הרהורים בתקופת המתנה לאומית
כמו לפני מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל נמצאת כעת ב"תקופת המתנה" לאומית. כמו אז, גם ההמתנה הנוכחית ארוכה ורוויית מתח, הנגרם מאי־ודאות ביטחונית מטרידה ומדאיגה.
בזירה האזורית, ההמתנה היא לתוצאות המשא ומתן המשונה שארה"ב מנהלת עם איראן. תוצאותיו עשויות להשפיע הן על הישגי מלחמתן של ארה"ב וישראל באיראן, והן על יכולתה של ישראל להיחלץ מהבוץ שבו שקעה בזירת המלחמה בחיזבאללה.
"ההמתנה" היא הזדמנות להרהר במלחמה הארוכה בתולדותיה שישראל מנהלת מאז אסון 7 באוקטובר, ולהשוות את המציאות הלאומית הנוכחית למציאות היסטורית אחרת — אמנם שונה לחלוטין, אך בעלת קווי דמיון מטרידים.
שני האסונות הלאומיים הגדולים ביותר של העם היהודי בעת המודרנית — השואה ואסון 7 באוקטובר — אינם רק אירועים של רצח המוני, הפתעה וחוסר אונים. בשניהם התרחש דבר עמוק יותר: האסון נחזה מראש, נהגתה מדיניות למניעתו, אך היא נזנחה בהדרגה. לא מתוך טעות טכנית, אלא מתוך שינוי רעיוני, תרבותי וארגוני עמוק שנמשך על פני פרק זמן דורי.
במובן זה, שני האסונות הם אסונות ציביליזציוניים־דוריים. הם מעידים לא רק על כישלון צבאי או מדיני, אלא על כך שחברה שלמה התרחקה בהדרגה מן ההיגיון הקיומי שעל בסיסו נבנתה מלכתחילה.
הרצל חזה את האסון — והציע פתרון
תאודור הרצל לא הקים את הציונות כדי לברוא "יהודי חדש" או חברת מופת סוציאליסטית. מטרתו הייתה פשוטה וקיומית: היהודים חיים בגולה על זמן שאול, ללא יכולת להגן על עצמם. לכן הציע פתרון מדיני־אסטרטגי — חילוץ מהיר של העם היהודי מהגולה והקמת ריבונות שתאפשר הגנה עצמית. הרצל הבין כי עם חסר ריבונות וחסר כוח מגן תלוי תמיד ברצונם הטוב של אחרים, וחייו תלויים על בלימה.
אולם במהלך העשורים שלאחר מותו שינה המפעל הציוני בהדרגה את מרכז הכובד שלו: מהצלת היהודים — לבניית "יהודי חדש". התנועה הפועלית ביקשה לעצב מחדש את דמותו של היהודי: פועל, חקלאי, קולקטיביסט, חלוץ. העלייה נהפכה לא רק לאמצעי הצלה, אלא גם לכלי לבריאת חברה חדשה. נוצר מתח טרגי בין הצורך הדחוף להציל יהודים לבין השאיפה לבנות, ובצדק, חברת מופת.
זאב ז'בוטינסקי זיהה את הסכנה מוקדם וחריף יותר. הוא התריע שוב ושוב כי הזמן אוזל וכי יש לחלץ את יהדות אירופה במהירות. בפגישתו עם ברל כצנלסון ב־1938, על סף החורבן, התגלתה הטרגדיה הציונית במלואה: ז'בוטינסקי הבין כי גורלה של יהדות אירופה כמעט נחרץ, וברל כבר הבין כי גם ניצחון המחנה הפועלי מאבד משמעות אם העם היהודי עצמו ניצב בפני חורבן.
השואה הכריעה בדיעבד את הוויכוח: מדינת ישראל קמה בראש ובראשונה כמקלט לאומי לעם היהודי — ורק אחר כך כמפעל חברתי־תרבותי.
גם אסון 7 באוקטובר נחזה מראש
כשם שהשואה לא נבעה מהיעדר תפיסה, כך גם אסון 7 באוקטובר לא נבע מחוסר תפיסה ותוכנית. תפיסת ההגנה הלאומית הישראלית, כפי שעוצבה לאחר מלחמת העצמאות, נשענה על הנחה יסודית: מדינת ישראל, חסרת עומק אסטרטגי, אופרטיבי ואפילו טקטי, אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמה הגנתית בתחומה.
על בסיס הנחה זו גובשה תפיסה ברורה: הסרת איומים מחוץ לגבול, מלחמות מנע, העברת הלחימה לשטח האויב, ובשל אילוצי זמן פנימי ו"שעון חול" בינלאומי — הכרעה מהירה באמצעות צבא יבשתי מתמרן. צה"ל נבנה כצבא הכרעה.
אולם בשלהי המאה העשרים, ללא דיון והכרעה לאומית, חל מהפך דרמטי. זה היה רגע המפנה: במקום להסיר איומים — ישראל החלה לנהל אותם. זאת, בשל הסבתו של צה"ל מצבא הכרעה מחוץ לגדר, לצבא של הרתעה, גריעה ושחיקה באמצעות ירי מנגד מתוך הגדר.
מ־2006: מכות כואבות ללא הסרת איום
מאז מלחמת לבנון השנייה, ישראל מנחיתה על אויביה מכות קשות וכואבות במלחמות התשה ארוכות ועקרות מהישגים מדיניים, אך אינה מסירה את האיומים עליה כדי לזכות להפוגות ארוכות ככל האפשר. האויב הסתגל במהירות: שדה הקרב ירד מתחת לקרקע למערכים תת־קרקעיים נרחבים, וכדי להגן על עצמו ולהסב לישראל מפלה צורבת במערכת הבינלאומית, הפך האויב את האוכלוסייה האזרחית למגן אנושי. סביב 2016 כבר התפתח דרג מתמרן יבשתי משמעותי אצל חיזבאללה וחמאס, שהוכן ותורגל לבצע מתקפת פתע לשטח ישראל.
כאן נחשפה הסתירה האסטרטגית: כהבנת המייסדים, מדינה חסרת עומק אינה יכולה להכיל מתקפה בשטחה. מצד שני, בגלל הסבת צה"ל, ניוון הדרג המתמרן היבשתי וצמצומו, אבדה לה היכולת להסיר את האיומים שתפחו לממדים מפלצתיים במלחמת מנע יזומה מעבר לגדר, וכפי שהתברר אחרי 7 באוקטובר — גם לא במתקפת נגד מכריעה מאוחרת.
הלקח שנשכח ממלחמת יום הכיפורים
נוספה סטייה נוספת מתפיסת ההגנה הלאומית המקורית: הישענות על הערכת כוונות האויב ועל קבלת התרעה מודיעינית מצבית. זאת, למרות שהלקח הראשי מהסטייה שהתגלתה כבר במלחמת יום הכיפורים היה שחיוני לבסס את ביטחון המדינה על הנחות היסוד של מעצבי תפיסת ההגנה הלאומית, לפיהן "צה"ל לא מרתיע — אמ"ן לא יתריע". משום כך נקבע, שחיוני להסיר את האיומים מבעוד מועד, ככל האפשר ביוזמת ישראל, באמצעות מלחמת מנע או מתקפה מקדימה.
לא רק שהאיומים לא הוסרו, אלא שבפועל, גם אחרי חיבורו של מסמך "חומות יריחו", הגנת הגבולות נשארה מותאמת נגד חדירת מחבלים בודדים ולא נגד מתקפה אופרטיבית וקרקעית מאורגנת, שמבחינה מקצועית, הייתה חובה להניח שתתרחש בהפתעה — ללא קבלת התרעה מצבית מוקדמת.
הצפון: משבר תפיסה, לא רק משבר רחפנים
הבעיה בצפון איננה בראש ובראשונה רחפנים מונחי סיב אופטי, טילי נ"ט או כטב"מים. אלו רק ביטויי האיום. הבעיה היא שמדינת ישראל, שחדלה לאורך שנים לראות בצבא חיזבאללה איום שיש להסיר אלא איום שיש לנהל, נותרה עדיין תקועה בפרדיגמה השגויה הזאת.
השיח העכשווי על המחיר הכבד שייגבה מחיזבאללה בגלל שחיקת יישובי הצפון והלוחמים — מבלי שהוחלף בשיח על הצורך להסיר את האיום (גם אם המשימה קשה למימוש בשלב זה באמצעים צבאיים) — מוכיח שגם אסון 7 באוקטובר לא שינה את התפיסה השגויה שבגללה האסון התרחש.
וגם איראן
ייתכן שהתהליך הזה איננו ישראלי בלבד. המערכה האמריקנית מול איראן חושפת אולי את זליגת דוקטרינת הגריעה גם אל המעצמה החזקה בעולם.
לכאורה, עמד לרשות ארצות הברית כוח חסר תקדים: עליונות אווירית מוחלטת, עליונות מודיעינית, עוצמה ימית ובריתות אזוריות. אך גם כאן נדמה שמטרת המלחמה לא הייתה הכרעה והכנעה במובנם הקלאסי. המטרה הייתה לשכנע, לאותת, לגרוע יכולות, לפגוע בתשתיות וליצור לחץ שיוביל להסכמה מדינית.
ארצות הברית גרעה מנהיגים, מתקנים, משאבים ותשתיות צבאיות ואזרחיות — אך לא פעלה ליצירת מצב שבו המשטר האיראני ניצב בפני התמוטטות המחייבת כניעה ללא תנאים או אפילו שינוי המשטר. ייתכן אפוא שאנו עדים לתופעה רחבה בהרבה: כמו ישראל, המערב כולו התרחק מתפיסת ההכרעה, וישראל ואוקראינה הן הקורבנות הראשונים של התופעה.
אסון ציביליזציוני דורי
מאמר זה אינו טוען שהאסונות היו ניתנים למניעה מוחלטת — בוודאי לא כשמדובר בשואה — אלא שלסטייה מהמדיניות שנועדה למנוע אותם והסבתה למדיניות אחרת, הייתה בשני המקרים השפעה קריטית על חוסר האונים שהתלווה להתרחשותם.
אצל הרצל: במקום ציונות הצלה דחופה של היהודי הישן — ציונות של עיצוב יהודי חדש.
אצל צה"ל: במקום הסרת איומים והכרעה מחוץ לגדר — ניהול סיכונים, הרתעה וגריעה בירי מנגד מתוך הגדר.
ובמערב כולו: במקום מלחמות הכרעה ומכאן הכנעה בתנאי המכריע — מלחמות גריעה ומשא ומתן בהובלת הנגרע.
אסון ציביליזציוני איננו רגע התבוסה הצבאית. הוא תהליך — לעיתים ארוך שנים — שבו חברה מאבדת בהדרגה את ההיגיון הקיומי שעליו נבנתה, עד שהמציאות שבה ותובעת אותו באכזריות.
עם חסר עומק אסטרטגי — אנושי וגיאוגרפי — אינו יכול להרשות לעצמו אסונות מסוג זה. זה היה נכון ליהדות אירופה ערב השואה, וזה נכון לישראל כיום — וכעת, במידה מכרעת בהשפעת אסון 7 באוקטובר, גם ליהדות התפוצה.
מילה אחרונה
אם נכונה הטענה שהשואה ואסון 7 באוקטובר הם, כל אחד בדרכו, תוצאה של סטייה מתפיסות היסוד שנועדו למנוע אותם, ראוי שהשיח הפוליטי בישראל יתנהל מתוך ענווה וצניעות.
התנועה הפועלית, שממשיכיה מצויים כיום בעיקר בשמאל הציוני, רשמה הישגים היסטוריים אדירים בבניין הארץ והמדינה, אך במשמרתה חלה הסטייה מן התפיסה ההרצליאנית. התנועה הלאומית, שממשיכיה מצויים בימין הציוני, תרמה תרומה מכרעת לביטחון ישראל, להתיישבות ולשגשוג הכלכלי, אך במשמרתה חלה הסטייה מתפיסת ההגנה הלאומית.
לנוכח שני האסונות הלאומיים הללו, מוטב שהוויכוח על דרכה של ישראל יתמקד פחות בחלוקת אשמה בין המחנות, ויותר בחיפוש משותף אחר הדרך להשיב את המדינה אל ייעודה ואל עקרונות היסוד שעליהם נבנתה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה