הצפון זקוק למבצע קדש משלו

זעקת תושבי הצפון להסרת סיוט חיזבאללה מחייהם איננה חדשה בהיסטוריה הישראלית. היא מהדהדת את זעקת תושבי מערב הנגב וזעקה קודמת לה — זו של אזרחי ישראל בשנים שקדמו למבצע קדש. גם אז, כמו היום, עמדו אזרחים מול מציאות ביטחונית בלתי נסבלת, והמדינה נדרשה להכריע: האם לנהל את האיום — או להסירו.

בשנות ה־50 סבלו יישובי הגבול הדרומי — ואף לב המדינה, מיהוד דרך אבן יהודה, נס ציונה ועד רחובות וצומת בילו — מפיגועי פדאיון שחדרו עמוק לפרדסים הצפופים. העולים החדשים, רבים מהם שורדי שואה, נאלצו לנוע לעיתים בשיירות קטנות, בין ראשון לציון לרחובות — מרחק של כ־8–10 ק״מ בלבד — מחשש למארבים, ירי ומיקושים. זה היה אז האיום המקביל לאיום הכטב״מים, הפצמ״רים והנ״ט של ימינו. זעקת האזרחים הייתה אז, כהיום: דם יהודי אינו הפקר.

המדינה הצעירה, שרוב תקציבה הופנה לקליטת העלייה הגדולה — כ־740 אלף עולים בין 1948 ל־1956 ולהקמת תשתיות מדינתיות — לא יכלה להסיר את האיום במלחמת מנע. תחת זאת, יזמה פעולות תגמול — מהן נועזות ומבריקות בתחבולותיהן  — אך היה ברור כי חרף המכות הקשות והכואבות שהן הנחיתו - אין בהן כדי להרתיע את המשך הפעילות הטרוריסטית. הן ענו, בעיקר, על צורך קמאי של תגובה כנגד תגובה — צורך שנמנע מן היהודים לפני הקמת המדינה.

הרמטכ״ל דיין דחק בדרג המדיני ליזום מלחמת מנע, אך ההנהגה המדינית המתינה - גם כשנוצרה יכולת צבאית - להזדמנות בינלאומית. זו הגיעה עם היוזמה הבריטית־צרפתית להסרת איום הלאמתה של תעלת סואץ ע"י מצרים. ההקשר הבינלאומי הזה אפשר לישראל לצאת למהלך מכריע במסגרת מבצע קדש (1956) — מהלך ששילב הסרת שני איומים: איום הפדאיון ואיום התחמשותו של הצבא המצרי בנשק סובייטי שובר שוויון.

כיום, שבעים שנה לאחר מכן, זעקת תושבי הצפון דומה עד כאב. השאלה הגדולה היא האם ישראל מסוגלת, כמו אז, להסיר את איום חיזבאללה לתקופה ארוכה — כזו שתאפשר את שיקום הצפון, כפי שישראל שיקמה ובנתה את עצמה בעשור שלאחר קדש, שהיה השקט הביטחוני ביותר בתולדותיה.

הדמיון בין התקופות איננו רק בתחושת האיום האזרחי, אלא גם במגבלות המדיניות. אז פעלה ישראל בשיתוף פעולה עם בריטניה וצרפת, אך בהסתר מארה"ב וברה"מ שבלחצן הכבד, נאלצה לסגת מסיני; היום היא פועלת בתיאום עמוק עם ארצות הברית. אך לשיתוף פעולה זה יש גם מחיר: הוא מגביל את חופש הפעולה הישראלי, במיוחד באזורים הרגישים בלבנון — המרכז והצפון — שבהם מצויים מאחזיו ונכסיו האסטרטגיים של חיזבאללה, וכן תשתיות היסוד של העדה השיעית — בית גידולו ומקור עוצמתו הראשוני.

בניגוד למבצע קדש, שלא הושפע מכישלון המבצע הבריטי־צרפתי, המערכה הנוכחית בלבנון כרוכה באופן הדוק בהשגת מטרות המלחמה הרחבה יותר מול איראן. השגת אחד מיעדי המלחמה המרכזיים — ניתוק איראן מן הפרוקסיז שלה — היא תנאי להכרעה גם בזירה הלבנונית. כל עוד תנאי זה אינו מתקיים, חיזבאללה איננו יעד מבודד, אלא חלק ממערכת רחבה יותר, המשמרת את יכולותיו ומממנת את מבצעיו.

אולם ההבדל העמוק יותר איננו מדיני — אלא דוקטרינרי־צבאי.

צה״ל של שנות ה־50 נבנה כצבא הכרעה. מקור עוצמתו היה ביכולתו לבצע תמרון יבשתי תחבולני, מהיר, עמוק ומפתיע בשטח האויב — המסיר איומים במלחמות קצרות. לעומתו, צה״ל של העשורים האחרונים הוסב — כפי שהתבטא לראשונה במלחמת לבנון השנייה (2006) ובהמשך במבצע צוק איתן (רצועת עזה, 2014) — לצבא הרתעה, שמקור עוצמתו בירי מנגד מדויק ורב־עוצמה; ותורפותיו הן חוסר יכולתו להכריע את אויביו בתמרון יבשתי עמוק בשטחם, ועקב כך אובדן השליטה במשך המלחמה ובעיתוי סיומה.

שינוי זה איננו טכני — אלא מהותי. צבא שנועד להרתיע ולשחוק איננו צבא שנועד להסיר איומים. בהתאם לכך, גם כאשר נוצרים תנאים מדיניים לפעולה, הדוקטרינה המופעלת היא של שחיקה וגריעה הדרגתית — מהלך שאין שליטה על משכו, ועל היקף הסבל הנגרם לעורף האזרחי, ואין ודאות כי יסתיים בהכרעה ובהכנעה בתנאיה של ישראל - התוצאה בכל המערכות של ישראל מאז 2006.

התוצאה האפשרית בלחימה בירי-מנגד ברורה: לא הסרת האיום, אלא ניהולו. לא הכרעה — אלא הסדרה. הפסקת אש שתושג בתנאים אלה, כל עוד איראן לא תוכרע ותיכנע, עלולה להיות הפוגה זמנית בלבד — שתנוצל לשיקום והעצמה מחודשת של האיום.

בנסיבות אלה, זעקת תושבי הצפון לשקט וחובת צה"ל לעצור את שטף הפגיעה בלוחמיו באמצעות כטב"מים מצוידים בסיב אופטי, עשויה להיענות — אך לא בהסרת האיום לטווח ארוך, כפי שהושג לאחר קדש, אלא כהפוגה נוספת קצרה ושברירית - תוצאת הנחתת מנה נוספת של מכות קשות וכואבות.

מכאן נובעת המסקנה המרכזית: הצפון זקוק למבצע קדש משלו — אך לא כהעתקה של מהלך היסטורי, אלא ככזה שמסוגל לייצר תוצאה מסוג קדש: הסרת איום באמצעות מהלך הכרעה.

הדבר הוכח גם מאוחר יותר: מבצע שלום הגליל הסיר מעל הצפון את איום ירי הקטיושות לתקופה ארוכה של קרוב לשני עשורים - הישג חד משמעי שנבלע בשחיקה הגבוהה של צה"ל בקו סגול.  

לשם כך נדרש שינוי יסודי, שצה״ל החל לבצעו, ויידרש להאיצו עוד יותר, בתום “תקומה”: כמתחייב מתפיסת ההגנה הלאומית האופנסיבית־דפנסיבית של ישראל — שמעולם לא שונתה בדיון לאומי — הסבת צה״ל מחדש לצבא הכרעה, הבונה יכולות להסרת סיכונים בטרם יהפכו לאיומים קשים להסרה, באמצעות מלחמות מנע יזומות על־ידי ישראל; וזאת לא רק בירי-מנגד, אלא, ככל האפשר, באמצעות תמרון תחבולני, מהיר ועוקף מכשולים, המשולב ברמה של התכה עם אש מנגד מכל הסוגים — כוח קטלני ומוגן היטב, גם בשטח מורכב וצפוף והמסוגל לבצע, כשצריך וניתן, גם איגוף והחפה ימית.

רק צבא כזה ימנע מלחמות ארוכות הנגררות בשל התעלמות מגורם הזמן — הן בהחלטה על מועד היציאה למלחמת מנע והן בהחלטה על משך ניהולה — גורם מכריע בפני עצמו; ולא יסתפק בעוד סבב ממושך, עקר מהכרעה ומכניעה ולכן גם מניצחון, אלא ישיג תוצאה פוריה וארוכת־טווח.

הסדרים מדיניים ואף הסכם שלום עם ממשלת לבנון ראוי לקדם; אך אין לבנות עליהם את ביטחון הצפון. הסדרים נשענים על מציאות — ואינם יוצרים אותה. רק במציאות יציבה ונשלטת ביטחונית — גם ההסדרים נעשים יציבים. 

הצפון ייוושע — כמו הדרום והמרכז לאחר קדש, וכפי שנושע במבצע של״ג, שהסיר מעליו את איום ירי הקטיושות לתקופה ארוכה של קרוב לשני עשורים — רק מצה״ל חדש־ישן: צה״ל שישוב ויוסב לצבא המסיר איומים בהכרעה — ולא מנהל אותם במכות קשות וכואבות לשם גריעה והרתעה.

בהתחשב במגבלות המדיניות - הוקשחו מאד כדי לאפשר לארה"ב להגיע להישג מדיני משמעותי באיראן והדוקטרינריות, וכן בהתחשב בעומס הכבד שנוצר על לוחמי הסדיר ובעיקר המילואים בגלל התארכותן של המערכות, מצטייר שצה"ל עושה כעת את מה שניתן. 

את האמת הזו — כואבת ככל שתהיה — יש לומר לתושבי הצפון. אפשר שהבנתה תיטע בהם תקווה, תחזק את כוח עמידתם ותדייק את קריאתם לממשלה:

אם לפני קדש קריאת האזרחים לממשלה הייתה: “הגנו עכשיו”, קריאתם של תושבי הצפון — נוכח הבנת העומס על צה"ל ואתגר הסבתו מחדש לצבא מכריע — צריכה להיות: ממשלת ישראל, המשיכו עכשיו את בניית הצבא שיסיר את האיום לשנים רבות; השלימו לאלתר פערים במיגון בתינו ומוסדותינו, חזקו אותנו כלכלית — ואנחנו, כמו אזרחי המדינה בשנים שקדמו לקדש, אזרחי מערב הנגב וקודמינו בצפון, נגלה את הסבלנות הנדרשת — עד שאפשר יהיה להסיר את האיום במבצע קדש שלנו.