית.

לעומת זאת, אם נכונה קביעתנו בפרק הקודם שהמלצת הרמטכ"ל ב-2018 עצמה חרגה מתפיסת ההגנה הלאומית ומדוקטרינת ההכרעה שנועדה לאפשר את יישומה — משום שנשענה על יסודות ההתרעה וההרתעה שמנוגדים לעקרונות המלחמה ואינם שייכים למלחמה הקונבנציונלית — אזי אימוץ אותה המלצה על ידי ראש הממשלה אינו "איזון בין שיקולים לגיטימיים במסגרת אותה תפיסה", אלא הצטרפות לתפיסת הגנה לאומית הפוכה למקורית ולדוקטרינה חלופית ליישומה שכשלה בשתי מלחמות. אלה שני מצבים שונים מהותית, ואין לטשטש ביניהם.

מכאן עולה תהייה נוקבת נוספת: האם שר הביטחון היה מודע למהפך הדוקטרינרי ולהשפעתו על מבנה צה"ל ויכולותיו? והאם אילו שר הביטחון היה מתעקש אז על הסרת האיום, צה"ל — לאור ביצועיו הקרקעיים ב-2006 וב-2014 ובדיעבד, בהתקפת הנגד ברצועה אחרי 7 באוקטובר — בכלל היה כשיר, בתורת הלחימה שלו, בחשיבת מצביאיו ובהיקפו של הדרג המתמרן לאחר שצומצם דרסטית, לבצע תמרונים אופרטיביים עמוקים כדי להכריע ולהכניע את האויב על מנת להביסו ולהסיר את האיום?

רשת ביטחון שהתפוררה מבפנים

יש דרך נוספת להבין את מנגנון ההכרעה של ראש הממשלה שכמדינאי תפקידו הבסיסי הוא להאריך את ההפוגות בין המלחמות. המלצת הדרג הצבאי לא רק שכנעה אותו עניינית להימנע מהסרת האיום — היא גם העניקה לו, לכאורה, רשת ביטחון מקצועית שאפשרה לו ליטול את הסיכון שבחריגה ממדיניות ההגנה הלאומית ההיסטורית. נטילת סיכון כזה — להשאיר איום מתעצם על כנו — נראתה סבירה במידה שדרג צבאי מקצועי, על ניסיונו ואחריותו, ניצב מאחוריה כמעט פה אחד.

אלא שכאן עולה השאלה הקריטית: האם ראש הממשלה ידע שהרשת שעליה נשען — הדוקטרינה הצבאית שהמליצה שלא להסיר את האיום — הייתה היא עצמה, נכון לאותה עת, רשת מפוררת? הרי כבר ב-2007 קבעו ועדות הבדיקה שהנחות היסוד שעליהן היא נשענת — הרתעה, ניהול איומים — כשלו ויש לזונחן.

אם ראש הממשלה נטל את הסיכון מבלי לדעת זאת, לא הייתה כאן החלטה מחושבת המבוססת על רשת ביטחון איתנה, אלא אשליית ביטחון: הישענות על רשת שכבר נקרעה בטרם ניתלה עליה. שאלה זו, כמו יתר הניתוח בפרק זה, נותרת בגדר השערה שאינה ניתנת לאימות מלא בכלים העומדים לרשות הניתוח — אך היא מוסיפה ממד לכשל שתואר: לא רק בחירה מוטעית בין שתי המלצות, אלא הסתמכות תמת-לב, אם אכן כך היה, על מנגנון מקצועי שאיבד את תוקפו עוד לפני שנעשה בו שימוש.

מקור אפשרי לאימוץ: חיקוי דוקטרינרי לא-ביקורתי

מדוע, אם כן, יבחר ראש ממשלה ישראלי לאמץ, ולא רק לקבל, דוקטרינת לחימה הרתעתית שאימוצה איננו מאפשר ליישם את תפיסת ההגנה הלאומית?

• השערה אחת, שאינה ניתנת לאימות בפרוטוקולים עצמם אך ראויה להיבחן: על פי תאוריית "השילוש המופלא" הקלאוזביצית, דחיית המלחמה נועדה אולי כדי לאפשר השגת אינטרס מדינתי לקידום שלום, שייתכן ולא היה מושג אילו ישראל הייתה יוזמת מלחמה מול חמאס.

• השערה שנייה, שגם היא אינה ניתנת לאימות בפרוטוקולים עצמם: שמדובר בייבוא לא-ביקורתי של דוקטרינת שחיקה-מרחוק שאומצה בעשורים האחרונים גם על ידי מדינות אחרות, ובראשן ארצות הברית — דוקטרינה המבכרת עוצמת אש, דיוק וטכנולוגיה על פני סיכון כוחות קרקעיים. לאורה של דוקטרינה זו ארה"ב פעלה במלחמה נגד איראן.

יש לכך היגיון פוליטי-פנימי מובן: היא חוסכת אבדות בדרג הלוחם היבשתי, והיא נתפסת כ"מודרנית" ו"מתקדמת" יותר מהמודל המסורתי של הכרעה יבשתית. אלא שיש כאן טעות מבנית חמורה: דוקטרינה כזאת עשויה להתאים למעצמה בעלת עומק אסטרטגי עצום, שאין לה איום קיומי מיידי מעבר לגבולותיה, ושבה שחיקה ממושכת היא אופציה בת-קיימא.

היא אינה מתאימה למדינה שכל תפיסת ההגנה הלאומית שלה נבנתה מלכתחילה סביב ההנחה ההפוכה: היעדר עומק אסטרטגי, וחובה להסיר איומים (כולל ירי פצמ"רים ורקטות על אזרחי המדינה) בעודם באיבם; שכן חברה משגשגת איננה אמורה לחיות לא רק תחת איום, אלא תחת ירי-מנגד קבוע עליה. חיקוי דוקטרינה של מעצמה, מבלי לשאול אם התנאים המבניים שהצדיקו אותה קיימים גם אצל המחקה, הוא כשל אסטרטגי בפני עצמו — כשל שחורג מעבר לשאלת האחריות האישית ומצביע על סכנה מבנית עמוקה יותר: יכולתה של תפיסה זרה "להידבק" גם בדרג המדיני, לא רק בדרג הצבאי.

אבל אסור להתבלבל, מניעת התקלה המקצועית הזו בחשיבתו של הדרג המדיני היא באחריותו של הדרג המקצועי. יש להבהיר: קביעה זו אינה באה להסיר אחריות מן הדרג המדיני על ההכרעה שקיבל, אלא להוסיף עליה שכבת אחריות נפרדת. באחריותו המקצועית של הדרג הצבאי לשמש יועץ מקצועי ו"שומר סף" דוקטרינרי — להציג לדרג המדיני לא רק המלצה, אלא גם את מלוא המשמעות של הסבת הצבא מצבא הכרעה לצבא הרתעה, ואת הסתירה שבינה לבין תפיסת ההגנה הלאומית. במידה שהדרג הצבאי לא עשה כן, ואפשר לתפיסה זרה לחלחל אל שיקול דעתו של הדרג המדיני מבלי שהוצגה לו ככזו, זהו כשל מקצועי נוסף של הדרג הצבאי — נפרד מזה שנדון בפרקים הקודמים, אך לא פחות ממנו.

סיכום ביניים: הקישור הגורלי ב"פרדס" האסטרטגי

מן הניתוח המושגי והפרוטוקולי של המפגש בין ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, עולה תמונה שיש בה כדי להזהיר: תלות מבנית בין שלושת קברניטי הביטחון, הדומה לקבוצת מטפסים הקשורים זה לזה בחבל על צוק תלול — ברגע שמומחה הניווט המקצועי, הרמטכ"ל, סטה מעקרונות המלחמה המוכחים אל עבר דוקטרינת ההרתעה וההכלה, נוצרה משיכה מסוכנת גם על הדרג המדיני שנשען עליו. שר הביטחון נותר כמעט בודד בעמדתו הדוקטרינרית התקינה, ללא גיבוי מקצועי מצד הדרג הצבאי.

אלא שיש להבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים: הדימוי הזה ממחיש דינמיקה, אך אינו פוטר איש. מטפסים קשורים בחבל אינם משוחררים מאחריות על צעד שגוי משלהם רק משום שמישהו אחר החליק; להפך — דווקא משום שגורלם קשור זה בזה, מוטלת על כל אחד מהם אחריות מוגברת לבדוק את אחיזתו בעצמו, ולא להישען עיוורת על שותפיו לחבל.

הדרג המדיני, כמצטייר מהפרוטוקולים שהביא כספית, נושא באחריות עליונה על ההכרעות שקיבל ועל המדיניות שאישר; שר הביטחון דבק בתפיסת ההגנה הלאומית הנכונה, אך לא הצליח לשכנע את הדרג הצבאי שמתחתיו ואת הדרג המדיני שמעליו בעמדתו, והוא נותר עם שאלה ערכית כבדה — מדוע התפטר? צעד שאכן לא קידם את הסרת האיום; והדרג הצבאי נושא באחריות המקורית והכבדה ביותר — על הכשל הדוקטרינרי ששלל מצה"ל את יכולתו להכריע ולכן לממש את תפיסת ההגנה הלאומית המקורית, ועל אי-חשיפתו במלואו לכאורה לדרג המדיני. ב"פרדס" האסטרטגי, כשל הניווט של האחד אכן סיכן את כולם — אך לא נמחקת בכך אחריותו של איש. כל אחד משלושתם נבחן, ונמצא חסר, בנפרד.

סיכום ומבט לעתיד

אסון 7 באוקטובר היה התממשותו המדויקת והאכזרית של האיום שעמד במרכז הדיונים בשנים 2016–2018. הפרוטוקולים שחשף בן כספית, אף שהם מתעדים דיונים שהתקיימו כחמש שנים לפני המערכה, מספקים לנו לראשונה הזדמנות לבחון את ההמלצות שניתנו לדרג המדיני, ואת הכרעתו של הדרג המדיני עצמו, בכלים האובייקטיביים של אמנות המלחמה ותפיסת ההגנה הלאומית.

בחינה זו מעלה תמונת מצב חדה המציבה סימני שאלה נוקבים בפני כל שלושת קודקודי קבלת ההחלטות:

1. הרמטכ"ל נשען בהמלצתו על תפיסת הפעלה של "ניהול איומים", הכלה והסתמכות על הרתעה — תפיסה העומדת בניגוד מוחלט לתפיסת ההגנה הלאומית המקורית ולדוקטרינת ההכרעה שנועדה לאפשר ליישמה ובסתירה מפורשת למסקנות ועדות הבדיקה של 2007, אשר קראו להשיב את צה"ל לייעודו המקורי כצבא מכריע.

2. שר הביטחון, אף שהמלצתו להסיר את האיום תאמה את תפיסת ההגנה המקורית הדורשת לנצל חלונות הזדמנות מול איומים מתעצמים, מותיר סימן שאלה גדול: מן הפרוטוקולים לא ברור אם הוא היה מודע כלל להסבת צה"ל בעשורים האחרונים מצבא הכרעה לצבא הרתעה, ואם הכיר את הנחיות ועדות 2007 שדרשו מהצבא להסב את עצמו חזרה. בהיעדר מודעות כזו, לא ברור אילו כלים עמדו לרשותו כדי לבחון אם הצבא בכלל כשיר ומסוגל לבצע את משימת ההסרה שדרש, והאם התפטרותו הייתה הדרך הנכונה לקידום הסרת איום חמאס.

3. ראש הממשלה, על פי המקורות הגלויים, לא היה רק בורר ניטרלי בין שתי עמדות מקצועיות. באימוץ עמדת הדרג הצבאי הוא אימץ למעשה תפיסת הגנה לאומית חלופית לתפיסה המקורית — תפיסה שמעולם לא הוכרעה בדיון לאומי מסודר, ושמרכיביה המרכזיים (ההתרעה וההרתעה הקונבנציונלית) עומדים בסתירה לעקרונות אמנות המלחמה. יתרה מכך, נראה שהוא לא היה מודע לכך שהעמדה הצבאית שאימץ היא בעצמה רשת ביטחון פרומה שלא תוקנה מאז 2007.

בסופו של דבר, הדיון המקצועי על מחדל 7 באוקטובר אינו יכול להצטמצם לשאלת קריסת הקונספציה המודיעינית או כשל ההתרעה של אותו הלילה. השאלה המרכזית העולה מן המסמכים היא דוקטרינרית-תפיסתית: כיצד הוחלפו דוקטרינת לחימת ההכרעה וההכנעה בדוקטרינת לחימת שחיקה, גריעה והרתעה, ומשום כך מיניה וביה גם תפיסת ההגנה הלאומית ההיסטורית של הסרת איומים, בתפיסה חלופית של הכלה ודחיית הקץ. כיצד נמנעה השבת הצבא לייעודו המכריע המקורי אחרי הכישלון הראשון ב-2006.

חשיפת הפרוטוקולים הללו היא רק אבן הפינה המקצועית; ככל שייחשפו פרוטוקולים מאוחרים יותר — ובמיוחד דיוני הקבינט והמטכ"ל מן השנים שקדמו ל־7 באוקטובר, לרבות הדיונים שנערכו לאחר הצגת מסמך "חומת יריחו" — נוכל להשלים במלואה את תמונת הנתיב הדוקטרינרי-תפיסתי שסלל את הדרך אל האסון.

רק בירור דוקטרינרי-מקצועי כזה יאפשר להחזיר לצה"ל את יכולות ההכרעה ולישראל — את ביטחונה.

מילה לסיום: כמודגש למעלה, הניתוח במאמר הוא מקצועי ומבוסס על תאוריות, דוקטרינות ותורות צבאיות ועל בחינת תהליכי קבלת החלטות לאורן. הביקורת נשענת על הפרוטוקולים הגלויים שבמאמרו של כספית, במטרה להבין את הכשל המערכתי ולאפשר תיקון לעתיד.