יהדותה של ישראל במבחן פסיקת בג"ץ להזנת מחבלים

בפסק דין עדכני של בג"ץ (23 באפריל 2026, בהליך המשך לעתירה בג"ץ 2858/24), קבע בית המשפט העליון כי על שירות בתי הסוהר להבטיח שכל אסיר ביטחוני יקבל מזון בהיקף המבטיח את שביעותו, ובכלל זה להיענות לבקשות פרטניות כאשר הדבר נדרש לשם כך. הפסיקה כוללת חובת שקילות תקופתיות לכלל האסירים הביטחוניים והיענות של דרגי השטח לצרכים המתעוררים. מדובר בהרחבה של פסק הדין העיקרי מספטמבר 2025, שבו נקבע (ברוב של 2:1) כי מזון איננו כלי ענישה, אלא חובה חוקית לשמירת בריאות וכבוד.

אין עוררין על כך שיש לציית לחוק האוסר הרעבה של מחבלים. פקודת בתי הסוהר ותקנותיה מחייבות אספקת מזון בכמות ובהרכב השומרים על בריאות האסיר — וזהו מינימום אנושי מוסכם. אך הקביעה שלפיה, בשם ערכי כבוד האדם והשוויון, יש להיענות לבקשות תוספת מעבר לנדרש לצורך שמירה על בריאות ושביעה — מרחיבה את חובת המינימום אל תחום שאיננו מתחייב מלשון החוק ואף לא מתכליתו.

מינימום חוקי לעומת שירות מותאם אישית

ההבחנה המשפטית המרכזית שהפסיקה מטשטשת היא זו שבין חובת המינימום לבין פריבילגיה. החוק מחייב שמירה על חיים ובריאות — לא מתן שירות מותאם לצרכים אישיים. בתי סוהר בעולם הדמוקרטי כולו מכירים בהבחנה זו: חובת ההזנה אינה חובת ההנאה. כאשר בית המשפט מחייב "היענות לבקשות פרטניות בזמן אמת" — הוא אינו מפרש חוק קיים, אלא יוצר זכות חדשה שהמחוקק לא קבעה. זוהי חריגה מגדרי הפרשנות השיפוטית הלגיטימית.

שוויון בפני החוק — לא שוויון בתוצאה

ערך השוויון שעליו נשענת פסיקת בג"ץ טעון הבהרה יסודית. השוויון המשפטי הוא פרוצדורלי: כולם כפופים לחוק, כולם נשפטים — זהו עקרון יסוד שאין עליו עוררין. אך תוכן החוק עצמו מבחין במכוון בין קטגוריות שונות, ולכן הצדק התוצאתי הוא לעיתים קרובות — ובמכוון — אי-שוויון. אדם בריא החונה בחניית נכים ייענש; הנכה לא ייענש. זו אינה אפליה — זו התממשות הצדק.

כאן טמון גם הטיעון העמוק ביותר בעד שיפוט אנושי: אם המטרה הייתה שוויון תוצאתי מכני, היה מספיק אלגוריתם — "משפטומט" שיחיל כללים זהים על כולם. בית משפט של בני אדם קיים בדיוק מפני שהצדק מורכב מכך. השופט האנושי נדרש כדי לאזן, להבחין בין חובות לזכויות, בין חובת ההגנה על הפרט וההגנה על הכלל ולפסוק על פי הקשר — לא כדי לייצר שוויון עיוור. כאשר בית המשפט מחיל שוויון תוצאתי על מחבל ועל אסיר פלילי רגיל, הוא אינו מממש את ייעודו האנושי — הוא מוותר עליו. למשפט באים כדי לקבל צדק, לא שוויון. השוויון הוא האמצעי; הצדק הוא התכלית.

הצביון היהודי - תרבותי של המדינה: לא רטוריקה, אלא נורמה חוקתית

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע מפורשות כי מטרתו היא לעגן את ערכיה של מדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית". שתי המילים מחייבות. פרשנות שיפוטית המתמקדת בפן הדמוקרטי־ליברלי תוך צמצום הפן היהודי אינה פרשנות מאוזנת — היא פרשנות חלקית.

וכאן ראוי לשמוע את קולו של השופט ברק עצמו. ברק קבע כי ערכי מגילת העצמאות אינם מחוץ למשפט — הם בתוכו, שכן המגילה מוזכרת מפורשות בחוק היסוד. וכן קבע כי השופט אינו מביא ערכים מהבית — הוא פוסק לאור ערכי המדינה הקבועים בחוק. אם כך, הרי שפרשנות שיפוטית הנוטה באופן עקבי לממש את הפן הדמוקרטי ליברלי במגילה תוך הזנחת פנה היהודי — סותרת את שיטתו של ברק עצמו. מגילת העצמאות מכריזה על הקמת מדינה יהודית; אם ערכיה הם בתוך החוק, אין השופט רשאי לבחור מהם רק את המניחים לו.

המסורת המשפטית היהודית מכירה אף היא בדין מבחין: החובה לשמור על חיי האסיר אינה שוות ערך לחובה להיטיב עמו מעל ומעבר. "ועשית הישר והטוב" מכוון לאופן שבו ראוי לאדם מישראל לנהוג עם רעהו — לא עם מי שביקש להרגו.

הצורך בתנועה להגנת הפן היהודי: משקל נגד הכרחי

ישראל מבורכת בקיומה של התנועה למען איכות השלטון — גוף שפועל בנחישות, במיומנות משפטית ובעוצמה ציבורית להגנת הפן הדמוקרטי־ליברלי של המדינה. טוב שכך. ישראל זקוקה לשומרי סף דמוקרטיים, ואין להמעיט בחשיבות תפקידם.

אולם מי מגן, באותה נחישות, באותה עוצמה משפטית ובאותו מעמד ציבורי, על הפן היהודי־תרבותי של המדינה?

כיום, התשובה היא: כמעט אף אחד — לא באופן מאורגן, לא בכלים משפטיים ממשיים, ולא בנוכחות ציבורית שיטתית. הציבור הדתי והמסורתי פועל לרוב בערוצים פוליטיים־מפלגתיים, שמהותם שונה מהותית מפעולה חוקתית־עקרונית. הפן היהודי מוצא את עצמו תלוי ברצון הטוב של הרכבים שיפוטיים מזדמנים, ולא בגוף שתפקידו המוגדר הוא להשמיע את קולו בזירה הציבורית והמשפטית.

הפתרון אינו כפייה דתית, ואינו פגיעה בעצמאות בית המשפט. הפתרון הוא תנועה אזרחית, חילונית - כמקימי המדינה שהיו חילונים אך הקנו לה את יהדותה הערכית תרבותית - ודתית כאחד, שתפעל בדיוק כפי שהתנועה למען איכות השלטון פועלת — אך למען קוטב שני של הזהות הישראלית. תנועה כזו תגיש עתירות, תפרסם חוות דעת משפטיות, תפעל בזירה הציבורית ותוודא שהפרשנות החוקתית של "מדינה יהודית" אינה נותרת מילה ריקה.

הכנסת, ולא בית המשפט, היא הגורם המוסמך לקבוע היכן עובר הגבול. אך כדי שהכנסת תפעל, וכדי שבית המשפט ישמע גם את הקול האחר — יש צורך בגוף שיישא את הקול הזה. לא מתוך קנאות, אלא מתוך אחריות אזרחית ומחויבות היסטורית לאבות – מייסדי הפרויקט הייחודי, מדינה יהודית ודמוקרטית כאחד.

מסקנה

פסיקה זו חושפת מתח עקרוני שלא ייפתר מאליו: בין פרשנות ליברלית דמוקרטית של שוויון וכבוד, לבין תפיסת צדק דיפרנציאלית יהודית המבחינה בין מי שפעלו במסגרת החוק לבין מי שפגעו בו פגיעה קשה. כל עוד קוטב אחד של האיזון החוקתי — הדמוקרטי — מיוצג בידי גופים חזקים, מאורגנים ומיומנים, בעוד הקוטב השני — היהודי — נותר ללא תנועה מקבילה, האיזון יוסיף להיות מעוות.

הגיע הזמן לתקן זאת. לא כנגד הדמוקרטיה — אלא למענה במלואה. כי ישראל אינה דמוקרטיה סתם; היא יהודית ודמוקרטית — וזה ייחודה.