טראמפ והאפיפיור: שורש העימות ביניהם

העימות בין טראמפ לאפיפיור איננו פוליטי — אלא ביטוי למאבק בין שתי תפיסות מוסר של המערב: מוסר של ויתור מול מוסר של הכרעה.

הדברים שלהלן מובאים בקיצור נמרץ; משום כך, אין מנוס מחטאי הכללה מסוימים — אך הם הכרחיים לצורך הצגת התמונה הרעיונית הכוללת.

העימות המתוקשר בין דונלד טראמפ לבין האפיפיור איננו אלא סימפטום. המהות עמוקה יותר: עוד ויכוח אידיאולוגי יסודי, שבהיעדר שיח אינטלקטואלי — נהפך למסע נוסף של שיח לא מכבד, שבו מוחלף הדיון הרעיוני בהתכת הכפשות אישיות.

שורש המחלוקת נעוץ בהתנגדותו של האפיפיור למלחמה באיראן — מדינה המגלמת, ללא ספק, ממלכת רשע מן הגרועות שהופיעו בעת המודרנית: תולה הומואים, אוסרת על נשים הופעה שאינה עומדת בקודים דתיים מחמירים, הורגת בתוך ימים עשרות אלפי אזרחים ברחובות בירי צלפים מגגות אל מצחיהם, מצהירה בגלוי על כוונתה להשמיד מדינה, ומפתחת נשק גרעיני כדי לממש איום זה; משגרת רקטות לעבר אזרחי מדינות המפרץ שעימן היא מקיימת יחסים כלכליים קרובים, ומשגרת טילים בליסטיים לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל.

יש להניח כי האפיפיור מודע לכך, אך — בדומה לפיוס השנים עשר במלחמת העולם השנייה — אינו יכול לתמוך במלחמה נגד הרשע, ונשאר ניטרלי מטעמים מוסריים. המוסר הקתולי, שייעודו לנתק ככל האפשר את האדם מן הרצייה, היצר והיצירה — עד כדי אידיאל של התנזרות — מהווה, בגרסתו הדומיננטית, תגובה תיאולוגית לחטא הקדמון. עמדה זו מגולמת גם בדברי ישוע המשיח בבשורות: “המכה אותך על הלחי — הטה לו גם את האחרת”, ו“הלוקח את מעילך — אל תמנע ממנו גם את הכתונת” — מוסר המבקש לשבור את האלימות באמצעות ויתור, גם במחיר ההכרעה ואף במחיר ניצחון זמני לרשע; את החשבון והגמול הוא דוחה לעולם הבא.

הפאטליזם הקתולי, במובנים רבים, השליך את אירופה לחמש מאות שנות אפלת ימי הביניים, שמהן נגאלה עם הופעת הפרוטסטנטיות, אשר — בניגוד לקתוליות, ובדומה למוסר הברית הישנה — דחפה את האדם להיות אקטיבי; ובגרסתה הקלווניסטית, באמצעות רעיון הגזירה הקדומה, אף להצטיין כלכלית כהוכחה לאהבת האל.

כך נסללה הדרך למהפכת הנאורות, למהפכה התעשייתית ולמהפכות הדמוקרטיות באנגליה, בארצות הברית ובצרפת.

מקימי ארצות הברית אימצו את מוסר הברית הישנה — בגרסה שונה, בעיקר בפרשנות הערך של צדק חברתי, שעיקרו אדם אוטונומי, אקטיבי ואחראי לעיצוב גורלו — ברוח "הכול צפוי והרשות נתונה"; ולכן, בניגוד לתרבויות הקתוליות השכנות בדרום אמריקה — שלהן אוצרות טבע דומים ואף גדולים יותר — השיגה ארצות הברית עוצמה שעלתה לא רק עליהן, אלא גם על הדמוקרטיות האירופיות, שאימצו רלטיביזם בכל תחומי החברה, לרבות במוסר; ומשום כך היו — והן עדיין — מקור לאי־יציבות ולמעגל חוזר של מהפכות חברתיות מטלטלות.

המלחמה באיראן, נגד פלג מטורלל באסלאם, יוצרת הזדמנות לברר אחת ולתמיד את הפערים בין תרבויות־האם של המערב — העברית וההלנית — לבין שלוש התרבויות שהולידו: הנצרות על שני פלגיה המרכזיים, האסלאם על שני פלגיו, והליברליזם המודרני על שני פלגיו — ליברליזם החירות, שבבסיס המהפכה האמריקנית, וליברליזם החופש, שבבסיס המהפכה הצרפתית.

פסגת ארבע תרבויות

מלחמת איראן זימנה, הלכה למעשה, פסגה בין ארבע תרבויות: האחת — האיראנית — הכפופה לאידיאולוגיה המקדשת את המוות ואת ההקרבה; ומולה שלוש תרבויות המקדשות את החיים: האחת מסוגלת להבחין בין טוב לרע ובין צודק לרשע — אך נמנעת מהכרעה; השנייה רלטיביסטית — ולכן איבדה את היכולת להבחין בין טוב לרע; והשלישית — המסוגלת גם להבחין וגם להכריע — אך נמנעת מלהסביר את שיקוליה המוסריים, ובכך מחלישה את עצמה במאבק על התודעה והלגיטימציה.

האידיאל הוא שאיש באמונתו יחיה; אך בשאלות של קיום ומוות של עמים — כאשר רשע מאיים בהשמדה — חובה לבחור צד, ולא להסתתר מאחורי ניטרליות. זהו הלקח המרכזי של השואה, שלצערנו טרם הוטמע במלואו.

את הבירור החיוני הזה לא ניתן לבצע בגערות ובהכפשות, אלא רק בשיח אינטלקטואלי. השתהותו — בניגוד לשיח האידיאולוגי הסוער שליווה את הפוליטיקה בשלהי המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20 — איננה מקרית: היא עדות חדה לכך שבתחום הרוח וההומניזם חדלה האקדמיה למלא את ייעודה, ובכך הידרדרה בפועל למצב המזכיר את ימי הביניים האפלים — לא מחוסר יכולת אינטלקטואלית, אלא בשל הרלטיביזם שהוליד את התקינות הפוליטית של עידן האינקוויזיציה — ושניהם יחד שמטו את הנכונות ואת אומץ הלב האינטלקטואלי לברר אמת.

דבר אחד ברור: עבור מדעי הרוח, המלחמה באיראן ואתגריה האינטלקטואליים המרתקים — בממדים הצבאי, הפוליטי והתרבותי — הם הזדמנות פז, שאסור להחמיצה, למלאם מחדש בתלמידים סקרנים המבקשים לדעת את האמת שבבסיס הטלטלה המטלטלת את חייהם.