מתח אסטרטגי המחייב בירור מהיר בין בעלות הברית

מבוא

ישראל נכנסה למלחמת איראן 2026 כבעלת ברית פעילה של ארה״ב — עם יכולות, לגיטימציה ומוטיבציה. אולם ביום העשירי למלחמה מתברר כי המציאות האסטרטגית שנוצרה מורכבת מכפי שנראה בתחילתה.

בפתחה של המערכה הגדירה ארה״ב שלוש מטרות מרכזיות למבצע “Epic Fury”: השמדת תוכנית הגרעין האיראנית, הרס יכולות הטילים הבליסטיים, ופגיעה ברשת הפרוקסים האזורית — חיזבאללה, החות׳ים והמיליציות בעיראק. בכירים אמריקאים הדגישו כי המטרה איננה הפלת המשטר האיראני, אלא הסרת האיום הביטחוני שהוא יוצר על ישראל ושכנותיה ומניעת יכולתה של איראן לחדש איום זה.

אלא שמהלך המלחמה הוליד שני שינויים. הראשון — מצב שניתן היה לצפות מראש — הוא הצטרפות חיזבאללה ללחימה תוך הפיכת הזירה הלבנונית לחזית פעילה ואינטנסיבית, ובתפיסת “מקרה הכול” גם לחזית הראשונה להכרעה. השני הוא הגדרה מחדש, ב־9 במרץ, של מטרת המלחמה האמריקאית באיראן.

שני שינויים אלה יצרו מציאות אסטרטגית חדשה: ארה״ב פועלת להשגת מטרה אחת — ישראל נדרשת לשתיים.

ישראל מסוגלת להכריע ליניארית בזירה אחת בלבד. לפיכך, חרף שחיקת צפון ישראל בידי חיזבאללה, היה נכון לנצל את הברית הצבאית עם ארה״ב כדי להתרכז בהסרת האיום האיראני. עד להסרתו — או לכל הפחות עד להפסקת הירי הבליסטי על ישראל — ניתן היה להכיל את ירי חיזבאללה גם מבלי להסיר את האיום. אולם מטרת המלחמה החדשה שהאמריקנים הגדירו למערכה באיראן מעלה ספק לגבי שיקול אסטרטגי זה.

מטרת המלחמה האמריקאית: “הנקודה המתוקה”

בבוקר היום העשירי למלחמה מתבהרת יותר ויותר המטרה המדינית האמריקאית: השגת “נקודת איזון אסטרטגית” במצבה של איראן — אותה “sweet spot” שעליה מדברים גורמים אמריקאים.

כוונת המושג היא להביא את איראן לכניעה בעקבות גריעת יכולותיה הצבאיות הקריטיות, אך מבלי למוטט אותה כלכלית או שלטונית באופן שיצור כאוס אזורי רחב.

במילים אחרות, ארה״ב חותרת למצב שבו איראן איננה חזקה מספיק כדי להוות איום, אך גם איננה חלשה מדי כדי להתפרק.

זהו ניסיון להשיג סוג מסוים מאוד של ניצחון: כניעה איראנית שאינה מוקדמת מדי ואינה מאוחרת מדי.

אלא שמטרה זו מטבעה פריכה. בניגוד להכרעה צבאית ברורה, היא תלויה במידה רבה בהחלטה של ההנהגה האיראנית עצמה מתי — ואם בכלל — להיכנע.

כאשר יעד המלחמה הוא השגת כניעה איראנית ברגע שבו תיווצר “נקודת איזון” הרצויה לאמריקנים — נקודה שגם אם תושג אין ודאות שתביא לכניעת איראן — מתברר עד כמה פריך היסוד שעליו נשענת האסטרטגיה, ושעליו ישראל צריכה להשעין את החלטתה האסטרטגית בדבר העתקת מאמציה מזירת איראן לזירת לבנון.

האסטרטגיה האמריקאית הגיונית מנקודת מבטה כמעצמה רחוקה, אך אינה מתיישבת עם המציאות הישראלית של מלחמה בבית.

המשמעות עבור ישראל

האסטרטגיה האמריקאית מציבה את ישראל בפני דילמה אסטרטגית מורכבת.

בעוד ארה״ב מנהלת מערכה ממושכת מעבר לים שמטרתה להגיע לנקודת איזון אסטרטגית מול איראן, ישראל ניצבת במקביל מול איום פעיל מצפון לאחר שחיזבאללה הצטרף ללחימה והפך את הזירה הלבנונית לחזית פעילה וכואבת.

הפער נובע גם מהבדל מבני עמוק בין שתי בעלות הברית.

ארה״ב היא מעצמה הפועלת מעבר לים. עבור רוב אזרחיה המלחמה מתנהלת הרחק מגבולות המדינה. כל עוד האבדות נסבלות, היא יכולה להרשות לעצמה לנהל מערכה ממושכת.

ישראל נלחמת בביתה. הרקטה שנופלת בחיפה איננה כותרת בעיתון — היא שכונה, בית ספר ומפעל. משום כך נשענה מדיניות הביטחון הישראלית מאז קום המדינה על עיקרון אחד ברור: מלחמות קצרות ככל האפשר והכרעה מהירה.

חברה קטנה הנתונה תחת לחץ מתמשך מתקשה לנהל מלחמות שחיקה ממושכות כפי שמעצמה גדולה יכולה.

שאלת חלוקת הזירות

פריכות זו מחייבת דיון מחודש בחלוקת הזירות בין שתי בעלות הברית.

בעוד ארה״ב ממשיכה להוביל את המערכה המורכבת מול איראן, ייתכן שעל ישראל לבקש מרחב פעולה להכרעה מהירה בזירה הלבנונית — גם אם הדבר יצמצם לפרק זמן את מעורבותה הישירה בזירה האיראנית.

בקשה כזו איננה סדק בברית. להפך: היא עשויה לשקף התאמה מציאותית בין שתי מדינות הפועלות בתנאים אסטרטגיים שונים.

מחלוקות כבדות בהרבה שררו גם במלחמת העולם השנייה, לא רק בין המדינות המנצחות אלא אף בין ארה״ב לבריטניה. אחת המרכזיות שבהן הייתה לדוגמה שאלת הפלישה למגף האיטלקי, שעמדה בלב דיוני ועידת קזבלנקה.

סיום

ביום העשירי למלחמה עדיין לא ברור אם איראן תגיע לאותה “נקודה מתוקה” שאליה חותרת ארה״ב — ואם תגיע אליה, כלל לא ברור שתבחר להיכנע.

אך דבר אחד כבר ברור: ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה לנהל שתי מלחמות שחיקה במקביל ללא אופק.

כאשר יעד המלחמה תלוי במידה רבה בהחלטת האויב להיכנע בזמן הנכון, משך המערכה חדל להיות נתון לשליטת הצד התוקף בלבד. מצב כזה מחייב חשיבה מחודשת על חלוקת המאמץ בין בעלות הברית.

שיחה אסטרטגית כנה בין ירושלים לוושינגטון על חלוקת הזירות איננה ביטוי לחולשה — אלא תנאי לניהול יעיל של המערכה.