2026 – שובו של הספר הלבן?
מה קורה כאשר מעצמה מעבירה את גורלו של העם היהודי לידי מי שאינם מכירים בזכותו להתקיים במולדתו?
כאשר ארצות הברית מחליטה להקים מנגנון בינלאומי לאבטחת יציבות בגבול לבנון, ומעניקה בו מקום לאיראן ולקטאר – אך לא לישראל – קשה שלא להיזכר ברגע טראגי אחר בתולדות העם היהודי והציונות.
ב־1939, כשעוד ניתן היה להציל רבים מיהודי אירופה, פרסמה בריטניה את הספר הלבן השלישי "ספר מקדונלד". המסמך הגביל את העלייה היהודית לארץ ישראל ל־75,000 נפש בלבד, והיתנה כל עלייה נוספת בהסכמת הערבים. כך העבירה בריטניה את גורלו של המפעל הלאומי היהודי לידי מי שהתנגדו לעצם קיומו ונלחמו בו למימוש רצונם.
שני האירועים שונים מאוד. האחד עסק בעם שטרם זכה לריבונות. השני – במדינה ריבונית וחזקה.
אך בשניהם עולה אותה שאלה עקרונית: מה קורה כאשר מעצמה מעבירה את גורלו של העם היהודי (או את ביטחונו) לידי מי שאינם מכירים בזכותו להתקיים במולדתו?
זו אינה הפעם הראשונה. במאתיים השנים האחרונות חזר הדפוס שוב ושוב: מצרפת של נפוליאון, דרך בריטניה של צ'רצ'יל, לצרפת של דה־גול – ואולי כעת גם בארצות הברית של טראמפ.
מנפוליאון ועד דרייפוס
ב־20 באפריל 1799 ניסח נפוליאון בונפרטה, בעיצומו של המצור על עכו, מסמך יוצא דופן. הוא פנה אל היהודים כעם:
"אל היורשים החוקיים של פלשתינה..."
והכריז:
"זהו הרגע, אשר ייתכן כי לא ישוב במשך אלפי שנים, לדרוש את השבת זכויות האזרח שלכם בין תושבי העולם, אשר נמנעו מכם באופן מביש במשך אלפי שנים, את קיומכם המדיני כאומה בין האומות, ואת זכותכם הבלתי מוגבלת והטבעית לעבוד את השם אלוהיכם בפומבי ולדור ודור."
מבשר מוקדם של הרעיון הציוני – יותר ממאה שנים לפני הרצל. המהפכה הצרפתית העניקה ליהודים שוויון זכויות. נפוליאון ביטל גטאות וראה ביהודים אזרחים שווי זכויות.
אך פחות ממאה שנים אחר כך באה פרשת דרייפוס. המדינה שהעניקה אמנציפציה הייתה גם המדינה שבה הואשם קצין יהודי נאמן בבגידה רק משום שהיה יהודי.
אין רע בלי טוב. דווקא ממשבר דרייפוס נולדה הציונות המדינית. בנימין זאב הרצל הבין שהאמנציפציה אינה מבטיחה ביטחון. מן המשבר – הפתרון.
מצ'רצ'יל אל הספר הלבן
הפרק הבריטי מרשים אף יותר. וינסטון צ'רצ'יל היה מתומכי הצהרת בלפור הבולטים, הגן על הציונות בפרלמנט, שיבח את ההתיישבות היהודית וראה בה מפעל מוסרי והיסטורי. יחסיו עם חיים ויצמן היו חמים ואישיים. ויצמן לא היה רק מדען בעל שם עולמי. הוא היה למעשה מנהיגו המדיני של העם היהודי המאורגן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא הקונגרסים הציוניים.
אך ב־1939, בשעת החירום הגדולה ביותר שידע העם היהודי בעת החדשה, בחרה בריטניה להכפיף את עתידו של הבית הלאומי היהודי להסכמה ערבית. הספר הלבן לא היה רק הגבלת עלייה. הוא העביר את גורלו של המפעל הלאומי היהודי לידי מתנגדיו.
אין רע בלי טוב. הנטישה הבריטית האיצה את המעבר למרכז הכובד האמריקני. המתח של התנועה הציונית עם יהדות ארצות הברית שנוצר בעקבות מחלוקת כבדה שהתעוררה בועידת לונדון ב-1920 על אופן מימון המפעל הציוני, התחלף בברית עמית עמוקה. היא הגיעה לשיאה במאמץ להביא להכרתו של הארי טרומן במדינת ישראל. כך סייעה הנטישה הבריטית, באופן פרדוקסלי, להעברת מרכז הכובד של התמיכה הבינלאומית בציונות מלונדון, בירת האימפריה שעליה לא שקעה השמש אך שכוחה כבר החל לדעוך, אל וושינגטון, בירת המעצמה שנועדה להוביל את העולם החופשי במחצית השנייה של המאה העשרים.
מדה־גול אל שרבורג
בשנות החמישים והשישים הייתה צרפת בעלת בריתה הקרובה ביותר של ישראל. היא סיפקה לצה"ל את עיקר מערכות הנשק המתקדמות שלו, סייעה לבניית הכור בדימונה והייתה שותפה אסטרטגית מרכזית.
ואז הגיע המהפך. לאחר מלחמת ששת הימים שקלקלה לצרפת את יחסיה עם העולם הערבי, הטיל שארל דה־גול אמברגו נשק על ישראל וסירב לספק ציוד שכבר שולם עבורו. פרשת ספינות שרבורג הפכה לסמל של המעבר מידידות אסטרטגית עמוקה לעוינות מדינית.
אין רע בלי טוב. מן המשבר נולדה העצמאות הביטחונית־טכנולוגית של ישראל. הלקח היה פשוט: תלות ביטחונית במדינה זרה היא חולשה אסטרטגית. מן המשבר הזה צמחו הכפיר, הלביא, תעשיות האלקטרוניקה הביטחונית, מערכות הטילים, הלוויינים והמכ"מים שהפכו את ישראל למעצמה טכנולוגית וליצואנית נשק מן החשובות בעולם.
מדרייפוס נולדה הציונות המדינית.
מן הספר הלבן הבריטי נולדה הברית האמריקנית.
מן האמברגו הצרפתי נולדה העצמאות הטכנולוגית.
שובו של הספר הלבן?
וכאן אנו חוזרים אל ההווה. ביוני 2026 מנהלת ארצות הברית משא ומתן עם איראן ומקדמת מנגנון ביטחוני בלבנון ששותפים בו ארצות הברית, איראן וקטאר – בעוד ישראל, שעל ביטחונה מדובר, נותרת מחוץ למסגרת.
אין זה רק שינוי טקטי. זהו מבחן לערכי המערב. האם משטר התולה מתנגדים פוליטיים, יורה במפגינים ומממן שלוחות טרור יכול להפוך לשותף לגיטימי בסידור ביטחוני אזורי, בעוד בעלת ברית ותיקה שהמשטר ממשיך לדבוק במטרתו להשמידה, נדחקת אל מחוץ לחדר?
אך מעבר לשאלה הערכית קיימת גם שאלה היסטורית. כמו ב־1939, גם כאן עולה האפשרות שלפיה גורל אינטרס יהודי חיוני ייקבע לא בידי ישראל עצמה אלא באמצעות מנגנון שבו שותפים גורמים השוללים את עצם זכותה להתקיים במולדתה.
כמו הספר הלבן של 1939, גם כאן חוזרת השאלה: האם ניתן להעביר את גורלו של הביטחון הלאומי היהודי לידי מתנגדיו?
מעבר למערב
הברית המיוחדת בין הציונות לבין העולם האנגלו־סקסי נשענה במשך דורות לא רק על אינטרסים משותפים אלא גם על תשתית ערכית עמוקה. התנ"ך היה מרכיב מרכזי בתרבות הפוליטית הבריטית והאמריקנית. רבים מתומכיה הגדולים של הציונות ראו בשיבת ישראל לציון לא רק מהלך מדיני אלא גם מעשה מוסרי והיסטורי.
אלא שבחלקים גדלים של המערב הולך ונחלש הרעיון שלפיו קיים סדר מוסרי אובייקטיבי הקודם לאדם ומחייב אותו. במקומו מתחזקת תפיסה הרואה במוסר תוצר אנושי משתנה, הכפוף לנסיבות, לאינטרסים וליחסי כוח.
ייתכן שכאן מצוי שורש המשבר העמוק יותר. אם אכן תהליך זה נמשך, ישראל תידרש לחשוב מחדש על מיקומה במפה הציביליזציונית של המאה ה־21. לא מתוך הפניית עורף למערב השוקע, אלא מתוך הרחבת מעגל השותפויות שלה.
הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, הצליחה לשלב בין מוסדות דמוקרטיים מודרניים לבין מסורת הדהרמה העתיקה שלה. למרות ההבדלים העצומים, קיים דמיון רעיוני עמוק בין מוסר הנביאים לבין תפיסת הדהרמה. בשני המקרים מדובר בהכרה בסדר מוסרי הקודם לאדם ומחייב אותו. כך גם בדאואיזם ובהגותו של קונפוציוס.
אין פירוש הדבר שישראל צריכה להחליף פטרון אחד בפטרון אחר. פירוש הדבר הוא שעליה להרחיב את שיח ההסברה והדיפלומטיה שלה תוך הבלטת יתרונה הערכי במערב שאיבד את דרכו המוסרית ולבנות שותפויות חדשות; לא רק על בסיס מכנים משותפים מדעיים וטכנולוגיים, אלא גם תרבותיים ומוסריים עמוקים.
סיכום
אין פסול בידידות ובבריתות. יש לטפח אותן. אך אסור לבנות עליהן את עתידו של העם היהודי. מפני שהאהבה הגדולה ביותר של מעצמה עלולה להתחלף באדישות או בנטישה.
ידידים הם נכס. אך גורלו של העם היהודי חייב להישאר בידי העם היהודי ומדינתו העצמאית.
זה היה הלקח של דרייפוס. זה היה הלקח של הספר הלבן. זה היה הלקח של שרבורג. וייתכן שזהו גם הלקח שמלמד אותנו שובו של הספר הלבן בשנת 2026.
.
תגובות
הוסף רשומת תגובה