איראן הוכיחה: גם במאה ה־21 יש ניצחון מוחלט (המשך)
מאמר תגובה למאמרו המכונן של פרופ' קובי מיכאל "לנשום עמוק":
https://www.misgavins.org/michael-take-a-deep-breath/
הדיון שעדיין לא החל על תכליתה של המלחמה
כאשר נשאל ראש ממשלת סין לשעבר, ג'ואו אנלאי,
מהי לדעתו השפעתה של המהפכה הצרפתית, השיב: "מוקדם מדי לומר".
ייתכן שהסיפור אינו אמיתי. ייתכן שהתכוון
בכלל למהומות הסטודנטים בפריז בשנת 1968. כך או כך, התשובה הפכה לאחת האנקדוטות המפורסמות
בתולדות החשיבה המדינית. מאמרו החשוב של פרופ' קובי מיכאל, "לנשום עמוק",
מאמץ במידה רבה גישה דומה ביחס למלחמת איראן. הוא מזהיר מפני מסקנות נמהרות ומציע להמתין
בטרם נקבע אם מדובר בהצלחה או בכישלון אסטרטגי.
במובן מסוים הוא בוודאי צודק. ייתכן שיידרשו
שנים כדי להבין את מלוא השפעתה של המלחמה על תוכנית הגרעין האיראנית, על מאזן הכוחות
במזרח התיכון ועל מעמדה של ארצות הברית באזור. גם ניצחון צבאי מובהק עלול להתברר בדיעבד
כחרב פיפיות.
נפוליאון הביס שוב ושוב את המדינות הגרמניות
והשליט את צרפת על אירופה. אלא שאחד מפירות הלוואי של ניצחונותיו היה דווקא התעוררות
הלאומיות הגרמנית. התהליכים שהחלו בעקבות המלחמות הנפוליאוניות הבשילו מאוחר יותר במדיניות
"הדם והברזל" של ביסמרק, באיחוד גרמניה ובמלחמת 1870. בסופה נכבשה פריז,
ובאולם המראות בארמון ורסאי הוכתר קיסר הרייך הגרמני השני. במבט היסטורי רחב ניתן לטעון
שניצחונותיו של נפוליאון תרמו בסופו של דבר לעליית הכוח שערער את ההגמוניה הצרפתית
באירופה.
אבל איש לא טען משום כך שנפוליאון לא ניצח
באוסטרליץ.
יש הבדל יסודי בין השאלה מי ניצח במלחמה לבין
השאלה מה היו השלכותיו ארוכות הטווח של אותו ניצחון. הראשונה היא שאלה אסטרטגית. השנייה
היא שאלה היסטורית.
ייתכן אפוא שעדיין מוקדם להעריך את כל השלכותיה
ההיסטוריות של מלחמת איראן. אך אין זה מוקדם מדי לשאול שאלה פשוטה בהרבה: מי כפה על
מי את רצונו בסיום המערכה, ומי נאלץ לסיים אותה מבלי שהשיג את המטרות שלשמן פתח בה.
במקרה האמריקני היו אלה שלוש מטרות ברורות:
הסרת איום הגרעין, צמצום האיום הבליסטי והחלשת מערך השלוחים שבאמצעותו מקרינה איראן
את כוחה ברחבי המזרח התיכון. אלא שכאן מסתיים למעשה הדיון על איראן ומתחיל דיון רחב
הרבה יותר. זהו דיון על הדרך שבה מנתחים מלחמות.
שתי דרכים לנתח מלחמה
הוויכוח שהתפתח בעקבות המלחמה אינו נובע בעיקר
ממחלוקת על העובדות. רוב הפרשנים מסכימים שמתקני גרעין נפגעו, שמערכי טילים ספגו נזקים,
שבכירים חוסלו, שהכלכלה האיראנית נפגעה וששלוחיה של איראן נחלשו.
המחלוקת נוגעת למשמעותן של העובדות הללו.
אפשר לנתח מלחמה באמצעות בחינת הנזק שנגרם
ליריב. ואפשר לנתח אותה באמצעות בחינת מצב הסיום שנוצר.
הגישה הראשונה בוחנת יכולות. היא שואלת מה
נפגע וכמה כוח הופעל.
הגישה השנייה בוחנת מטרות. היא שואלת מה הושג
ואיזה רצון נכפה.
שתי הגישות אינן סותרות זו את זו. הן פשוט
מודדות דברים שונים. לכן בהחלט ייתכן שאיראן ספגה נזקים כבדים, ובו בזמן לא הוכרעה.
כשם שייתכן שצבא ינצח בקרב אך יפסיד במלחמה, כך ייתכן שיצטברו הישגים טקטיים ואופרטיביים
רבים מבלי שייווצר ההישג האסטרטגי שלשמו נפתחה המערכה.
שתי תזות, שתי שאלות
בבקשה,
הנה הנתונים מאורגנים בטבלה ברורה להשוואה בין שתי התזות:
|
קריטריון
להשוואה |
תזת
"נדרש עוד זמן" |
תזת
"ניצחון מוחלט" |
|
מיקוד
השאלה |
מה
איבדה איראן? |
מה
השיג המערב? |
|
מדד
ההצלחה |
כמה
נפגעו הגרעין, הטילים והשלוחים? |
האם
הושגו מטרות המלחמה? |
|
הערכת
העתיד והסיום |
אילו
הזדמנויות נוצרו? מה עשוי לקרות בעתיד? |
איזה
מצב סיום נוצר? מה הושג עד כה? |
|
מושא
המדידה |
היקף
הנזקים לאויב |
מה
יכולות האויב שנשללו? |
|
תכלית
הפעולה |
גריעה,
שחיקה, הכאבה |
הכרעה
וכפיית רצון |
|
תפיסת
מימד הזמן |
הזמן
עשוי לפעול לטובת המערב והישגים יבשילו בעתיד |
הזמן
הוא תורפה במערב הדמוקרטי שמחויב למלחמות קצרות ו"זולות" |
|
שורת
הסיכום |
כמה
הפסידה איראן? |
מה
הרוויח המערב? |
הטבלה
ממחישה שהמחלוקת איננה על העובדות. שתי התזות יכולות להסכים שאיראן ספגה נזקים
כבדים ושנוצרו הזדמנויות חדשות.
המחלוקת נוגעת לשאלה אחרת: האם יש למדוד את
הצלחתה של מלחמה באמצעות המחיר ששילם היריב, או באמצעות הרווח שהשיג הצד שפתח בה.
פרופ' קובי מיכאל בוחן בעיקר את הפסדיה של
איראן ואת האפשרויות שנוצרו בעקבותיהם. אני מבקש לבחון שאלה אחרת: האם המערב השיג את
המטרות שלשמן יצא למלחמה.
הישגים אינם בהכרח ניצחון
כאן נמצאת למעשה נקודת המחלוקת המרכזית. הטענה
המתונה והסבירה היא שהמערכה יצרה הישגים חשובים ואף פתחה אפשרויות חדשות לעתיד.
ייתכן בהחלט שכך הוא. ייתכן שתוכנית הגרעין
הורחקה שנים לאחור. ייתכן שחיזבאללה נחלש. ייתכן שחמאס נפגע. ייתכן שנוצרו הזדמנויות
מדיניות שלא היו קיימות קודם לכן. כל אלה יכולים להיות נכונים בעת ובעונה אחת.
אלא שהשאלה איננה אם נוצרו הישגים. כמעט בכל
מלחמה נוצרים הישגים. השאלה היא אם ההישגים הללו הצטברו לכדי מצב שבו היריב איבד את
יכולתו להתנגד לרצון שהופעל עליו.
מדינות אינן יוצאות למלחמה כדי לגרום נזק
ליריב. הן יוצאות למלחמה כדי לאלץ אותו לקבל את תנאיהן ולהשיג באמצעות הכוח את מה שלא
הצליחו להשיג בדיפלומטיה. נזק הוא אמצעי. רווח מדיני הוא המטרה. מלחמה אינה תחרות הרס,
כבמזה"ת השיבטי-עדתי. היא מכשיר פוליטי. מטרתה אינה לגרום ליריב להפסיד אלא לגרום
לנו להרוויח.
מנקודת מבט זו, אין סתירה בין הטענה שאיראן
ספגה נזקים כבדים לבין הטענה שהמערב לא השיג את מטרותיו. הפסדיו של היריב אינם בהכרח
ניצחוננו. לכן אפשר בהחלט לקבל את מרבית העובדות שמציגים תומכי דוקטרינת הגריעה ועדיין
לשאול שאלה אחרת: האם כל ההישגים הללו הצטברו לכדי השגת מטרות המלחמה?
הזמן: נכס או תורפה?
כאן מופיעה מחלוקת נוספת. התזה הגורסת כי
נדרש עוד זמן מניחה למעשה שהזמן פועל לטובת ישראל והמערב. ייתכן שכך יהיה. אך ייתכן
גם ההפך.
למעשה, חלק גדול מן ההיסטוריה של המלחמות
המודרניות מלמד שהזמן הוא לעיתים קרובות אחת מתורפותיה המרכזיות של החברה הדמוקרטית.
מלחמת הכרעה נועדה להיות קצרה ככל האפשר.
מלחמת גריעה ושחיקה נוטה להתארך.
ככל שהיא מתארכת גוברת השחיקה הכלכלית. גוברת
השחיקה החברתית. גוברת העייפות הציבורית. וגובר הקושי לשמר מאמץ לאומי ממושך. דווקא
חברה חופשית, פתוחה ומשגשגת מתקשה לאורך זמן לשמר את רמת ההקרבה שמסוגל לכפות משטר
ריכוזי ואוטוריטרי.
זו הייתה אחת מתובנות היסוד של תפיסת הביטחון
שעיצבו בן־גוריון ודור המייסדים. הזמן לא נתפס כנכס. הוא נתפס כאילוץ. לכן המלחמה הייתה
אמורה להיות קצרה. ולכן ההכרעה הייתה חיונית. לא רק כדי להביס את האויב ולמנוע התערבות
מעצמתית במלחמה, אלא גם כדי להגן על החברה הישראלית מפני מחיריה המצטברים של מלחמה
ממושכת.
מנקודת מבט זו, הזמן שעליו תולים כיום רבים
את יהבם אינו בהכרח נכס אסטרטגי. הוא עשוי להיות דווקא אחת מנקודות התורפה המרכזיות
של ישראל ושל המערב כולו.
כישלון של דוקטרינה ולא של תכנון
קל להפוך את הדיון לוויכוח על מנהיגים מדיניים
וצבאיים. קל לחפש אחראים ואשמים, בראש ובראשונה בישראל.
אולם המערכה מול איראן הייתה בראש ובראשונה
מערכה אמריקנית. היא תוכננה ונוהלה על ידי ההנהגה המדינית והצבאית של ארצות הברית.
ישראל קיבלה, או נטלה על עצמה, משימות שבוצעו באופן מרשים ואף וירטואוזי, אך למיטב
הידוע לא היא שקבעה את תוכנית המלחמה, את יעדיה, את גבולותיה ואת אופן ניהולה.
משום כך, השאלה החשובה באמת אינה מי קיבל איזו החלטה ומי נושא באחריות אישית לכישלון כזה או אחר. השאלה החשובה היא איזו תורת מלחמה הנחתה את המתכננים.
האם מטרתם הייתה לשלול מן המשטר האיראני את
יכולתו להמשיך ולפעול כמרכז כוח אזורי בעל השפעה מדינית, צבאית וכלכלית? האם ביקשו
לפגוע בנכסים החיוניים המאפשרים לו להמשיך ולהקרין כוח פנים וחוץ מדינתי?
או שמא ביקשו בעיקר לגרוע יכולות, להנחית
מכות כואבות וליצור מנופי לחץ לקראת משא ומתן?
אם האפשרות השנייה היא הנכונה, הרי שאין להסיק
מן התוצאה שהכרעה הייתה בלתי אפשרית. ניתן להסיק רק שהכרעה לא הייתה מטרת המערכה.
במקרה כזה, מלחמת איראן מצביעה על תהליך עמוק
יותר. כשם שצה"ל הוסב בעשורים האחרונים מצבא שתכליתו הכרעה לצבא המתמקד בגריעה,
שחיקה, הרתעה וניהול סיכונים, כך ייתכן שגם הצבא האמריקני עבר תהליך דומה.
אם זו אכן המציאות, הרי שמלחמת איראן אינה
רק מבחן לאיראן. היא מבחן לתורת המלחמה שאימצו צבאות המערב. ואם כך, השאלה החשובה אינה
מדוע איראן לא הוכרעה. השאלה החשובה היא מדוע ההכרעה חדלה להיות מטרת המלחמה.
הדיון שעדיין לא החל
למעשה, שני המאמרים אינם עוסקים רק במלחמת
איראן. הם עוסקים בוויכוח רחב ועמוק הרבה יותר. זהו הוויכוח על הדרך שבה מבינות כיום
ישראל, ארצות הברית וחלק גדול מן המערב את עצם תכליתה של המלחמה.
ישראל מנהלת את הוויכוח הזה למעשה מאז מלחמת
לבנון השנייה. בשנת 2006 אומצה תפיסת מלחמה שהתבססה על גריעת יכולות, מנופי לחץ, הפעלת
אש, שחיקה וניהול סיכונים ובהתאמה נוונו וצומצמו יכולות ההכרעה של צה"ל. מאז נוסתה
תפיסה זו שוב ושוב בלבנון, בעזה ובזירות נוספות. מלחמת איראן הייתה הפעם הראשונה שבה
אימצה גם ארצות הברית, במלוא עוצמתה, דפוס פעולה דומה נגד יריב מדינתי מרכזי.
לכן חשיבותה של המלחמה חורגת בהרבה מן השאלה
מה עלה בגורל הצנטריפוגות בפורדו או כמה טילים הושמדו. לראשונה מזה שנים רבות נוצרה
הזדמנות לבחון את דוקטרינת הגריעה עצמה.
האם היא אכן מסוגלת להשיג את המטרות שלשמן
יוצאים למלחמה?
האם היא מהווה תחליף להכרעה?
האם ניתן לכפות רצון באמצעות נזק מצטבר בלבד?
או שמא מדובר בתורת מלחמה המיטיבה למדוד נזקים,
אך לא מאפשר להשיג תוצאות מדיניות מכריעות ולכן - כהנחיות וועדות החקירה של 2007 שלא
יושמו - היא פסולה?
זהו הדיון שעדיין לא החל. פרופ' קובי מיכאל
מציג את הישגיה של דוקטרינת הגריעה ואת האפשרויות שיצרה. אני מציג את המחיר האסטרטגי
של אימוצה ואת השאלה האם הצליחה להשיג את המטרה שלשמה נועדה המלחמה מלכתחילה.
שתי השאלות חשובות. אולם דווקא משום כך אסור
להסתפק בוויכוח על איראן. האתגר האמיתי הוא לבחון מחדש את תורת המלחמה עצמה. מפני שאם
המלחמה באיראן לימדה אותנו דבר מה, הרי הוא זה: לא איראן היא שעומדת כיום למבחן. למבחן
עומדת תורת המלחמה שעל פיה נלחם המערב מאז ראשית המאה ה־21.
הוויכוח החשוב ביותר אינו מי ניצח במלחמה האחרונה. הוויכוח החשוב ביותר הוא כיצד ייראו המלחמות הבאות אם גריעה והכאבה לשם הרתעה ימשיכו להחליף הכרעה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה