בלי הכרעה או התשה – למה ליזום מלחמה?

אחרי מלחמת לבנון השנייה, צוק איתן, מלחמת חמאס 2023–2024 והמלחמה באיראן, ישראל ניצבת מול עובדה שאי אפשר עוד לטשטש: זו הפעם הרביעית שבה מלחמה מסתיימת בלי לממש את ייעודה היסודי — אכיפה בכוח של אינטרסים שהמדיניות נכשלה במימושם בדרכים דיפלומטיות.

בעולם הרפואה, די היה בחולה אחד או שניים שהיו נפטרים כתוצאה מתרופה שקיבלו כדי לעצור את השימוש בה ולבדוק מה השתבש. כך גם בעולם המזון, התעופה או ההנדסה. אולם בעולם המלחמה, ארבעה כישלונות צורבים באי־מימוש מטרות המלחמה אינם מספיקים כדי לעצור ולבחון את הסיבה.

במקרה של המלחמה באיראן, הבדיקה אף יכולה להיות נקייה יחסית מהשפעות פוליטיות ואישיות. המלחמה תוכננה ונוהלה במידה רבה בידי ארצות הברית, וצה"ל בלט בה דווקא בביצועים מבריקים ומרהיבים — הן בתחום ההתקפי והן בתחום ההגנתי. לכן אין מדובר בכישלון טכני של חיל האוויר, המודיעין או מערכות ההגנה. להפך. מדובר בכשל עמוק יותר, המחייב בדיקה: כשל מקצועי־דוקטרינרי בהבנת מהותה של מלחמה בשתי המדינות שניהלו אותה.

לארבע המלחמות היזומות הללו יש מכנה משותף אחד. אם בוחנים אותן לפי הספר — כלומר לפי ייעוד המלחמה, עקרונותיה וכלליה האוניברסליים — הן לא הסתיימו בניצחון. במובן המקצועי הקר, הן הסתיימו בתבוסה, משום שהיעדים המדיניים שלשמם נפתחה המלחמה לא מומשו.

חשוב להדגיש: בכל ארבע המלחמות שילם האויב מחיר כבד על תוקפנותו. אלפי מחבלים ולוחמים נהרגו, תשתיות צבאיות נהרסו, נכסים אסטרטגיים נפגעו ונגרם נזק כלכלי ניכר. אולם מלחמה אינה נועדה לגבות מחיר, להעניש או לנקום. ענישה היא לכל היותר אמצעי. ייעודה של מלחמה הוא לממש אינטרסים מדיניים באמצעות כפיית רצוננו על האויב.

גם אם אין ביכולתנו לסיים את הסכסוך בהסרה מלאה של האיום, על המלחמה לכל הפחות ליצור מצב שבו אנו שולטים בהתפתחותו העתידית: מונעים את התעצמותו מחדש של האויב, מגבילים את חופש פעולתו ומבטיחים תנאים מדיניים וביטחוניים טובים יותר מאלה ששררו לפני פרוץ הלחימה. כאשר הדבר אינו מושג, הנזק שנגרם לאויב — גדול ככל שיהיה — אינו שקול לניצחון.

במלחמה מול איראן ניתן היה, בוודאות גבוהה, למנוע תוצאה זו. לארצות הברית, בשיתוף ישראל, היו כל היכולות הדרושות להכריע את איראן מבחינה צבאית וכלכלית בתוך ימים ספורים, גם ללא החלפת המשטר, אילו בחרו לנהל את המלחמה לאור דוקטרינת ההכרעה, עקרונותיה וכלליה — עקרונות שבאופן פורמלי עדיין מחייבים את צבאות שתי המדינות כמעט כדין חוק מדינה.

מלחמות מתנהלות, מאז ימי האדם המלקט, באחת משתי דרכים יסודיות: הכרעה או התשה. ההבדל ביניהן אינו בתוצאה המבוקשת. בשתיהן המטרה היא אחת: שלילת יכולתו של האויב להפעיל את כוחו באופן אפקטיבי כדי להכניעו בתנאינו, ובכך לממש את האינטרסים שלא הושגו בדיפלומטיה. ההבדל הוא בשיטה.

במלחמת הכרעה, שלילת היכולת מתבצעת במהירות, באמצעות השבתת מערכת הלחימה ו/או הכלכלה של האויב באירוע ממוקד, רצוי כבר בפתיחת המלחמה. במלחמת התשה, לעומת זאת, שלילת היכולת מתבצעת באיטיות, בתהליך ארוך ומתמשך של שחיקה.

בניגוד למלחמת הכרעה, אין למי שיוזם מלחמת התשה שליטה אמיתית במשך המלחמה ובעיתוי סיומה. מרגע שהחל תהליך השחיקה, שני הצדדים נגררים למאבק שסופו תלוי בגורמים רבים שקשה לחזותם מראש. סגירת מיצרי הורמוז במטרה לגרום להתשתה של הכלכלה העולמית היא דוגמה מובהקת למלחמה מסוג זה: לא ניסיון לשתק את היריב במכה אחת, אלא ניסיון להפעיל עליו לחץ כלכלי מצטבר לאורך זמן עד שייכנע לדרישות המפעיל.

משום כך נעשתה ההתשה לנשקם הטבעי של מי שאינם מסוגלים להכריע במהירות: ארגוני טרור, כוחות גרילה ומדינות חלשות יחסית. כאשר אין יכולת להשבית את מערכת היריב באירוע מכריע, נותרת האפשרות לשחוק אותה בהדרגה בתקווה שהזמן יעשה את שלו.

לא מלחמת הכרעה ולא מלחמת התשה

המלחמה באיראן לא הייתה מלחמת הכרעה. היא הייתה ארוכה מדי לשם כך. אך היא גם לא הייתה מלחמת התשה. היא הייתה קצרה מדי לשם כך. למעשה, היא הייתה סוג חדש של מלחמה: מלחמת הרתעה באמצעות מכות קשות וכואבות.

מלחמה זו לא נועדה לשלול את יכולת הלחימה של האויב, אלא לגרוע ממנה, לשחוק אותה ובעיקר להפחיד אותו. לא להכניעו אלא להשפיע על רצונו.

כאן בדיוק טמונה הבעיה.

מלחמה שנועדה להפחיד את האויב במקום לשלול את יכולתו לפעול יכולה לייצר נזק, כאב והישגים טקטיים מרשימים, אך מתקשה לאכוף את התוצאה המדינית שלשמה יצאה לדרך.

במונחי עידן הליברליזם הפרוגרסיבי, המלחמה נשארה כמילה, כסמל, כטקס. אבל מתחת למילה נמצא דבר אחר לחלוטין — דבר שאינו מסוגל עוד לממש את ייעודה של מלחמה: לאכוף בכוח אינטרס שהמדיניות נכשלה במימושו בדרך דיפלומטית.

אילו ז'אן בודריאר, אבי תיאוריית הסימולקרה, היה עדיין חי, אין ספק שהיה מצרף את המהפכה שעברה המלחמה לשורת הדוגמאות שלו לסמלים שנותרו ללא מסומן ממשי. בשפה הגששית, את המלחמות המתנהלות מאז 2006 אפשר לתייג כמלחמות "בכאילו".

אין זו תקלה סמנטית. זו תקלה מקצועית. והיא חמורה מאין כמותה. התקלה הזאת הביאה על ישראל את אסון 7 באוקטובר, והיא ממשיכה להוליד סדרת מלחמות סרק, עקרות מהישגים, המסכנות את הביטחון הלאומי ואף את הקיום הלאומי.

לכן אין עוד זמן להמתין. נכון להטיל על ראש המל"ל הנכנס לארגן סמינר מקצועי קצר לקבינט ולהנהגה הביטחונית הבכירה. הסמינר יועבר בידי מומחים לאמנות המלחמה ולהיסטוריה של מלחמות העולם ושל ישראל, ומטרתו תהיה אחת: לאפשר למקבלי ההחלטות לבחון מחדש את ההנחות שעליהן נשענה תפיסת המלחמה בעשורים האחרונים ואת התאמתן לייעודה הקלאסי של המלחמה כאמצעי לאכיפת מדיניות.

אין צורך להתחיל מאפס. זיהוי התקלה והמלצות לתיקונה כבר ניתנו בידי ועדות החקירה והתחקיר של מלחמת לבנון השנייה בשנת 2007. גם אין טעם לבזבז כעת זמן יקר בחקירה נוספת מדוע לא יושמו. השאלה הדחופה איננה מה השתבש לפני כמעט עשרים שנה, אלא כיצד מתקנים את הכשל היום.

יתרה מכך, מאחר שהמלחמה באיראן הייתה מאמץ משותף לישראל ולארצות הברית, נכון לראות בתהליך זה הזדמנות רחבה יותר. לאחר הצגת הלקחים לקבינט ולהנהגה הביטחונית בישראל, ראוי לערוך סמינר דומה גם עם מקביליהם בארצות הברית ובמדינות ידידותיות נוספות. במשך דורות רבים הייתה אמנות המלחמה נכס משותף של הציוויליזציה המערבית. אם אכן התפתחה בעשורים האחרונים סטייה יסודית מן העקרונות שאפשרו למלחמה לממש את ייעודה, הרי שתיקון הסטייה אינו אתגר ישראלי בלבד.

דווקא משום שישראל נאלצה להתמודד שוב ושוב עם תוצאותיו של הכשל הזה, ייתכן שכעת, לקראת סבב נוסף מול איראן, מוטלת עליה משימה נוספת: לסייע בהחזרת תורת המלחמה אל ייעודה המקורי, כשם שהיא מסייעת לידידותיה בטכנולוגיות הצבאיות המתקדמות שהיא מפתחת.

כי מלחמה שאינה אוכפת דבר, משום שאינה מכריעה ואינה מתישה — איננה מלחמה. היא סימולקרה של מלחמה. היא מלחמה בכאילו.

If Not for Decision or Attrition, Why Start a War?

After the Second Lebanon War in 2006, Operation Protective Edge in 2014, the war against Hamas in 2023–24, and most recently the war against Iran, Israel faces a troubling reality: for the fourth time, a war has ended without fulfilling the fundamental purpose of war itself — the enforcement by force of political objectives that diplomacy failed to achieve.

In medicine, the loss of even a handful of patients due to a treatment would be enough to suspend its use and investigate what went wrong. The same is true in aviation, engineering, and food safety. Yet in war, four costly failures to achieve declared objectives have not prompted a comparable professional reassessment.

The recent war against Iran offers an especially valuable opportunity for such an examination. The campaign showcased remarkable military performance by both Israel and the United States. Israeli offensive operations were highly effective, and its defensive systems performed impressively under pressure. This was not a technical failure of intelligence, firepower, or air defense. It points instead to something deeper: a doctrinal failure in understanding the nature and purpose of war.

These four wars share a common characteristic. Judged by the traditional principles of war and by the political purposes for which they were launched, they did not end in victory. In the cold language of strategy, they ended in failure because the political objectives they were intended to enforce were not achieved.

This observation requires an important qualification. In all four conflicts, the enemy paid a heavy price. Thousands of fighters were killed. Military infrastructure was destroyed. Strategic assets were damaged. Economic costs were substantial.

But war is not primarily a mechanism for punishment, retaliation, or the infliction of pain. Those may be means. The purpose of war is to compel an adversary to accept a political outcome that it would otherwise reject.

Even when a conflict cannot permanently resolve a broader dispute, it should at least create conditions that shape the future in one's favor: preventing the enemy's rearmament, restricting its freedom of action, and establishing a more favorable strategic environment than existed before the fighting began. When these outcomes are absent, the damage inflicted on the enemy, however severe, is not equivalent to victory.

The case of Iran is particularly revealing. The United States and Israel possessed the means to disable Iran's military and economic war-making capacity within days, even without seeking regime change. Yet they chose a different path.

Throughout history, wars have generally been conducted through one of two approaches: decision or attrition.

In a war of decision, an enemy's military or economic system is rapidly disabled through a concentrated effort designed to break its capacity to resist. In a war of attrition, that capacity is worn down gradually over time.

The objective in both cases is the same: to deprive the enemy of the ability to continue effective resistance until it accepts the victor's terms. The difference lies in the method.

Unlike a war of decision, however, a war of attrition offers little control over duration or termination. Once initiated, both sides become trapped in a contest whose outcome depends on variables that are difficult to predict. Iran's repeated threats to close the Strait of Hormuz illustrate the logic of attrition: not the rapid disabling of an opponent, but the gradual application of economic pressure in the hope that time itself will produce political surrender.

For this reason, attrition has historically been the preferred strategy of actors unable to achieve decisive results quickly — insurgencies, guerrilla movements, and states facing stronger adversaries.

Yet the recent war against Iran was neither a war of decision nor a war of attrition.

It lasted too long to be the former and far too briefly to be the latter.

Instead, it represented a third model that has become increasingly common in Western military practice: deterrence through punitive strikes.

Such campaigns are not designed to eliminate an enemy's capacity to fight. They aim instead to degrade capabilities, impose costs, and persuade the adversary that continued resistance is undesirable.

Here lies the problem.

A military campaign designed primarily to influence an enemy's will, rather than to remove its ability to resist, may produce impressive tactical achievements. It may destroy targets, inflict casualties, and demonstrate technological superiority. Yet it often struggles to achieve the political outcomes for which war is supposedly undertaken.

The French philosopher Jean Baudrillard used the concept of simulacra to describe situations in which symbols remain while the realities they once represented disappear.

Something similar may have happened to war itself.

The language of war remains. The aircraft, missiles, targets, and battle damage assessments remain. Yet the classical purpose of war — the coercive enforcement of political objectives — increasingly fades from view.

This is not a semantic problem. It is a professional one.

In Israel's case, it may help explain not only the strategic disappointments of recent campaigns but also the broader failure that culminated in October 7.

The issue therefore deserves urgent attention. Israel's incoming National Security Council leadership should convene a short professional seminar for the cabinet and senior security officials, led by scholars and practitioners of military history and strategy. The purpose would not be to assign blame for the past but to reassess the assumptions that have shaped Western approaches to war over the past several decades.

There is no need to start from scratch. Many of the relevant diagnoses and recommendations were already identified in the investigations that followed the 2006 Lebanon War. The pressing question today is not why they were ignored, but how they can be implemented.

Because the war against Iran was a joint American-Israeli effort, the discussion should not stop in Jerusalem. Similar conversations should take place with American policymakers and military leaders, as well as with other allied nations.

For generations, the theory and practice of war have been a shared inheritance of the West. If a fundamental departure from its core principles has indeed occurred, correcting it cannot be Israel's task alone.

Yet because Israel has repeatedly paid the price of this shift, it may have a unique contribution to make — not only in military technology, where it is already a leading innovator, but also in restoring war to its original purpose.

For if a war neither compels nor achieves through decision or attrition, one is left with a difficult question:

Why start it in the first place?