הכוח הקרקעי באיראן: לא כיצד יופעל — אלא לאיזו תכלית

הנשיא טראמפ ממשיך לפזר ערפל קרב, ועל כן לא ברור אם המערכה מול איראן תכלול גם מהלך קרקעי. עם זאת, עצם ריכוז סד"כ יבשתי אמריקני משמעותי במרחב איננו דבר של מה בכך; שיגור כוחות קרקע לאזור הוא כשלעצמו החלטה כבדת משקל — צבאית, פוליטית וציבורית.

מדובר במשאב היקר ביותר העומד לרשות הנשיא. כמי שניחן בחשיבה עסקית, סביר להניח כי אם יוחלט להפעיל את הכוח, הוא ישאף למצות ממנו תועלת מרבית — תוך צמצום מקסימלי של הסיכון להיווצרות שרשרת "ארונות חוזרים הביתה".

לפיכך, אם הכוח היבשתי אכן יופעל, נכון יהיה להסיט את הדיון מהשאלה שהתקשורת מרבה לעסוק בה — "מהי המשימה?" — אל עבר השאלה האסטרטגית והחשובה באמת: "לאיזו תכלית?".

שלוש אופציות — או הרקדה על פי חלילה של איראן

הדיון הציבורי מתמקד בשלוש אפשרויות: השלמת פירוק תוכנית הגרעין; פתיחת מיצרי הורמוז; והשתלטות על האי ח׳ארג׳.

אלא ששתי האחרונות אינן מטרות שתוכננו מראש — אלא מטרות שנולדו כתוצאה ישירה מתגובת איראן. במובן זה הן משקפות תופעה רחבה יותר: הרקדת ארצות הברית על פי חלילה של איראן.

במקום לפעול על פי יעדיה המקוריים, היא נגררת לטפל בתוצאות שמייצר האויב — ובכך מאבדת את היוזמה האסטרטגית.

אך גם אם נניח כי המיצרים לא היו נסגרים, ואיראן לא הייתה תוקפת את מדינות המפרץ — ולכן סוגיית ח׳ארג׳ כלל לא הייתה עולה — גם אז, לאחר השגת שלוש המטרות המוצהרות (הסרת הגרעין, פגיעה בבליסטיקה ובייצורה, וניתוק מהפרוקסיס), המלחמה לא הייתה מסתיימת בהכרעה.

היא הייתה הופכת לסבב נוסף — לאחר "מלחמת 12 הימים" — בסדרת סבבים, שקשה להעריך את משך ההפסקות ביניהם.

הסיבה פשוטה: כל עוד המשטר נותר על כנו — הוא ישקם את כוחו ולא בטוח שלא ימשיך לערער את הביטחון באזור ע"י תמיכה בפרוקסיס ושיגור שיירי רקטות וטילים.

אם כבר קרקע — אז רק להכרעה

מכאן נגזרת המסקנה: אם כבר מופעל כוח יבשתי — עליו לשרת מטרה אחת בלבד: החלפת המשטר.

לא כשאיפה ערכית — אלא כהיגיון תפעולי: רק מהלך כזה מאפשר להשיג במהלך אחד גם את שלוש המטרות המקוריות במלואן — וגם את אלו שנכפו במהלך המערכה, ובראשן פתיחת מיצרי הורמוז ותפיסת האי ח׳ארג׳.

העתקת ריבונות: שליטה במקום הרס

שלושת היעדים האופרטיביים, שהוגדרו היטב וכאמור הושגו, גם אם לא במלואם, כדי להשלים את השגתם ולשמרם לאורך זמן — חיוני להשיג גם את מטרת העל האסטרטגית: החלפת השלטון.

מטרה זו לא הוגדרה מלכתחילה באופן מפורש, והשגתה נשענה בפועל על ההנחה כי המשטר יופל מבפנים — באמצעות האזרחים. הנחה זו לא התממשה ולא ברור מתי ואם היא תתממש.

לפיכך נדרש כעת, בדחיפות, להכריע בשתי שאלות יסוד: האם נכון להשיג את המטרה האסטרטגית — ואם כן, כיצד.

החלופה המוצעת להשגת המטרה היא אסטרטגיה של העתקת ריבונות — לא הרס המשטר באסטרטגיה ישירה, אלא החלפתו באסטרטגיה עקיפה.

ריבונות איננה האדם — אלא היכולת להפעיל מערכת: לפקד, לשלם ולהשפיע. היא נשענת על שלושה צינורות ליבה: תקשוב, תקשורת ופיננסים.

כל עוד המשטר שולט בהם — הוא הריבון. כאשר הוא מנותק מהם — הוא חדל לשלוט.

לארה"ב עצמה יש ניסיון מוצלח מאוד בהעתקת ריבונות, כפי שביצעה במלחמת העולם השנייה באיטליה בשיתוף עם בריטניה.

בירה זמנית — ריבונות זקוקה לכתובת

כדי להפעיל ריבונות נדרש מוקד פיזי: בירה זמנית, כמו שהייתה סלרנו באיטליה. לא טהרן כפי שהייתה רומא — שדורשת כיבוש יקר ומסוכן — אלא מרחב שניתן לאחוז בו ולהגן עליו במינימום חיכוך קרקעי, תוך הסתמכות על מעטפת אווירית — ייתכן בסמיכות לאי ח׳ארג׳ ולעוגני הכלכלה הלאומיים המרכזיים.

שם תוקם הכתובת לשלטון החדש — ומשם תופעל השליטה.

במקביל, מרכזי השלטון בטהרן לא יושארו כחלופה פעילה: מלבד ניתוקם מצינורות הליבה — תקשוב, תקשורת ופיננסים — הם ינותקו גם מגישה פיזית ומאנרגיה. במידת הצורך, יושמדו מוקדי שליטה חיוניים, כך שלא תיוותר למשטר הישן יכולת לחזור ולהפעיל מערכת שלטונית מתפקדת.

עם זאת, ניתוק זה חייב להיות מלווה בהגנה אקטיבית על נכסים לאומיים חיוניים — ובראשם תשתיות אנרגיה, מתקני התפלה ומערכות אזרחיות קריטיות — כדי למנוע מן המשטר הישן "שריפת מועדון" שתפגע ביכולת השיקום של המדינה.

כך לא רק מוקם מוקד ריבונות חדש — אלא נשללת האפשרות לקיומו של מוקד מתחרה, מבלי לפגוע בתשתית שעליה יישען השלטון החדש.

הכסף קובע: ביטול המטבע והחלפתו

השלב המכריע איננו צבאי — אלא פיננסי. יש לבטל בפועל את המטבע האיראני הנוכחי ולהחליפו, כפי שבאיטליה הוחלף המטבע האיטלקי, במטבע איראני חליפי - מיידית אולי בדולר אמריקני מסדרה ייעודית, בשער הוגן. החלפת הכסף דרך הבנקים תאפשר רישום של המחליפים, יצירת מאגר נתונים ומעקב אחר דפוסי נאמנות.

במקביל, יש להעביר לריבון החדש את המערכת הדיפלומטית של איראן בעולם ולחלט את נכסי המדינה וההנהגה בבנקים בעולם — ובעיקר במפרציות — ולהפנותם, יחד עם ההכנסות ממכירת האנרגיה שתופק באי ח'ארג', למימון המוקד החדש.

זהו מהלך כפול: שלילת יכולת התפקוד של המשטר הקיים — והקמת יכולת תפקוד חלופית.

מבחן הנאמנות: מי משלם — שולט

התמונה פשוטה: מי שישלם משכורות — ישלוט.

הפקיד, החייל ואפילו איש הבסיג׳ הבודד לא יכריעו תחילה על בסיס אידיאולוגיה — אלא על בסיס תפקוד. מי שידאג להם בפועל וימלא את בטנם במזון  — יזכה בנאמנותם.

לשם כך, על המוקד החדש להיות פתוח באופן מיידי לקליטת כל גורם אזרחי וצבאי המוכן להתחבר אליו: פקידות, מנגנוני שירות, יחידות צבא שאינן משמרות המהפכה, ואף גורמים מן המערכים הקיימים — כולם צריכים למצוא בו בבקרה מסוימת כתובת מתפקדת, זמינה ומתגמלת.

כך מתבצע מעבר נאמנות — לא דרך הכרזה, אלא דרך תפקוד. לא באמצעות כפייה — אלא באמצעות הצעת חלופה עדיפה.

מינימום קרקע — מקסימום אפקט

הכוח האמריקני היבשתי בהצעה זו איננו מכשיר להסתערות וכיבוש — אלא מכשיר אבטחה ממוקד: להטיית הצנורות הפיזיים, לתפיסת שטח לבירה במקום לא מוגן, להגנת הבירה הזמנית, לאבטחת תשתיות קריטיות — ובעיקר ח׳ארג׳ — ולשמירה כצל מגן, לא ככובש, על רציפות התפקוד.

כל היתר - לחימה ממוקדת וחגורת אבטחה עבה באש — מן האוויר.

חלון זמן קצר — לפני בחירה שגויה

אין זמן. לפני שכוחות הקרקע יופעלו למשימות שנקבעו מראש — ולכאלה שנכפו על המערכה, שתועלתן מוגבלת וסיכונן גבוה — נכון לבחון את החלופה המוצעת. השגתה תפיל כפרי בשל הן את שלוש מטרות המלחמה המקוריות והן את השתיים הנוספות, ואולי אחרות נוספות שתקבענה.

החלופה אכן מורכבת, מופשטת במידת מה, ודורשת תרגום מהיר לפרקטיקה. אך אם תיושם — הרווחים, בהשקעה נמוכה יחסית בעיקר באבדות לוחמים אמריקנים ואולי ישראלים, אם גם לוחמי צה"ל מתוכננים להישלח לאיראן — יהיו עצומים: לארצות הברית, לישראל, מדינות המפרץ ולמשק האנרגיה והכלכלה העולמי כולו.

לעומת זאת, החמצתה עלולה להוביל למסלול מוכר: השקעה גבוהה, סיכון שעלול להתמשך  — ותוצאה חלקית בלבד - בעליל בלתי מכריעה.

שאלות פתוחות לתרגום תפעולי

המהלך המוצע מבוסס על היגיון אסטרטגי קוהרנטי — אך מימושו מחייב הכרעה מוקדמת בשלוש שאלות ביצוע מרכזיות, שתשובותיהן יקבעו את הצלחתו:

1. הראשונה היא הרכב הממשלה הזמנית — זיהוי ומיון של נרדפי משטר בעלי אמינות ציבורית פנים-איראנית, לצד גולים בעלי מנהיגות וכשירות לנהל מדינה ובמינון מתאים אפילו נציגות דתית, שכן איראן תישאר כנראה מדינה דתית; האיזון ביניהם הוא הגורם הקריטי ללגיטימיות.

2. השנייה היא ציר המעבר לשלטון החדש בצל כוח צבאי — יש להגדיר מראש את תנאי המעבר, לוחות הזמנים, ואבני הדרך שיסמנו מתי הצל האמריקני מסיים את תפקידו. עמימות בנקודה זו עלולה להפוך את הנרטיב מ״שחרור״ ל״כיבוש״.

3. השלישית היא מנגנון החלפת המטבע — מי מממן, מי מנהל, ואיך מבטיחים נגישות מהירה לאוכלוסייה הרחבה; זהו המנוף המרכזי למעבר נאמנות, ועיכוב בביצועו יחליש את כל שאר המהלכים.

שאלות אלו אינן חולשות של התוכנית — הן גבולות האחריות בין הרמה האסטרטגית לרמה התפעולית. מי שיאמץ את המהלך יידרש להקים צוות ייעודי שיתרגם כל אחת מהן לפרקטיקה מיידית.

סיכום: לנצל את הכוח היבשתי להשגת מטרה גבוהה מזו שנקבעה

הדילמה האמריקנית איננה נעוצה בעצם הפעלת הכוח היבשתי, אלא בשאלה האסטרטגית המכרעת: האם להסתפק בהשגת שלוש המטרות הראשוניות — שהיה ברור מלכתחילה כי אין בהן כדי להביא להכרעה; האם להתמקד במטרות הנוספות שנכפו עקב היוזמה האיראנית; או שמא לנצל הצלחה צבאית חסרת תקדים (אך כזו שטרם הבשילה לכדי הכרעה סופית) כדי להביא להחלפת המשטר - מטרה נשאפת שלא נקבעה. רק מהלך כזה יאפשר לסיים את המלחמה באיראן — בדומה למיגור המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת — באמצעות הכתבת סדר פוליטי חדש, יציב וארוך טווח: במישור האיראני, האזורי והגלובלי כאחד.

פרקטית, יודגש שוב, מהלך של העתקת ריבונות איננו רק פתרון צבאי־אסטרטגי; הוא עשוי לחסוך התערבות צבאית אמריקנית בסבבי לחימה חוזרים ונשנים, ואף לאפשר לגשת למימושה של התוכנית הגדולה — הקמת קו האנרגיות, החשמל והסחורות המחבר בין היבשות ואגני האוקינוסים הפסיפי והאטלנטי.

לשם כך, ניתן יהיה להרחיב את הסכמי אברהם ולכלול בהם לא רק את כל מדינות המפרץ קורבנות איראן, אלא גם אותה עצמה תחת הנהגה חדשה ומשתפת פעולה.

במונחים עסקיים: הבחירה היא בין 'עסקה שוחקת' מתמשכת — לבין מינוף ההישגים הצבאיים המרהיבים לכדי 'עסקה מניבה' לטווח ארוך.

רק מהלך של העתקת ריבונות, המבוסס על מוקד שליטה פיזי, שליטה פיננסית והעברת נאמנות — מאפשר להפוך הישג צבאי מבריק להכרעה אסטרטגית.

ישראל, כמי שיש לה עניין בהחלפת המשטר וכבת בריתה של ארצות הברית ביצירת התשתית לכך, חייבת לעשות הכל כדי שהאופציה המוצעת תיבחן על ידי השותפה. ככל שתימצא לה היתכנות מעשית בלוח זמנים ובעלויות סבירות, עליה להעלותה לבחינת הנשיא ולהכרעתו.