טראמפ והאפיפיור: שורש העימות ביניהם

העימות בין טראמפ לאפיפיור איננו פוליטי — אלא ביטוי למאבק בין שתי תפיסות מוסר של המערב: מוסר של ויתור מול מוסר של הכרעה.

הדברים שלהלן מובאים בקיצור נמרץ; משום כך, אין מנוס מחטאי הכללה מסוימים — אך הם הכרחיים לצורך הצגת התמונה הרעיונית הכוללת.

העימות המתוקשר בין דונלד טראמפ לבין האפיפיור איננו אלא סימפטום. המהות עמוקה יותר: עוד ויכוח אידיאולוגי יסודי, שבהיעדר שיח אינטלקטואלי — נהפך למסע נוסף של שיח לא מכבד, שבו מוחלף הדיון הרעיוני בהתכת הכפשות אישיות.

שורש המחלוקת נעוץ בהתנגדותו של האפיפיור למלחמה באיראן — מדינה המגלמת, ללא ספק, ממלכת רשע מן הגרועות שהופיעו בעת המודרנית: תולה הומואים, אוסרת על נשים הופעה שאינה עומדת בקודים דתיים מחמירים, הורגת בתוך ימים עשרות אלפי אזרחים ברחובות בירי צלפים מגגות אל מצחיהם, מצהירה בגלוי על כוונתה להשמיד מדינה, ומפתחת נשק גרעיני כדי לממש איום זה; משגרת רקטות לעבר אזרחי מדינות המפרץ שעימן היא מקיימת יחסים כלכליים קרובים, ומשגרת טילים בליסטיים לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בישראל.

יש להניח כי האפיפיור מודע לכך, אך — בדומה לפיוס השנים עשר במלחמת העולם השנייה — אינו יכול לתמוך במלחמה נגד הרשע, ונשאר ניטרלי מטעמים מוסריים. המוסר הקתולי, שייעודו לנתק ככל האפשר את האדם מן הרצייה, היצר והיצירה — עד כדי אידיאל של התנזרות — מהווה, בגרסתו הדומיננטית, תגובה תיאולוגית לחטא הקדמון. עמדה זו מגולמת גם בדברי ישוע המשיח בבשורות: “המכה אותך על הלחי — הטה לו גם את האחרת”, ו“הלוקח את מעילך — אל תמנע ממנו גם את הכתונת” — מוסר המבקש לשבור את האלימות באמצעות ויתור, גם במחיר ההכרעה ואף במחיר ניצחון זמני לרשע; את החשבון והגמול הוא דוחה לעולם הבא.

הפאטליזם הקתולי, במובנים רבים, השליך את אירופה לחמש מאות שנות אפלת ימי הביניים, שמהן נגאלה עם הופעת הפרוטסטנטיות, אשר — בניגוד לקתוליות, ובדומה למוסר הברית הישנה — דחפה את האדם להיות אקטיבי; ובגרסתה הקלווניסטית, באמצעות רעיון הגזירה הקדומה, אף להצטיין כלכלית כהוכחה לאהבת האל.

כך נסללה הדרך למהפכת הנאורות, למהפכה התעשייתית ולמהפכות הדמוקרטיות באנגליה, בארצות הברית ובצרפת.

מקימי ארצות הברית אימצו את מוסר הברית הישנה — בגרסה שונה, בעיקר בפרשנות הערך של צדק חברתי, שעיקרו אדם אוטונומי, אקטיבי ואחראי לעיצוב גורלו — ברוח "הכול צפוי והרשות נתונה"; ולכן, בניגוד לתרבויות הקתוליות השכנות בדרום אמריקה — שלהן אוצרות טבע דומים ואף גדולים יותר — השיגה ארצות הברית עוצמה שעלתה לא רק עליהן, אלא גם על הדמוקרטיות האירופיות, שאימצו רלטיביזם בכל תחומי החברה, לרבות במוסר; ומשום כך היו — והן עדיין — מקור לאי־יציבות ולמעגל חוזר של מהפכות חברתיות מטלטלות.

המלחמה באיראן, נגד פלג מטורלל באסלאם, יוצרת הזדמנות לברר אחת ולתמיד את הפערים בין תרבויות־האם של המערב — העברית וההלנית — לבין שלוש התרבויות שהולידו: הנצרות על שני פלגיה המרכזיים, האסלאם על שני פלגיו, והליברליזם המודרני על שני פלגיו — ליברליזם החירות, שבבסיס המהפכה האמריקנית, וליברליזם החופש, שבבסיס המהפכה הצרפתית.

פסגת ארבע תרבויות

מלחמת איראן זימנה, הלכה למעשה, פסגה בין ארבע תרבויות: האחת — האיראנית — הכפופה לאידיאולוגיה המקדשת את המוות ואת ההקרבה; ומולה שלוש תרבויות המקדשות את החיים: האחת מסוגלת להבחין בין טוב לרע ובין צודק לרשע — אך נמנעת מהכרעה; השנייה רלטיביסטית — ולכן איבדה את היכולת להבחין בין טוב לרע; והשלישית — המסוגלת גם להבחין וגם להכריע — אך נמנעת מלהסביר את שיקוליה המוסריים, ובכך מחלישה את עצמה במאבק על התודעה והלגיטימציה.

האידיאל הוא שאיש באמונתו יחיה; אך בשאלות של קיום ומוות של עמים — כאשר רשע מאיים בהשמדה — חובה לבחור צד, ולא להסתתר מאחורי ניטרליות. זהו הלקח המרכזי של השואה, שלצערנו טרם הוטמע במלואו.

את הבירור החיוני הזה לא ניתן לבצע בגערות ובהכפשות, אלא רק בשיח אינטלקטואלי. השתהותו — בניגוד לשיח האידיאולוגי הסוער שליווה את הפוליטיקה בשלהי המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20 — איננה מקרית: היא עדות חדה לכך שבתחום הרוח וההומניזם חדלה האקדמיה למלא את ייעודה, ובכך הידרדרה בפועל למצב המזכיר את ימי הביניים האפלים — לא מחוסר יכולת אינטלקטואלית, אלא בשל הרלטיביזם שהוליד את התקינות הפוליטית של עידן האינקוויזיציה — ושניהם יחד שמטו את הנכונות ואת אומץ הלב האינטלקטואלי לברר אמת.

דבר אחד ברור: עבור מדעי הרוח, המלחמה באיראן ואתגריה האינטלקטואליים המרתקים — בממדים הצבאי, הפוליטי והתרבותי — הם הזדמנות פז, שאסור להחמיצה, למלאם מחדש בתלמידים סקרנים המבקשים לדעת את האמת שבבסיס הטלטלה המטלטלת את חייהם.

Dr. Hanan Shai

Trump and the Pope: The Root of Their Clash

April 14, 2026

The confrontation between Donald Trump and the Pope is not political. It reflects a deeper struggle between two competing moral frameworks within the West: a morality of concession versus a morality of decisive action.

What follows is necessarily concise. Some generalizations are unavoidable, but they are essential in order to present the broader conceptual picture.

The highly publicized dispute between Trump and the Pope is merely a symptom. The substance lies deeper: another fundamental ideological disagreement that, in the absence of serious intellectual discourse, has devolved into yet another episode of unproductive and often disrespectful public exchange, where substantive debate is replaced by personal attacks.

At the core of the disagreement is the Pope’s opposition to war against Iran — a state that undoubtedly represents one of the most extreme regimes of evil to emerge in the modern era: it executes homosexuals, enforces strict religious codes on women, has killed tens of thousands of its own citizens within days by sniper fire during protests, openly declares its intent to destroy another state, and develops nuclear weapons to realize that threat. It launches rockets at Gulf states with which it maintains economic ties and fires ballistic missiles at civilian population centers in Israel.

It is reasonable to assume that the Pope is aware of these facts. Yet — much like Pope Pius XII during World War II — he cannot support a war against such evil and therefore adopts a position of moral neutrality. Catholic morality, which seeks to distance human beings from desire, impulse, and material striving — to the point of elevating asceticism as an ideal — represents, in its dominant form, a theological response to original sin. This position is also reflected in the teachings attributed to Jesus in the Gospels: “If someone strikes you on the cheek, turn to him the other also,” and “If someone takes your coat, do not withhold your shirt as well.” It is a moral framework that seeks to break cycles of violence through concession — even at the cost of foregoing decisive victory and even at the cost of granting temporary success to evil — deferring judgment and justice to the afterlife.

In many respects, this Catholic fatalism contributed to Europe’s descent into centuries of medieval stagnation, from which it began to emerge with the rise of Protestantism. In contrast to Catholicism — and more closely aligned with the moral outlook of the Old Testament — Protestantism encouraged human agency. In its Calvinist form, through the doctrine of predestination, it even linked material success to divine favor.

This transformation paved the way for the Enlightenment, the Industrial Revolution, and the democratic revolutions in England, the United States, and France.

The founders of the United States adopted the moral framework of the Old Testament — in a distinct interpretation, particularly regarding social justice, emphasizing an autonomous, active individual responsible for shaping his or her own destiny, in the spirit of “all is foreseen, yet freedom of choice is given.” As a result, unlike the Catholic societies of South America — which possess comparable or even greater natural resources — the United States achieved a level of power surpassing not only them, but also the European democracies. Those democracies, having embraced relativism across all domains, including morality, became — and remain — sources of instability and recurring cycles of disruptive social upheaval.

The war against Iran — against a radicalized faction of Islam — creates an opportunity to clarify, once and for all, the fundamental differences between the parent civilizations of the West — the Hebraic and the Hellenic — and the three traditions they produced: Christianity in its major branches, Islam in its various forms, and modern liberalism in its two variants — liberty-based liberalism, which underpins the American Revolution, and freedom-based liberalism, which underpins the French Revolution.

A Summit of Four Civilizations

The war against Iran has, in effect, created a summit of four civilizations. One — the Iranian — is governed by an ideology that sanctifies death and sacrifice. Opposing it are three civilizations that sanctify life: one is capable of distinguishing between good and evil, yet refrains from decisive action; the second is relativistic, and therefore has lost the ability to distinguish between good and evil altogether; and the third — capable both of distinguishing and of deciding — refrains from articulating its moral reasoning, thereby weakening itself in the struggle for legitimacy and narrative dominance.

The ideal principle is that each person should live according to his or her faith. However, when questions of national survival are at stake — when evil threatens destruction — neutrality is not a moral refuge. It is a failure to choose. This is the central lesson of the Holocaust, a lesson that, regrettably, has not yet been fully internalized.

This essential clarification cannot be achieved through denunciations or personal attacks, but only through serious intellectual discourse. Its absence today — in contrast to the intense ideological debates that shaped politics in the late 19th and early 20th centuries — is not accidental. It reflects a deeper reality: in the realm of the humanities and humanism, academia has ceased to fulfill its role. In practice, it has regressed to a condition reminiscent of the Middle Ages — not due to a lack of intellectual capacity, but because relativism, combined with political correctness, has eroded both the willingness and the intellectual courage to pursue truth.

One point, however, is clear: for the humanities, the war against Iran — and the profound intellectual challenges it raises across the military, political, and cultural domains — represents a rare and critical opportunity. It is an opportunity that must not be missed: to re-engage a new generation of students seeking to understand the truths underlying the upheavals shaping their lives.