נשיאים, מלחמות ואופן סיומן

הכרזתו של הנשיא טראמפ על סיום המלחמה עם איראן מזמינה מבט רחב יותר על האופן שבו נהגו נשיאי ארצות הברית לסיים מלחמות לאורך ההיסטוריה.

למרות ההבדלים העצומים בין התקופות, היריבים והנסיבות, ניתן לזהות דפוס פשוט וברור: מלחמות מוצלחות הסתיימו בדרך כלל כאשר ההסכם המדיני עיגן מציאות חדשה שנוצרה בשדה הקרב. מלחמות פחות מוצלחות הסתיימו כאשר ההסכם ניסה ליצור באמצעות דיפלומטיה את מה שהמלחמה לא הצליחה להשיג בכוח.

הבחנה זו חשובה במיוחד לנוכח ההסכם המסתמן עם איראן.

ג'פרסון: כוח מוגבל, תוצאה ברורה כאשר תומס ג'פרסון יצא למלחמה נגד פיראטי טריפולי בראשית המאה ה־19, הוא לא ביקש לכבוש מדינות ולא להחליף משטרים. הוא ביקש להפסיק את סחיטת הספנות האמריקנית. הצי האמריקני הטיל מצור, כוחות נחתים כבשו את דרנה, ושליט טריפולי הבין כי מאזן הכוחות השתנה לרעתו. רק אז נחתם הסכם. הדיפלומטיה לא החליפה את המלחמה; היא קטפה את פירותיה.

פולק ומקינלי: הסכם שמעגן ניצחון במלחמה נגד מקסיקו ובמלחמה נגד ספרד חזרה אותה תבנית. הצבא האמריקני ניצח. היריב הובס. ואז נחתמו הסכמים שעיגנו את הישגי הניצחון. במקרה המקסיקני הועברו לארצות הברית שטחים עצומים. במקרה הספרדי הפכה ארצות הברית למעצמה עולמית. בשני המקרים לא נדרש המשא ומתן ליצור הישג מדיני יש מאין. הוא רק העניק צורה משפטית למציאות שכבר נוצרה.

רוזוולט וטרומן: המודל הקלאסי במלחמת העולם השנייה אימצו רוזוולט וצ'רצ'יל את עקרון הכניעה ללא תנאי (Unconditional Surrender). היעד היה ברור: לא שביתת נשק, לא הסדר ביניים, לא הפוגה — כניעה. גרמניה ויפן הובסו, נכבשו וקיבלו את תנאי המנצחים. רק לאחר מכן החלו השיקום, הפיוס ובניית הסדר חדש. זהו אולי המקרה המובהק ביותר של התאמה מלאה בין המלחמה לבין סיומה המדינית.

ניקסון: כאשר ההסכם מחליף את הניצחון וייטנאם כבר הייתה סיפור אחר. ארצות הברית הפעילה במשך שנים עוצמה צבאית אדירה, אך התקשתה להפוך אותה להכרעה. הסכמי פריז של 1973 נועדו לאפשר נסיגה אמריקנית תוך שמירה על מראית עין של הצלחה. הנשיא ניקסון דיבר על "שלום בכבוד", אלא שהצפון הווייטנאמי לא ראה בהסכם סוף למלחמה. שנתיים בלבד לאחר מכן נפלה סייגון. בדיעבד התברר שהמשא ומתן ניסה להשיג את מה שהמלחמה לא הצליחה להשיג.

וילסון: ניצחון אמיתי, שלום מדומיין מכל הנשיאים האמריקנים, דווקא וודרו וילסון מספק את ההשוואה המעניינת ביותר למצב הנוכחי. וילסון הגיע לוועידת השלום לאחר ניצחון צבאי חד־משמעי. גרמניה התמוטטה, הקיסרות קרסה, הצבא הגרמני הובס ובעלות הברית ניצחו. אלא שווילסון ביקש לבנות על יסוד הניצחון חזון חדש של סדר עולמי: ארבע עשרה הנקודות, חבר הלאומים ושלום המבוסס על מוסדות בינלאומיים ועל רציונליות פוליטית. הבעיה לא הייתה במלחמה — הבעיה הייתה בשלום. הניצחון היה ממשי, אך החזון היה מנותק מן המציאות, והסדר שנוצר לא הצליח לבסס את הסדר העולמי היציב שלו קיווה וילסון. כעבור שני עשורים פרצה מלחמת עולם נוספת.

קארטר: ראשיתו של הסיפור האיראני כדי להבין את ההקשר הרחב יותר של ההסכם הנוכחי יש לחזור לשנת 1979. המהפכה האסלאמית באיראן הייתה אחד האירועים הגיאופוליטיים החשובים של המאה העשרים. קארטר לא ראה במניעת שובו של חומייני לאיראן יעד אמריקני. הוא קיבל את האפשרות שמשטרו של השאה יוחלף במשטר אחר, מתוך תקווה שניתן יהיה לחיות גם עם הסדר פוליטי חדש. זמן קצר לאחר מכן התברר כי המשטר החדש אינו עוד משטר לאומני רגיל אלא משטר מהפכני בעל שאיפות אזוריות רחבות. משבר בני הערובה בשגרירות האמריקנית בטהרן המחיש זאת לעולם כולו. האירוניה ההיסטורית היא שאותו משטר שקם ב־1979 הוא המשטר שעמו מנהל המערב משא ומתן גם היום, כמעט יובל שנים מאוחר יותר.

טראמפ: שלום וילסוני ללא ניצחון וילסוני וכאן מגיעים להסכם הנוכחי. אם וילסון ניסה לבנות שלום אידיאליסטי על יסוד ניצחון צבאי ממשי, טראמפ מבקש לבנות שלום דומה לאחר מלחמה שלא הניבה מצב סיום ברור. זו אינה מלחמת מקסיקו, אינה מלחמת ספרד ואינה מלחמת העולם השנייה — אבל גם לא מלחמת התשה ממושכת שנועדה לשבור את רצון היריב. איראן לא נכבשה, משטרה לא קרס, לא נחתמה כניעה, ולא הושג פירוק בפועל או פירוק מוסכם של יכולותיה המרכזיות — הגרעין, מערך הטילים ומערכת השלוחים. ובמונחיו של יהושפט הרכבי, קשה לראות כאן הכרעה, אך קשה לראות כאן גם התשה יעילה.

הכרעה, התשה – או מה? מאז ימי קלאוזביץ מקובל לראות שני מסלולים עיקריים שבאמצעותם מלחמה יכולה לקדם מטרה מדינית. הראשון הוא הכרעה — שבירת יכולתו או רצונו של היריב להמשיך בהתנגדות, עד שהוא נאלץ לקבל את התנאים שנכפו עליו. השני הוא התשה — שחיקה מצטברת של כוחו או רצונו עד שהוא מגיע למסקנה שהמשך המאבק יקר יותר מן הוויתורים הנדרשים.

אלה אינם רק שני אופנים לניהול מלחמה. אלה שני המנגנונים המרכזיים שבאמצעותם הופכים הישגים צבאיים להישגים מדיניים. אלא שבמקרה האיראני קשה לזהות בבירור לא הכרעה ולא התשה. המשטר לא הוכרע, לא נחתמה כניעה, ולא הושג פירוק בפועל של נכסיו האסטרטגיים המרכזיים. ומנגד גם לא נוהלה מלחמת התשה ממושכת שנועדה לשבור את רצונו להמשיך במאבק.

לכן מתעוררת שאלה שקודמת אפילו לדיון על תנאי ההסכם: אם לא ביקשת להכריע, ואם גם לא ביקשת להתיש — לשם מה יצאת למלחמה?

הפרדוקס יש משהו פרדוקסלי בתמונה המתקבלת: משטר שלא הוכרע, לא נכנע, ולא ויתר על יעדיו המרכזיים, מופיע לפתע כשותף להסכם שלום. הוא אינו מבקש את חסדי המנצח, הוא אינו מקבל עליו את תנאי המנצח, אלא מנהל משא ומתן כשווה בין שווים — ולפי חלק מן הדיווחים אף עשוי לקבל הקלות כלכליות ותמריצים שונים כחלק מן ההסדר. במלחמות העבר נהגו המנוצחים לשלם פיצויים למנצחים. כאן מתהווה מצב כמעט הפוך: אויב שלא הובס, שלא נכנע ושלא ויתר על מטרותיו, עושה טובה שהוא מוכן לחתום על הסכם, ובתמורה עשוי לקבל הטבות שנועדו לעודד את הסכמתו. קשה לחשוב על המחשה ברורה יותר לפער שבין המודל הקלאסי של סיום מלחמות לבין המודל המסתמן כיום.

סיכום ההיסטוריה האמריקנית מלמדת שנשיאים הצליחו בדרך כלל כאשר ההסכם חתם ניצחון שכבר הושג. כך היה אצל ג'פרסון, פולק, מקינלי, רוזוולט וטרומן. היא מלמדת גם שמשאים ומתנים שנועדו להחליף הישג צבאי חסר או חלקי התקשו לעמוד במבחן הזמן, כפי שהיה בווייטנאם.

וכאן טמון הלקח המרכזי של המלחמה מול איראן. השאלה החשובה ביותר איננה מה כתוב בהסכם; השאלה החשובה היא מה קדם לו. האם קדמה לו מלחמה שהכריעה? האם קדמה לו מלחמת התשה ששברה את רצון היריב? או שמא, כפי שנדמה כיום, קדמה לו מלחמה שלא הייתה לא זו ולא זו?

שדה הקרב הוא ממלכת אי־הוודאות, אך המלחמה אינה קזינו. המצביא אינו נבחן רק ביכולתו לפתוח במלחמה. הוא נבחן ביכולתו לתכנן אותה ולנהל אותה חרף אי־הוודאות, כך שתסתיים באופן שיאפשר את מימוש מטרותיה המדיניות.

במלחמה מול איראן המטרות הוגדרו באופן ברור למדי: הסרת האיום הגרעיני, האיום הבליסטי ומערכת השלוחים שבנתה איראן ברחבי המזרח התיכון. השאלה איננה אם המטרות היו ראויות. השאלה היא האם היה קשר ברור בין המטרות הללו לבין הדרך שבה תוכננה המלחמה להתנהל ולהסתיים.

* האם הוגדר מצב סיום שבמסגרתו איראן תוותר על היכולות הללו?

* האם הוגדר מנגנון הכרעה שאמור היה לכפות עליה ויתור כזה?

* האם תוכננה מלחמת התשה שתשבור את רצונה להמשיך במאבק?

או שמא הונח שהפעלת כוח משמעותית תיצור מאליה דינמיקה שתוביל להסדר הרצוי?

ג'פרסון, פולק, מקינלי, רוזוולט, טרומן ואפילו ניקסון ווילסון — כולם ידעו כיצד הם רוצים שהמלחמה תסתיים. חלקם הצליחו יותר, חלקם פחות. חלקם השיגו ניצחון, חלקם הסתפקו בפשרה. אך כולם יצאו למלחמה כשהם מחזיקים בתמונה כלשהי של מצב הסיום שאליו ביקשו להגיע.

האם גם במלחמה מול איראן היה למישהו מושג ברור כיצד היא אמורה להתנהל, וכיצד היא אמורה להסתיים, כדי להביא להסרת שלושת האיומים שבשמם יצאה לדרך?

Presidents, Wars, and How They End

President Trump's declaration that the war with Iran has come to an end invites a broader look at how American presidents have traditionally brought wars to a close throughout history.

Despite the vast differences in eras, adversaries, and circumstances, a simple and consistent pattern emerges: successful wars generally ended when a political agreement consolidated a new reality that had already been created on the battlefield. Less successful wars ended when diplomacy attempted to achieve what military force had failed to accomplish.

This distinction is especially relevant in light of the emerging agreement with Iran.

Jefferson: Limited Force, Clear Results

When Thomas Jefferson launched the First Barbary War against the rulers of Tripoli at the beginning of the nineteenth century, he did not seek to conquer countries or overthrow governments. His objective was straightforward: to end the extortion of American shipping.

The U.S. Navy imposed a blockade, Marines captured Derna, and the ruler of Tripoli eventually realized that the balance of power had shifted against him. Only then was an agreement reached.

Diplomacy did not replace the war; it harvested its fruits.

Polk and McKinley: Agreements That Consolidated Victory

The same pattern appeared in the Mexican-American War and the Spanish-American War.

The American military prevailed. The enemy was defeated. Only afterward were treaties signed to formalize the results of victory.

In the Mexican case, vast territories were transferred to the United States. In the Spanish case, the United States emerged as a global power.

In neither instance was diplomacy expected to create a political achievement out of thin air. It merely gave legal form to a reality already established by military success.

Roosevelt and Truman: The Classical Model

During World War II, Franklin Roosevelt and Winston Churchill embraced the principle of Unconditional Surrender.

The objective was unmistakable: not an armistice, not an interim arrangement, not a pause in hostilities—surrender.

Germany and Japan were defeated, occupied, and compelled to accept the victors' terms. Only then did reconstruction, reconciliation, and the creation of a new international order begin.

This may be the clearest historical example of complete alignment between a war and its political conclusion.

Nixon: When an Agreement Replaces Victory

Vietnam was a different story.

For years, the United States applied enormous military power but struggled to translate it into decisive success. The Paris Peace Accords of 1973 were designed to facilitate an American withdrawal while preserving the appearance of success. President Nixon spoke of achieving "peace with honor."

North Vietnam, however, did not regard the agreement as the end of the war.

Only two years later, Saigon fell.

In retrospect, it became clear that diplomacy was attempting to achieve what the war itself had failed to deliver.

Wilson: A Real Victory, an Imagined Peace

Of all American presidents, Woodrow Wilson offers perhaps the most interesting comparison to the current situation.

The comparison lies not in similarity to Trump but in contrast.

Wilson arrived at the peace conference after a clear and unmistakable military victory. Germany had collapsed. The Kaiser had fallen. The German Army had been defeated. The Allies had won.

Yet Wilson sought to build upon that victory a new vision for world order: the Fourteen Points, the League of Nations, and a peace based upon international institutions and political rationality.

The problem was not the war.

The problem was the peace.

The victory was real.

The vision was detached from political reality.

The settlement that emerged failed to establish the stable international order Wilson hoped for. Two decades later, another world war erupted.

Carter: The Beginning of the Iranian Story

To understand the broader context of the current agreement, one must return to 1979.

The Islamic Revolution in Iran was one of the defining geopolitical events of the twentieth century. President Carter did not view preventing Ayatollah Khomeini's return to Iran as a central American objective. He accepted the possibility that the Shah's regime would be replaced, hoping that the United States could coexist with a new political order.

It soon became clear, however, that the new regime was not merely another nationalist government but a revolutionary regime with broad regional ambitions.

The hostage crisis at the U.S. Embassy in Tehran demonstrated this reality to the world.

The historical irony is that the same regime established in 1979 remains the regime with which the West is negotiating nearly half a century later.

Trump: A Wilsonian Peace Without a Wilsonian Victory

This brings us to the current agreement.

If Wilson attempted to build an idealistic peace upon a genuine military victory, Trump appears to be attempting something similar after a war that produced no clear end state.

This was not the Mexican-American War.

It was not the Spanish-American War.

It was not World War II.

But neither was it a prolonged war of attrition designed to break the enemy's will.

Iran was not occupied.

Its regime did not collapse.

No surrender was signed.

Nor was there either an actual or an agreed dismantling of its core strategic capabilities—its nuclear program, missile forces, and proxy network.

Using Yehoshafat Harkabi's terminology, it is difficult to identify either decision or effective attrition.

Decision, Attrition—or What?

Since the time of Clausewitz, two principal pathways have generally been recognized through which war can advance political objectives.

The first is decision—breaking the enemy's capability or will to continue resisting until it is compelled to accept imposed terms.

The second is attrition—gradually wearing down the enemy's strength or resolve until continuing the struggle becomes more costly than the concessions required to end it.

These are not merely two methods of conducting war.

They are the two primary mechanisms through which military achievements are converted into political achievements.

Decision and attrition differ in duration, cost, and method, but they share the same underlying logic: changing the enemy's condition so fundamentally that it agrees after the war to what it refused before the war.

In Iran's case, however, it is difficult to identify either.

The regime was not defeated.

No surrender was signed.

Its principal strategic assets were not dismantled.

Nor was there a prolonged war of attrition designed to break its determination to continue the struggle.

This raises a question that precedes even the discussion of the agreement itself:

If the objective was neither decision nor attrition, why go to war in the first place?

The Paradox

There is something deeply paradoxical about the resulting picture.

A regime that was neither defeated nor compelled to abandon its central objectives suddenly appears as a partner in a peace agreement.

It is not pleading for the victor's mercy.

It is not accepting the victor's terms.

Instead, it negotiates as an equal—and according to some reports may even receive economic relief and other incentives as part of the arrangement.

Historically, defeated states paid reparations to victors.

Here, the situation appears almost reversed: an adversary that was not defeated, did not surrender, and did not abandon its objectives effectively does a favor by agreeing to sign a peace agreement—and may receive benefits in return for doing so.

It is difficult to imagine a clearer illustration of the gap between the classical model of war termination and the model now emerging.

Conclusion

American history suggests that presidents have generally succeeded when diplomatic agreements formalized victories already achieved.

That was true of Jefferson, Polk, McKinley, Roosevelt, and Truman.

History also suggests that negotiations designed to substitute for incomplete military achievements often struggle to stand the test of time, as Vietnam demonstrated.

This is the central lesson of the war with Iran.

The most important question is not what the agreement says.

The most important question is what preceded it.

Was there a war of decision?

Was there a war of attrition that broke the enemy's will?

Or, as increasingly appears to be the case, was there neither?

The battlefield is the realm of uncertainty, but war is not a casino.

A commander is not judged merely by his ability to initiate a war. He is judged by his ability to plan and conduct it despite uncertainty in a manner that allows its political objectives to be achieved.

In the war against Iran, the objectives were clearly defined: the removal of the nuclear threat, the ballistic missile threat, and the network of proxies that Iran built throughout the Middle East.

The question is not whether these objectives were worthy.

The question is whether there was a clear connection between those objectives and the way the war was intended to be conducted and concluded.

• Was an end state defined in which Iran would abandon these capabilities?
• Was a mechanism of decision defined that would compel such abandonment?
• Was a war of attrition planned to break Iran's will to continue the struggle?

Or was it simply assumed that the application of significant military force would somehow generate its own favorable diplomatic outcome?

Jefferson, Polk, McKinley, Roosevelt, Truman, and even Nixon and Wilson all knew how they wanted their wars to end.

Some succeeded more than others.

Some achieved victory; others settled for compromise.

But all entered war with at least some conception of the end state they sought to achieve.

Did anyone involved in the war against Iran have a clear idea of how it was supposed to be conducted—and how it was supposed to end—in order to remove the three threats in whose name it was launched?