הפרדוקס המבצעי במערכה מול איראן: עוצמה מרוכזת — הפעלה מדורגת
ביומה השלישי, המערכה מול איראן מתנהלת תחת פרדוקס גלוי: עוצמה חסרת תקדים רוכזה בזירה — אך הפעלתה מתבצעת בהדרגה. הצהרות ההנהגה האמריקנית בדבר הרצון שלא לנהל מלחמה ארוכה מתקשות להתיישב עם אמירות שלפיהן "המכות הקשות טרם הונחתו על איראן".
ניתוח המאמץ המתקפתי המשותף נגד איראן, לאור עקרונות המלחמה וכלליה, מבהיר כי אין מדובר במהלך המתנהל לפי דוקטרינת הלם ואימה, שנועדה לשנות את רצונו של האויב להילחם גם מבלי לשלול את יכולותיו. המלחמה המתנהלת היא בבירור מלחמת הכרעה — שיעודה שלילת יכולתו של האויב לממש את תכלית לחימתו. הרי שכאשר תישלל ממנו היכולת לממש את תכלית לחימתו, ותהפוך לחימה זו לחסרת תכלית ותוחלת גם יחד, הוא צפוי להירתע ולהיכנע בתנאי המכריע.
להכרעה המכניעה שתי גרסאות:
האחת — הכרעה פלנקסית: השמדה שיטתית של יכולות הלחימה של האויב — ישירות ועקיפות — עד כדי שלילת יכולתו להמשיך ולפעול כמערכת לוחמת. זוהי דרך הכרעה יקרה ואיטית יחסית, שמחירה עולה ככל שהאויב מוסיף להיאחז ביכולתו להתמיד בלחימה.
השנייה — הכרעה בהשבתה: מיקוד הלחימה בפגיעה במרכז הכובד של מערכת הלחימה של האויב — או אף בנכס חיוני להפעלתו — באופן המביא להתפרקות המערכת לחלקיה, בשל חוסר יכולת לסנכרנם ולהפעילם כך שתמצה את עוצמתה המצטברת כנגד עוצמת הצד המכריע — מעין הצמדת קנה לרקת האויב, הכופה עליו לבחור בין כניעה וחיים לבין אובדנם. זוהי לחימה יחסית זולה וקצרה יותר, המאפשרת להגדיר מראש את משך המלחמה ואת נקודת סיומה. בשל יתרונותיה, זו הייתה דוקטרינת הלחימה של צה״ל, שלאורה הושגו ניצחונותיה של ישראל במאה הקודמת.
מרכיב חיוני בהכרעה בהשבתה הוא מהלך תמרון יבשתי — "חרב הנקמות הנוצצת", בלשונו של קלאוזביץ — שנועד למנוע מן האויב לשקם את מערכת הלחימה שלו לאחר הפגיעה במרכז הכובד. בעת המודרנית — למעט מקרה קוסובו — לא הוכרע צבא בדפוס השבתה ללא הפעלת מהלך תמרון יבשתי נגדו. יש להניח כי גם איראן לא תיכנע ללא מהלך כזה, שלמיטב הידוע אין כוונה להפעילו.
מכאן שהדרך היחידה להביא לכניעתה היא בדפוס הכרעה פלנקסי — השמדה שיטתית של משאבי לחימה ישירים ועקיפים — במטרה לכפות כניעה בתנאינו: הסכמה להחלפת ההנהגה השלטת, ואולי אף החלפת המשטר. זאת מבלי להידרש להשמדה מוחלטת של כלל המשאבים — מהלך שיחייב הארכת המלחמה.
להארכה כזו משמעויות כבדות:
העצמת אבדות ונפגעים לארצות־הברית, לישראל ולמדינות האזור.
הגדלה דרמטית של עלויות המלחמה.
פגיעה בסחר העולמי וביציבות הכלכלה הבינלאומית.
שחיקה מתמשכת בלגיטימציה הציבורית ובהסכמה הלאומית להמשך המערכה.
אבן נגף אפשרית בהכרעה פלנקסית, הכפויה על ארה"ב וישראל, היא התפיסה הכרבלאית המושרשת באידיאולוגיה השיעית — "למות ולא להתפרק מן הנשק; למות ולא להיכנע". אם אפשרות זו נלקחה בחשבון, ניתן להניח כי המלחמה מתנהלת מיומה הראשון מתוך הערכה כי ייתכן שתידרש השמדה מקסימלית — אולי אף טוטאלית — של יכולות איראן, כדי להשיג את מטרות המלחמה גם ללא כניעת הנהגתה. עם זאת, דפוס פעולה זה מותיר פתוחה את האפשרות שההנהגה האיראנית לא תדבוק בתפיסה הכרבלאית, וכי תושג כניעה גם ללא השמדה טוטאלית.
לאור ניתוח זה, אי-פתיחת המלחמה בהפעלת מלוא העוצמה ונצירת חלק מן העוצמה לאורך זמן מתנגשות לכאורה עם שורה של עקרונות מלחמה יסודיים. היא מעוררת קושי ביחס לעקרון הדבקות במטרה — כאשר מטרת־העל הלאומית היא הימנעות ממלחמה ממושכת; היא חורגת מעקרון ריכוז המאמץ, המחייב הפניית עיקר הכוח אל מה שיקדם את ההכרעה; היא פוגעת בעקרון מיצוי הכוח, שמשמעותו הפעלת מלוא העוצמה הרלוונטית ברגע המתאים; היא מערערת את המומנטום — הרציפות וההמשכיות הנדרשות כדי למנוע מן האויב להתאושש; ואף בהיבט האבטחה, השהיית ההכרעה מאריכה את חלון ההזדמנויות לפגיעה בצד המכריע.
ייתכן כי קצב ההפעלה המדורג נועד לייצר לחץ מצטבר ולבחון נקודת שבירה. ייתכן גם שקיימים שיקולים רחבים יותר — פוליטיים, אזוריים וכלכליים — שאינם גלויים לעין הציבורית, לרבות האפשרות כי בידי המשטר האיראני נותר גרעין מבצעי פעיל, ואשר מצדיקים את אופן ניהול המערכה.
אך ככל שמטרת המלחמה היא מניעת הארכתה — פרדוקס ההפעלה המדורגת הולך ומעמיק. ואם יעד המערכה הוא הכרעה, בין בדרך של כניעה ובין בדרך של השמדה טוטאלית, הרי שבסופו של דבר העיקרון שלמדנו מן האמריקנים פשוט: אם אתה מתכוון לירות — תירה. אל תדבר.
בסופו של דבר, אם היעד הוא בניית עתיד יציב ומוסרי, ראוי שגם ההכרעה תהיה מוסרית — והכרעה מוסרית, המקצרת סבל ומונעת את הארכתו, היא זו המושגת במלחמה הקצרה והזולה ביותר האפשרית.
תגובות
הוסף רשומת תגובה