לבנון 2026: בלי הכרעה ובלי הכנעה — ולכן בלי ניצחון

הפסקת האש שנכפתה על ישראל בזירת לבנון איננה אלא עצירתה של מלחמה רביעית במאה זו — בלי שהוסרו האיומים ובלי שהושגו מטרותיה. אין מדובר בכישלון מקרי, ואף לא בגזירת גורל. זוהי תוצאה ישירה של דוקטרינה שגויה ושל מחדלים מצטברים — צבאיים ומדיניים — אשר מנעו מישראל להכריע את אויביה ולהכניעם בתנאיה.

לטענות כי כפיית עצירת האש ע"י ארצות הברית היא הסיבה לסיומה האפשרי של המלחמה בלי ניצחון  — אין בסיס של ממש. גם אילו נמשכה הלחימה במתכונתה הנוכחית, של מכות קשות וכואבות בירי מנגד והשתלטות קרקעית על מרחב הנ"ט, ספק אם היה בכך כדי לשנות את התמונה. שכן מכות כאלה — חריפות ככל שתהיינה — אינן מכריעות, ואם אין הכרעה — אין גם הכנעה. וממילא, אין גם ניצחון שניתן לתרגמו להישג מדיני יציב. הבעיה איננה שהמלחמה נעצרה — אלא שהיא נוהלה מלכתחילה בלי רעיון תחבולני אופרטיבי שנועד להכריע את זירת חיזבאללה כולה.

נכון הוא כי ישראל פועלת תחת מגבלות ממשיות — מדיניות, בינלאומיות ומבצעיות — ובראשן רגישות גבוהה ללחץ חיצוני ולמורכבות הלחימה בזירה אזרחית צפופה. אולם מגבלות אלה אינן חדשות, והן היו קיימות גם בעבר, כאשר צה"ל ידע לתכנן ולבצע מהלכים שהובילו להכרעה מהירה. דווקא משום קיומן, נדרש תכנון מלחמה שמלכתחילה מכוון להכרעה בפרק זמן קצר — ולא הסתמכות על שחיקה מתמשכת שאינה עומדת במבחן הזמן המדיני.

הפסקת האש הכפויה תיטיב עם אזרחי הצפון. אך אין בכך כדי לשנות את התמונה הכוללת: האיום לא הוסר, תנאים ליציבות ארוכת טווח לא נוצרו, והפוגה זו ספק אם תאפשר התאוששות כלכלית וחברתית של ממש.

אין מדובר בגזרה משמים. מדובר בארבעה מחדלים מכוננים — מעשה ידי אדם.

שני המחדלים הראשונים שייכים לדרג הצבאי, והם כבר מוכרים היטב. הראשון הוא חטא הסבתו, בשנים 1994–2006, מצבא הכרעה — שנועד להסיר איומים באיבם מחוץ לגדר במסגרת מלחמות מנע יזומות — לצבא שנועד להרתיע ולשחוק באש מנגד — מתוך הגדר.

המחדל השני הוא ההתעלמות המתמשכת מהנחיות ועדות החקירה שלאחר מלחמת לבנון השנייה. בפועל, בהמשך לרמטכ"לים ולמטכ"לים שהסבו את צה"ל לפני 2006, דורות של רמטכ"לים והמטכ"לים שלהם לא יישמו את הנחיית ועדות החקירה להשיבו לאחר כישלון 2006 למסלולו כצבא הכרעה. התוצאה: התעצמות חסרת תקדים של האיומים — עד כדי כך שכדי לכבוש עיירה בדרום לבנון נדרשות כיום שלוש אוגדות ואף יותר — כדי להשיג יעד טקטי שמאויש בכמה עשרות מחבלים שבעבר הושג באמצעים מצומצמים לאין שיעור.

לצד מחדלים אלה ניצבים שלושה מחדלים בדרג המדיני.

הראשון — מתן גושפנקה לדוקטרינת "המכות הקשות והכואבות" של צה"ל, בניגוד להמלצות ועדות החקירה משנת 2007, וספק אם במסגרת תהליך לאומי סדור. דוקטרינה זו, מעצם טיבה, איננה מאפשרת הכרעה והכנעה — ולכן איננה יכולה לשרת השגת מטרות מדיניות של ניצחון.

השני — התפארות ביכולות טכנולוגיות פורצות דרך מרהיבות לגריעת יכולות האויב, מבלי להכיר באמת: תרומתן של פעולות גריעה, מרשימות ככל שתהיינה, להכרעה והשגת ניצחון צבאי הניתן לתרגום לניצחון מדיני — היא מוגבלת מאוד.

השלישי — התעלמות מגורם הזמן, שהוא למעשה התעלמות מן "שעון החול המדיני". התעלמות זו פירושה התעלמות מן האפשרות — הסבירה ואף הצפויה — שהפסקת הלחימה תיכפה על ישראל על ידי ידידתה הקרובה ביותר, כאשר המשך הלחימה איננו עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלה. ייתכן שגם הבנה אמריקנית כי המשך הלחימה במתכונת של more of the same לא יניב לישראל ערך מוסף של ממש — תרמה להחלטה זו.

יש לקוות כי הסכם השלום עם לבנון לא יגביל את יכולתה של ישראל לטפל בעתיד באיום, אשר ספק גדול אם ממשלת לבנון תתמודד עמו. ניסיון העבר מלמד כי בהיעדר הכרעה, האיום שב — ובעוצמה גדולה בהרבה — ולכן דחיית ההכרעה, בין אם מסיבות מדיניות ובין אם בשל חוסר יכולת צבאית להכריע ולהכניע, אינה אלא דחיית המחיר — והגדלתו.

מנגד, ייתכן כי דווקא בזירת אבן הראשה של האיומים על ישראל — איראן — תושג הכרעה. אם המלחמה נגד איראן — שגם היא התנהלה במידה רבה כמלחמת גריעה — תסתיים, בשל סנקציות כלכליות חמורות באמת שמטילה ארצות הברית, בהכרעה ובהכנעה בתנאיה — עשויה להשתנות התמונה האזורית כולה. במקרה כזה, מצבה של ישראל עשוי להשתפר באופן ניכר — אף שהלחימה בזירות אחרות הופסקה ללא הכרעה וללא כניעה בתנאי ישראל.

אך אין להסתמך על כך. האחריות מוטלת על ישראל.

לפיכך, עוד לפני 2027, על הממשלה לעשות את מה שלא נעשה אחרי 2007: להסב את צה"ל בחזרה לצבא הכרעה — מותאם למאה ה־21 ולאילוצי הזמן החריפים שבה. כלומר: תמרון תחבולני, מהיר ועוקף מכשולים — אך, כשנדרש, גם מהיר וקטלני בשטח צפוף ומתוחכם; יכולת חדירה והרס של תשתיות תת־קרקעיות — בלי לשחוק את הכוחות; ושילוב בין אש מדויקת לבין כוח קרקעי שיודע לכבוש ולהכריע — כדי להכניע ולהביס — לא רק לשחוק ולגרוע, כדי להכאיב.

שכן ללא חזרה לדוקטרינת ההכרעה המהירה — וככל האפשר "הזולה" — לא יוסרו האיומים באיבם, לא יושג ניצחון, והמלחמה הבאה תיעצר — שוב — בלי הכרעה ובלי הכנעה — ולכן בלי ניצחון.