תופעת פציעתם המוסרית של לוחמים: קריאה לבדק־בית ערכי

מבוא

מאמר חשוב שפורסם לאחרונה ב"הארץ" (תום לוינסון, 17 באפריל 2026) מבקש להאיר סוג חדש של פציעה צבאית שהתגלע מאז 7 באוקטובר: לצד הפציעה הזהותית (פוסט־טראומה) המוכרת, הנגרמת מאיום על הקיום הפיזי, נוספה פציעה חדשה — מוסרית: הנגרמת מאיום על תפיסת הטוב ושיפוט המצפון. עצם העלאת הנושא ראויה, והדיון בו הוא הן חיוני והן דחוף ביותר.

עם זאת, לא מדובר כאן רק בהגדרה של פציעה חדשה במישור הצבאי־אישי ובהשלכותיה על הטיפול בנפגעים בידי משרד הביטחון ועל מניעתה בידי צה"ל, אלא בהזדמנות רחבה בהרבה: לערוך בירור שאיננו מקצועי בלבד. בירור זה נוגע בלב ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. שכן אם פציעה מוסרית מחייבת לברר מהו מוסר — הרי שהתשובה לשאלה זו היא גם התשובה לשאלת זהות המדינה.

מהי פציעה מוסרית — ומדוע היא שונה

מהותה של הפציעה המוסרית היא פגיעה במצפון: קרע פנימי הנוצר כאשר לוחם חווה את מעשיו — או את הימנעותו מפעולה — כחורגים מן המותר בעיניו — הטוב מבחינה מוסרית. היא מתפתחת במצבי לחימה רוויי אי־ודאות, שבהם נדרשים שיקולים מהירים תחת לחץ, לעיתים נוכח פגיעה באזרחים, או מתוך תחושה כי הפקודה או המדיניות אינן עולות בקנה אחד עם הערכים שלאורם הוא שופט את עצמו.

השאלה המתבקשת כמעט מאליה היא שאלת מהותם של הערכים שלאורם החייל שופט את עצמו — והאם הם אישיים, או מערכתיים־לאומיים־מדינתיים.

המצפון: מדריך, שופט ותליין

הצורך במוסר נובע מחינוכו של אדם נורמטיבי כמעט מרגע היוולדו לאכפתיות, חמלה, כבוד האדם, אהבת הזולת, בושה ועוד. אלא שיסודות אלה חסרי גבולות להגבלתם ולאיזון ביניהם. עדות לכך מצויה באזהרה הידועה: “המרחם על אכזרים — סופו שיתאכזר לרחמנים”.

כאן נכנס לפעולה המצפון הטבוע באדם מבריאתו, שייעודו למלא שלושה תפקידים: מדריך, שופט ותליין אישי. כדי שימלא את ייעודו, חיוני לספק למצפון ערכים לשיפוטו העצמי של האדם. ערכים שגויים עלולים להביא ל“תלייתו העצמית” לשווא — כלומר לפציעה מוסרית — ומנגד, להתעלמותו מעוולות מוסריות.

מכאן עולה מאליה שאלה חדשה: מה הם הערכים הנכונים - המוסר - שלאורם על כל הלוחמים לשפוט את עצמם לריסון התנהגותם — כדי למנוע את פציעתם מצד אחד, ולמנוע מהם לבצע עוולות ופגיעות בלתי מוסריות מצד שני?

במדינת ישראל בעיה זו, לכאורה, פתורה. זוהי הדמוקרטיה המערבית היחידה שלא רק שיש לה מוסר מדינתי, שערכיו המכוננים מוזכרים במגילת העצמאות, אלא שבשל אזכורה של המגילה ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", מעמדם של ערכים אלה — כלומר המוסר — הוא כמעמד חוקתי. ייעודם הוא למלא עבור שלוש הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת, את תפקיד המצפן המוסרי שנמצא מעל לחקיקה, לעשיה ולשפיטה.

אמת, טוב וצדק — סדר הדברים

ייחודם של ערכי מדינת ישראל נעוץ בכך שהם מבוססים על ההנחה שקיימת אמת אובייקטיבית, שרק באמצעותה ניתן להבחין — ככל האפשר — בין אמת לשקר. כשם שחוקי המדע בתחום הפיזיקלי של החיים הם אמת אובייקטיבית, בהיותם תרגום לשפת אדם של חוקי טבע, כך גם ערכיו של המוסר העברי — מוסרה של מדינת ישראל — הם תרגום לשפת אדם של חוקי טבע, שנועדו להגביל את מרכיביו ולאזן ביניהם. דוגמה לקשר זה היא הערך המכונן “ואהבת לרעך כמוך” — תרגום של חוק הסימביוזה בטבע. הערך המכונן "שלום" - תרגום של השלמות ההרמונית המונעת אנטרופיה בקוסמוס. 

מכוח אוניברסליותם של חוקי הטבע שמהם הוא נגזר, המוסר העברי איננו רכושה של אחת מגרסאות היהדות בלבד — אלא מכנה משותף להן ולתרבויות שמעבר להן; משום כך הוא יכול לשמש יסוד לזהות משותפת — לא כדת כופה, אלא כאמת אובייקטיבית המוכרת לכל.

לאור אמת זו ניתן להבחין בין אמת לשקר;
טוב לרע;
וצודק לרשע.

זהו סדר הדברים: אמת קודמת לטוב, וטוב קודם לצדק. כאשר הסדר הזה נשמר — המצפון מכוון; וכאשר הוא מתערער — המצפון עצמו עלול להפוך מכלי שיפוט לכלי פציעה.

תכליתם של ערכים אלה היא ששיפוט מוסרי לאורם בידי המצפון יגביל ויאזן גם את יסודות התנהגותו של האדם — כדי שרחמנים, ללא מוסר מכוון, לא ימצאו עצמם מתאכזרים לרחמנים.

אחדות המוסר ועקרונות המלחמה

כשם שערכי המוסר המדינתי של ישראל אינם המצאה אנושית סובייקטיבית, אלא תרגום לשפת אדם של חוקי טבע מוסריים — אובייקטיביים, קבועים ומאוזנים — כך גם עקרונות המלחמה אינם “כללים טכניים” נפרדים. הם תרגום לשפת אנוש של חוקי טבע במישור הלחימה.

בעולם הטבע, הישרדות ושגשוג מתקיימים רק מתוך איזון מדויק בין כוח להגבלה, בין התקפה להגנה, ובין רדיפת משאבים לשמירה על הקיום. אותו איזון קיים גם במלחמה: עקרונות ההבחנה, הפרופורציונליות, היוזמה, התחבולה וההכרעה אינם “פשרה” עם האויב — אלא ביטוי לאיזון, כבחוקי הטבע, בין עקרונות המלחמה, שתכליתו ליצור לחימה מאוזנת המנצחת את הרוע תוך שמירה על טובו של הלוחם עצמו.

לפיכך, כאשר הלוחם פועל לאור עקרונות המלחמה — הוא איננו עומד מול דילמה בין “יעילות מבצעית” לבין “מוסר”. ניהול הלחימה על פי עקרונות המלחמה הוא עצמו התנהלות מוסרית, התואמת לחלוטין את ערכי המדינה היהודית־דמוקרטית. אין כאן שני מעגלים נפרדים, אלא מעגל אחד: אמת אחת, המתבטאת הן בחוקי המוסר והן בחוקי המלחמה.

מי שמפריד בין השניים ומציב אותם כמתנגשים — הוא שיוצר את הקרע הפנימי, את הפציעה המוסרית. הלוחם שמפנים את האחדות הזו ומתחשב בלחימתו בשני מרכיביה איננו נפצע בשיפוט מצפונו, משום שהוא יודע: כאשר הוא לוחם נכון — באופן מאוזן — הוא עושה טוב, ולכן גם צודק.

המוסר שמנגד: רלטיביזם

כדי להבין אולי מדוע פציעה זו מתרחבת, יש לבחון גם את המוסר שמנגד — מוסר שהנחת היסוד שלו היא רלטיביסטית, ולכן ערכיו נקבעים לפי רוח התקופה ואף מושפעים מחידושים טכנולוגיים. זהו המוסר שביסוד הדמוקרטיות האירופיות שקמו בעקבות המהפכה הצרפתית וההגות החברתית האירופית.

כפי שמנסחת זאת ענת מטר, מרצה בכירה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, בספרה דלות המוסר:

“תפיסת המוסר שלנו צומחת ממסה קריטית של התנסויות אישיות, אקטיביזם, ניתוחים פוליטיים, עובדות אמפיריות, נרטיבים היסטוריים ומודלים תרבותיים־מחנכים. אלה מצילים את המוסר מדלותו וממלאים אותו בתוכן קונקרטי”.

מול “עושר” זה של מקורות משתנים עומדת, כביכול, “דלות” ערכיו של המוסר העברי, הנגזרים ממקור אחד בלבד — חוקי הטבע הנצחיים; ולכן כך הם גם הערכים שתורגמו ממנו. מנגד עומד עושר אחר — שונה בתכלית: אלפי שנות פסיקה מוסרית כתובה, שצמחה מתוך תפיסה של אמת אובייקטיבית, ואשר הביאה לעולם את רעיון איזונו העצמי של האדם באמצעות מוסר וחקיקה הנגזרת ממנו — למרות שנברא “רע” (במובן של לא מאוזן), ואיננו מאוזן אוטומטית כבעלי חיים אחרים. ייעודו של האדם — להיות, ככל יצור חי, מאוזן = טוב — ייעוד שבמקרה שלו עליו להשלים בעצמו; ואולי מכאן נובע שבסיפור הבריאה לא נאמר לאחר בריאתו “וירא כי טוב".

המוסר העברי מול המוסר הרלטיביסטי

ההבחנה בין המוסר האירופי למוסר העברי היא לב העניין: המוסר האירופי מתמקד בזכויות ובחוויות אישיות — אותה “מסה קריטית של התנסויות”; המוסר העברי מתמקד בחובות ובאיזונים — כפי שמבטאת האזהרה: “המרחם על אכזרים — סופו שיתאכזר לרחמנים”. הפציעה המוסרית מתרחשת לעיתים קרובות בפער הזה: כאשר הלוחם שופט את עצמו בכלים של מוסר אירופי־רלטיביסטי מול מציאות המחייבת מוסר עברי חשוף ונוקב. ללא ההבנה כי אמת קודמת לטוב, עלול הלוחם לחוש אשמה על מעשים שהם הכרח מוסרי להגנת החיים כנדרש מהערך המכונן "קדושת החיים".

שאלות היסוד

מכאן עולות שתי שאלות יסוד: לאור איזה מוסר שפטו “הפצועים המוסריים” את עצמם, ולאור איזה מוסר אמורים מטפליהם לרפאם?

ושאלה נוספת: האם ערכיה המוסריים של מדינת ישראל אכן מוטמעים בכל לוחמיה? האם צה"ל מודע לצורך לוודא את הטמעתם, ולחזק את הבנת משמעותם — ובייחוד את משמעות השיפוט העצמי בשדה הקרב — בעיקר מול אויב שהפשיט עצמו לחלוטין מכל שיפוט מוסרי, לא רק כלפי כוחותינו, אלא בראש ובראשונה כלפי אזרחיו — ילדיו, נשותיו וזקניו כאחד?

כדי לענות על שאלות אלה, יש להכיר בכך שהטמעת ערכים איננה מתרחשת בשדה הקרב — אלא שנים רבות לפניו.

האם ערכיה של מדינת ישראל מוטמעים באזרחיה — ובהם לוחמיה — כבר מגיל צעיר, כפי שהיה בעשורים הראשונים לקיומה, כאשר לימוד התנ"ך, בדגש על ספרי הנביאים - ספרי יחס האדם לזולתו, היה מרכיב מרכזי בחינוך הממלכתי? זאת, טרם תחילתו של תהליך שצמצם מאוד את לימודי התנ"ך מחד גיסא, והרחיב מאידך גיסא את לימודי האזרחות — שתרומתם להכשרת התלמידים לחיים במדינה דמוקרטית לא תסולא בפז — אך במקביל תרם להטמעה אינטנסיבית של מוסר זכויות האדם האירופי, ללא איזון באמצעות לימוד המוסר המדינתי.

הצורך בתיקון

אולי בשל היעדר איזון זה סללה מדינת ישראל את הדרך להתהוותו של סוג הפציעה החדש — המוסרי, לא רק בקרב לוחמיה, אלא כתופעה רחבה, גם בקרב אזרחיה; ולפיכך, נדרש תיקון מערכתי מיידי.

הפלונטר הערכי

אפשר שהמפתח לבירור התופעה נמצא בפלונטר ערכי כפול זה.

ערכי צה״ל הונחו, כפי שניתן להעריך, מלכתחילה על יסוד ערכי המדינה האוניברסליים ועקרונות המלחמה וכלליה — שגם הם, כאמור, אוניברסליים; ולפיכך, הם אמורים לשמש למצפון הלוחם מצפן שיפוטי, המגן עליו מפציעה מוסרית. אולם דא עקא, שבמאה זו התרחשו שתי טלטלות ערכיות: פנימית בתוך צה״ל וחיצונית במדינה.

בתוך צה״ל, לחימת ההכרעה המהירה באמצעות תמרון יבשתי לעומק שטחי האויב הוחלפה בלחימה ארוכה מאוד של שחיקת האויב וגריעה הדרגתית של יכולותיו בירי מנגד — שינוי המתנגש חזיתית בעקרונות המלחמה האוניברסליים, שהם גם עקרונותיו של צה״ל; משום כך נפגעה במאה זו היכולת להשיג הכרעה וכניעה של האויב בתנאי ישראל — כלומר, לסיים את המלחמה בניצחון מובהק, חד־משמעי ובלתי ניתן לערעור, המהווה גמול מנחם לסבל הכרוך בהשגתו.

במדינה, ערכיה — ערכי מוסר חובות האדם — מפורשים יותר ויותר בפרשנותו של מוסר זכויות האדם הליברלי, שגם הוא מתנגש בערכי היסוד של המדינה. זאת, משום שבמקום להגביל את היסודות הרגשיים שבבסיס המוסר ולאזנם — מטרת השיפוט המצפוני — מוסר הזכויות, שגבולותיו מטושטשים ונזילים (“דלות המוסר”), עלול — גם כאשר הוא מוצג כשיפוט מוסרי — להציב, בהיעדר אמת אובייקטיבית ומתוך שיפוט יחסי, את עצמו בצד הרוע והרשע; ובמקום לאזן את היסודות הללו, הוא דווקא מעצים רגשות אלה, בדגש על אמפתיה וחמלה כלפי הסובל, באשר תהא זהותו.

בדק בית לאומי

אפשר כי התופעה המצערת, שאולי היא תוצאת הטלטלות הערכיות הללו, היא גם הזדמנות לעריכת בדק־בית ערכי — מקצועי ומוסרי — בתוך צה״ל, ולא פחות מכך מחוצה לו; זאת, כדי לוודא שהמדינה, על שלוש רשויותיה, אזרחיה ולוחמיה, מסונכרנים מצפונית לאור ערכים אחידים, המפורשים ככוונת יוצריהם ומשבציהם — כערכיה של ישראל, מדינה ייחודית בהיותה, על פי חוק, יהודית ודמוקרטית.