פרשת גופמן: אזרוח הפיקוד הצבאי — ותוצאותיו

מבוא

המאמר שלהלן אינו עוסק בשאלה האם האלוף רומן גופמן "אשם" או "זכאי".
הוא עוסק בשאלה רחבה בהרבה: האם מדינת ישראל — באמצעות מערכת המשפט, התקשורת ולעיתים גם צה"ל עצמו — שופטת התנהגות מבצעית־צבאית בכלים אזרחיים שאינם מתאימים לעולם המבצעי ולתורותיו המחייבות כדין מדינה.

גופמן הוא רק הסימפטום. 

הבעיה היא תהליך מתמשך של אזרוח הפיקוד הצבאי, שבו נורמות של שקיפות, ציות פורמלי וניהול אזרחי מוחלות על מרחב מבצעי שבו תורת הפיקוד של צה"ל מחייבת דווקא יוזמה, תחבולה, גמישות, וחריגה מנהלים כאשר הדבר נדרש להשגת המטרה.

המאמר מבקש להראות כי גם לפי המידע הגלוי — ובהתאם לתורת הפיקוד המחייבת של צה"ל — גופמן לא פעל בניגוד לרוח הפיקוד, אלא בהתאם לה. ואם הייתה תקלה — היא הייתה תפקידית — לא אישית; מקצועית — לא מוסרית; ובוודאי לא כזו המצדיקה פסילה.

הדיון האמיתי הוא לא על אדם אחד, אלא על זהותה של מערכת הביטחון ועל גבולות השיפוט האזרחי במרחב המבצעי.

א. הרקע לפרשה
האלוף רומן גופמן, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה ומועמד לראשות המוסד, מצוי בעין הסערה בשל פרשת הפעלת קטין במסגרת מבצע מודיעיני. בעת כהונתו כמפקד אוגדת הבשן, יזם גופמן "מבצע השפעה" שנועד לפגוע בגורמים עוינים בחיזבאללה ואיראן. במסגרת המבצע הועברו ידיעות מודיעיניות לנער ישראלי בשם אורי אלמקייס, שהפיצן בערוץ בטלגרם — וזאת ללא אישור אגף המודיעין (אמ"ן) וללא תיאום עם גורמים נוספים. בהמשך נעצר אלמקייס על ידי השב"כ, נחקר במשך 44 ימים ועמד לדין — עד שהצליח להוכיח את חפותו. הפרשה הביאה לעתירות לבג"ץ נגד מינויו של גופמן לראש המוסד, לאחר שנשיא בית המשפט העליון בדימוס, אשר גרוניס, יו"ר הוועדה המייעצת, פרסם דעת מיעוט חריפה נגד המינוי.

ב. הביקורת כנגד גופמן
השופט גרוניס קבע: "הפעלת אזרח ישראלי קטין היא פגם חמור ביותר מהיבט ערכי־מוסרי... ברור ופשוט שמדובר בפגם משמעותי בטוהר המידות". הוא הוסיף כי האוגדה וגופמן "לא השיבו תשובה מדויקת לגורמי צה"ל ששאלו האם אלמקייס מופעל על ידם — וזה תיאור עדין". ראש המוסד, דדי ברנע, התנגד בחריפות: "כשמפקד מחליט לעבור על הנהלים ועל החוק הצבאי ולעשות דין לעצמו — יש לכך משמעויות רבות מאוד... כל הערה פיקודית פוסלת קידום — בוודאי מינוי לראשות המוסד". הוא אף הוסיף כי ראה בגופמן "מישהו שמנצל את כוחו לרעה".

ג. טענות ההגנה של גופמן
גופמן ותומכיו העלו את הטענות הבאות:

חוסר ידיעה על גיל הנער — גופמן טען שלא ידע על גילו הצעיר של אלמקייס בזמן ההפעלה. גרוניס עצמו יצא מנקודת הנחה שגופמן לא ידע — אך קבע שגם אז יש לייחס לו אחריות פיקודית.

קבלת אחריות — שלושת חברי הוועדה שתמכו במינוי כתבו כי "רואים בהתנהלותו של אלוף גופמן מופת ליושרה ולקבלת אחריות", וכי "אין אמת בטענה שגופמן שיקר בחקירה, הכחיש את מעשיו, שינה גרסאות או הפקיר את אלמקייס".

אי־מעורבות ישירה בביצוע — בגל המעצרים שבא בעקבות הפרשה, גופמן לא נעצר — בשונה מנגדים וקצינים אחרים — מה שהוצג כאינדיקציה לכך שלא היה מעורב בביצוע הישיר.

גיבוי הרמטכ"ל — הרמטכ"ל אייל זמיר העיד לטובת גופמן ותיאר אותו כ"קצין מצטיין וראוי מכל בחינה", שעשה "מסלול שירות צבאי מפואר".

מטרה ביטחונית לגיטימית — המבצע נועד לפגוע בגורמים עוינים. הפגם היה בביצוע, לא בכוונה.

ד. ההגנה התורתית — עקרונות המלחמה
מעבר לטיעונים המשפטיים והרבה לפני כן, חובה לבחון את התנהגותו של גופמן בראש ובראשונה לאור עקרונות המלחמה ותורת הפיקוד של צה"ל, שמעמדם על פי הוראות הפיקוד העליון כדין מחייב — ובחינה זו מעניקה להתנהגותו הצדקה תורתית של ממש:

דבקות במשימה לאור המטרה: גופמן לא הסתפק במודיעין שקיבל מאמ"ן. הוא פעל לאור עיקרון המלחמה הראשון — דבקות במשימה לאור המטרה, עיקרון ייחודי לצה"ל — ויזם פעולה עצמאית שנועדה לקדם את המטרה האסטרטגית: פגיעה ביכולתם של חיזבאללה ואיראן. התנהגות זו מבוססת על ההנחה כי הפרת נוהל מתוך שיקול דעת מקצועי עשויה להניב רווח מבצעי. רווח זה אמור להיות גדול מן הנזק האפשרי שבהפרת הנוהל, והיא מייצגת בדיוק את המנהיגות הצבאית שצה"ל נדרש לטפח כדי לממש את דוקטרינת הלחימה ההכרעתית הקלאוזביצית־מולטקאית שלו — דוקטרינה שמקימי צה"ל בחרו כדי לממש באמצעותה את תפיסת ההגנה הלאומית האופנסיבית־דפנסיבית, במלחמות קצרות וככל האפשר "זולות".

יוזמה והתקפיות: כנגזר מעיקרון המלחמה הראשון, עיקרון היוזמה מחייב מפקד לא להמתין להוראות, אלא לאתר הזדמנויות ולנצלן. גופמן זיהה אפשרות לפעולת השפעה ופעל — תוך לקיחת אחריות אישית. זוהי בדיוק ההתנהגות שמבדילה מפקד מצטיין מקצין ביורוקרטי.

תחבולה — הערמה על האויב: חובת היוזמה נובעת מחובת ביסוסה של כל פעילות מבצעית בכל דרג על תחבולה. שימוש בגורם אזרחי לצורך פעולת השפעה הוא בדיוק סוג התחבולה שעיקרון זה מורה עליה — יצירתיות מבצעית שמכניסה את האויב ל"ערפל קרב" ומקשה עליו להבחין בין מקורות מידע אמיתיים למניפולציה.

אומץ לב אזרחי פיקודי: חרף נהלים מגבילים ובירוקרטיה מעכבת, גופמן לקח אחריות אישית. אומץ לב אזרחי פיקודי — נכונות לפעול מול המערכת לשם קידום המטרה — הוא ערך עליון בתורת הפיקוד של צה"ל ובתכונות המפקד הנלמדות בו ובמסורת הצבאית הדמוקרטית.

ה. תורת הפיקוד: אחריות פיקודית ואי־הצפת הממונה
עיקרון מרכזי בתורת הפיקוד המבוזר מוכוון המטרה של צה"ל הוא שמפקד חייב להתאים את משימתו לנסיבות המשתנות — ובמידת הצורך אף להחליפה ביוזמתו במשימה שלדעתו המקצועית תשרת טוב יותר את המטרה. מכאן אחריותו של מפקד ממונה להבהיר לפקודיו את המטרה בכל עומקה, ולצורך זה עליו להקדיש את עיקר זמנה של קבוצת הפקודות. מתוך הבנה עמוקה של המטרה — ברמת הבנתה על ידי הממונה — לדרג הכפוף אין חובה קבועה לדווח לממונה על עדכון או אפילו שינוי משימתו, אם הדבר יכול לסכן את השגתה, ובעיקר לא להתנות את תחילת יישומה של המשימה החלופית בקבלת אישורו המוקדם. לכך שלוש סיבות:

לקצר ככל האפשר זמני תגובה.

מניעת הצפה — בהתחשב במגבלות מוטת השליטה האנושית, מידע שבשיקול פיקודי אינו צריך להגיע לידיעת הדרג הממונה — לא יועבר אליו, כדי לא להציפו במידע שאיננו חיוני לקבלת החלטות ברמתו, וכך לאפשר לו למקד את הקשב שלו בניהול המבצעים ובקבלת החלטות נדרשות ברמתו.

שחרור הממונה מאחריות אישית — ממונה נושא באחריות פיקודית תפקידית לכלל הפעילות במסגרתו — האחריות שאליה התכוון כנראה השופט גרוניס — וכן באחריות אישית, המוגבלת לניהול הפעילות בדרג שלו. שיתוף ממונה בפרטי פעולה של דרג כפוף הופך אותו, בשל עצם הידיעה, לנושא באחריות פיקודית אישית גם לנעשה בדרג הכפוף — דבר המתנגש במגבלות מוטת השליטה האנושית ובפתרון של יצירת מדרג פיקודי וביזור האחריות. יתרון נוסף באי־שיתופו של הדרג הממונה — כאשר הדבר אינו נדרש מקצועית — הוא יכולתו לסייע בתיקון תקלה, אם קרתה, כשהוא משוחרר מצורך בהתגוננות אישית, ובעיקר — לגבות את פקודו. בלי גיבוי מובטח מלמעלה — אין יוזמה מלמטה.

ייתכן בהחלט שגופמן לא ידע את פרטי זהות הגורם שהמודיעין מפעיל - הנחה שהשופט גרוניס עצמו יצא ממנה (ואף על פי כן קבע שיש לייחס לו אחריות פיקודית) - ואם ידע, סביר שהניח שהדבר כשר מבחינה מקצועית. הנחה זו מתחזקת לאור העובדה שהמבצע התנהל על ידי גורמי המודיעין, שלמרות עבודתם השוטפת עם הקטין, גם הם לא היו ערים לתקלה זו למעלה מחצי שנה. חיוני להדגיש: לפי תורת הפיקוד, מפקד אינו אמור להיכנס לפרטי הביצוע של קצין מטה מומחה — ובוודאי לא בתחום המודיעין, שבו החשאיות, גם בפני המפקד, היא תנאי קיום. הציפייה שגופמן יפקח על זהות כל גורם שיחידת המודיעין מפעילה היא ציפייה בלתי סבירה, ואף מנוגדת לתפיסת הפיקוד הנכונה.

ו. על תקלה בשיקול דעת — לא עונשים
בצבא דמוקרטי, ככלל, על תקלה בשיקול דעת מבצעי — כאשר לא מדובר בזדון או ברשלנות — אין ענישה, אלא למידה והפקת לקחים. לכך מספר טעמים מהותיים:

מניעת דיכוי יוזמה — היוזמה האישית היא מקור עוצמתו של הצבא הדמוקרטי. ענישה על יוזמה שנכשלה תדכא את הרצון לפעול ותוליד מפקדים פסיביים וביורוקרטיים.

אופי שדה הפעילות המבצעית — אמנות הפיקוד היא אמנות ההתמודדות עם שגיאות בלתי נמנעות. שגיאות האויב — הזדמנויות לכוחותינו; ושגיאות בלתי נמנעות של כוחותינו — הזדמנויות לאויב, שיש לסכלן באיבן "בזמן תגובה" רלוונטי. החלטות מתקבלות בערפל, בחוסר מידע, במידע סותר ותחת לחץ. כפי שאמר תוקידידס (Thucydides): "בשדה הקרב שוגים כולם — מנצח מי שעושה פחות שגיאות". המדד אינו אם טעית, אלא כמה מהר תיקנת — ואם מנעת מן האויב לנצל את שגיאתך. יוזמה פיקודית שמולידה החלטה, גם אם היא שגויה, היא, כפי שקובעת התורה, אלטרנטיבה ראויה לנרפות פיקודית פסולה.

התאמן והתכונן למלחמה כפי שתילחם בה, ואז תילחם כפי שהתאמנת והתכוננת — דין אחד לפיקוד ושליטה במלחמה, בהכנות אליה ובמבצעי הביטחון השוטף שבין המלחמות, כדוגמת המבצע שיזם גופמן. דין שונה לפיקוד בשגרה ובמלחמה — אינו רק בעיה תיאורטית; ייתכן שהוא היה אחד הגורמים לשיתוקה הממושך של מערכת הפיקוד במתקפת הפתע של 7 באוקטובר.

שגיאות כהזדמנות לימוד — תפיסת הפיקוד הנכונה מחייבת לראות בשגיאה אפשרית, שנעשתה מטעות בשיקול דעת ולא מרשלנות או הזנחה, הזדמנות להעמקת הלמידה בארגון שהתמודדות עם שגיאות היא כאמור, אמנותו ואומנותו — לא עילה לפסילת מפקד, בוודאי לא "קצין מצטיין וראוי מכל בחינה", שעשה "מסלול שירות צבאי מפואר", כעדות הרמטכ"ל זמיר.

חיזוק הכרחי בעניין הקטין: עם זאת, בפרשה זו נחשפה תקלה חמורה ובלתי נסבלת, החורגת משיקול דעת מבצעי גרידא — והיא חקירתו הממושכת של הקטין אלמקייס בתנאים קשים, הרחק מצה"ל ומעינם של גופמן ומטה המודיעין שלו. העובדה שיוזמה מבצעית, גם אם שגויה, הובילה אזרח ישראלי, קטין, להישחק תחת מכבש חקירות במשך 44 יום — היא כשל מערכתי ומוסרי שאין לעבור עליו לסדר היום. תקלה זו מחייבת בדק בית עמוק לגבי גבולות הכוח של השב"כ במקרה שברור שאינו מצדיק הפעלת נוהל המיועד ל"פצצה מתקתקת".

לאור כל זאת — לא סביר שגופמן חשש מחשיפה ומהודאה בתקלה, שאמנם הייתה בתחום אחריותו התפקידית, אך לא בתחום אחריותו המקצועית האישית. וגם אם הייתה בתחום זה, אין ענישה עליה. בפרט כאשר מוקד התקלה היה, ככל העולה מן המידע בתקשורת הגלויה, במרחב האחריות הביצועית המקצועית של קצין המודיעין ועמיתיו באמ"ן. מנגד, בהיעדר עילה לטענה אפשרית נגדו על נשיאה באחריות מקצועית אישית, ובכפוף לתפיסת הפיקוד — משוחרר מאיום ענישה (העובדה שלא נעצר, בניגוד לאחרים בפרשה, עשויה להעיד על כך) — לא סביר שהיה סולל בעדותו אפשרות להטיל בו רבב של אמירת שקר או גילוי פחדנות פיקודית אישית — ההפך הגמור מאומץ לב אזרחי פיקודי. מהלך כזה היה מוביל לסיום הקריירה שלו.

ז. סיכום
הביקורת על גופמן — וזאת יש להדגיש — כמצטייר ממידע גלוי בלבד, נשענת בעיקרה על מדידה של התנהגות צבאית־מבצעית בכלים משפטיים וציבוריים אזרחיים — מדידה שהיא מעצם טיבה בעייתית. מפקד עצמאי, דּוֹבֵק במטרה ולאורה יוזם משימה שמקדמת את השגתה — ואף יוזם תחבולת השפעה — מצטייר כמפקד מבריק. שמירה על חשאיות והימנעות מהצפת הממונה, כדי שלא להכביד עליו ולהפכו לשותף לתקלה אפשרית — היא פעולה התואמת במדויק את תורת הפיקוד המבוזר מוכוון המטרה של צה"ל, שאותה צה"ל אמור לשנן לכל מפקדיו ולוחמיו עד האחרון שבהם.

כך בדיוק פעלו לדוגמה מפקדים כאסף שמחוני, מפקד פיקוד דרום במבצע קדש, ומוסא פלד, מפקד אוגדה 143; התעלמותו של האלוף פלד מפקודה שקיבל מנעה ב־1973 את נפילת רמת הגולן. בניגוד לעמדת ראש המוסד בוועדת המינויים, הוא לא נענש, וכהערכה ליוזמתו — קודם והוביל את שיקומם של גייסות השריון אחרי 73.

השאלה האמיתית אינה האם גופמן עבר על נהלים, או שמא מפחדנות אישית העלים מידע — אלא האם הנהלים משרתים את המטרה, או חוסמים אותה. מי שענה על שאלה זו בפועל היה גופמן עצמו — ותשובתו הייתה יוזמה, אומץ ואחריות, כצו יסוד ממפקד בצה"ל: "ליזום, לחשוב, להחליט ולבצע!".

זהו מילוי מדוקדק של הנחיות בן־גוריון — מקים צה"ל — לסגל הפיקוד הבכיר בשנת 1951: "כל חייל צריך לדעת מהי התכלית הרצויה של הפעולה במסגרת התוכנית האסטרטגית, או לפחות בתחומי המבצע הטקטי, ועליו להשתמש בשכלו, בתפיסתו וביוזמתו... כל קצין וכל חייל צריך ליזום ביצוע הפקודה; שומה עליו לפעול לא כדי לקיים מצוות אנשים מלומדה, ולצאת ידי חובת המשמעת, אלא כדי להשיג את המטרה הרצויה; זאת אומרת — לנצח".

ח. מילה אחרונה
הביקורת על גופמן חושפת תופעה רחבה יותר: מדידת התנהגות צבאית־מבצעית בכלים של תרבות ניהולית אזרחית — תרבות שנורמות הציות, השקיפות והאחריות ההיררכית שלה שונות לחלוטין מתורת הפיקוד של צה"ל, המיועדת לפעולה במרחב שונה לחלוטין מן המרחב האזרחי. הפער בין שתי התרבויות אינו עניין של דרגת סיכון — אלא של תפיסת מציאות יסודית.

הנוהל בארגון אזרחי הוא ערובה לצדק משפטי; בתחום המבצעי הצבאי, נוהל עלול להיות לעיתים מכשול להכרעה ולניצחון. מתבקש שצה"ל יבהיר זאת לכל הנוגעים בדבר, תוך הדגשה שהמטרה העליונה של צבא היא השגת ניצחון — וכי כאשר הוא מושג מתוך דבקות בעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים, הוא אמור להיות נקי מרבב מוסרי.

כבאזרחות — גם בתחום המבצעי הצבאי הכול שפיט — אך לאור תורות הצבא, שבמרחב המבצעי הן בלבד צריכות להיות הדין המחייב. המדינה אינה יכולה לקבוע דין לפעולת מפקד לאור תורה מחייבת אחת, ולאחר מכן — במסגרת ועדה מדינית שאינה צבאית — לשפוט אותו לאור ערכי דין המותאמים לעולם אחר. אין זה צודק — וזוהי העמדה שביטאו במפורש שלושה מחברי הוועדה המייעצת והרמטכ"ל.

פרשת גופמן אינה אפוא רק ויכוח על מינוי — היא מבחן ליכולתה של מדינת ישראל לשמר את תורת הפיקוד של צבאה — ובכך אם לומר בפשטות להבטיח את קיומה.