גטיסבורג ואיראן – מערכות מכוננות במלחמה המודרנית
יש רגעים בהיסטוריה של המלחמות שבהם מתגבשת תוך כדי לחימה תובנה חדשה על טבעה של המלחמה עצמה. מערכת גטיסבורג הייתה רגע כזה במאה ה־19; המערכה המתנהלת כיום מול איראן עשויה להיות רגע כזה במאה ה־21.
מערכת גטיסבורג נכנסה להיסטוריה של המלחמות לא רק בשל ממדיה הדרמטיים ונאומו המפורסם של אברהם לינקולן, אלא משום שבמהלכה התגבשה תובנה מכוננת על טבעה של המלחמה המודרנית. עד המאה ה־19 מלחמות הוכרעו אסטרטגית בקרב טקטי גדול אחד. צבאות ההמונים של המדינה המודרנית שינו מציאות זו מן היסוד. התברר כי בין הקרב הטקטי לבין המטרה האסטרטגית הופיעה רמת ביניים חדשה — הרמה האופרטיבית.
הכרעה אסטרטגית איננה תוצאה של קרב אחד, אלא של רצף מערכות אופרטיביות המונחות בידי תפיסה תחבולנית אסטרטגית אחת כוללת, המופעלות ברציפות עד פירוק כוחו המאורגן של האויב. התובנה הזאת עיצבה את אמנות המלחמה המודרנית במשך יותר ממאה שנה. מסוף המאה ה־19 ועד מלחמות המאה ה־20 ההכרעה הושגה באמצעות שילוב של תמרון ואש, לחץ רציף ורדיפה אחר האויב כדי להכריעו מהר ככל האפשר ולהכניעו בתנאינו לפני שהמלחמה מתארכת ונהפכת למלחמת שחיקה ארוכה כבמלחמת העולם הראשונה ובמלחמה המתנהלת באוקראינה.
אלא שבסוף המאה העשרים החלה להתפתח בהדרגה תפיסה חדשה של מלחמה — מלחמה הנשענת בעיקר על אש מנגד מדויקת ורבת עוצמה, שמטרתה לשנות את רצונו של האויב להמשיך להילחם באמצעות הנחתת מכות קשות וכואבות, אך מבלי להכריעו כתוצאה מפירוקה של מערכת הלחימה שלו לגורמיה והשתלטות של דרג מתמרן יבשתי על שטחיו על מנת להכניעו בתנאי המכריע. כך נולדה מלחמת הירי־מנגד — או בלשון ביקורתית יותר, מלחמת ה"הוקוס־פוקוס".
הכוונה הייתה ראויה: לצמצם ככל האפשר את אבדות הלוחמים ולהימנע מן המחיר הכבד של התמרון הקרקעי. אך לפתרון המנוגד לעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים הייתה השלכה אסטרטגית עמוקה שנצפתה בישראל בכל המערכות שהיא ניהלה מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006. ככל שהאש מרחוק החליפה את התמרון, מלחמות ההכרעה שהיא ניהלה במאה הקודמת, שניתן היה לתחם מראש את משכן ולשלוט בכך ובעיתוי סיומן, נהפכו למלחמות התשה ושחיקה ארוכות, שאינן יכולות להסתיים בהכנעת האויב בתנאינו. בהדרגה נשחקו גם הרמה האופרטיבית ובעיקר החשיבה המצביאותית, שמאמנות המלחמה, נהפכה להנהלת חשבונות בנקאית של מטרות.
המלחמות שחדלו להיות רצף מערכות המוביל להכרעה, נהפכו למערכות של מכות הדדיות, הפוגות זמניות וחזרה ללחימה — מבלי למלא את ייעודן: לכפות על האויב רצון שלא ניתן היה לממש במשא ומתן מדיני. בכך חזרה הזירה הבינלאומית לדפוסי מלחמה קדומים — מלחמות התשה ארוכות ובלתי מוכרעות, כדוגמת מלחמת שלושים השנים — שקדמו להקמתם של מדינות הלאום שבמקום הצבאות השכירים, העמידו לרשות המצביאות צבאות לאום המוניים חדורי רוח לחימה גבוהה שאפשרו להפעיל בשדה הקרב מאמץ תמרון משמעותי להשגת הכרעה מהירה וזולה יחסית, אם היא תוכננה ונוהלה בידי מצביאים שהוכשרו היטב למלא את ייעודם.
ישראל נכנסה למערכה הנוכחית עם הנחת יסוד שגויה: שהזמן פועל לטובתה. אך הא־סימטריה היא הפוכה. דמוקרטיה מודרנית בעלת כלכלה פתוחה ואזרחים הרגישים למחיר החיים וללחץ בינלאומי מצטבר אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמת שחיקה אינסופית. איראן, לעומתה, חישלה את עצמה במשך עשורים לעמידות בפני כאב; הסנקציות, הבידוד והסבל הכלכלי הם סביבתה הטבעית, ומשטר טוטליטרי איננו זקוק להסכמת נתיניו כדי להמשיך לדמם. בבחירה בשחיקה כאסטרטגיה בחרה ישראל בכלי הנשען על המשאב היחיד שיש לה פחות ממנו מאשר לאויב. לישראל ולארה״ב יש מטוסי F-35 ומפציצי B-52 — אך לאיראן יש זמן. במשחק ה"אבן, נייר ומספריים" האסטרטגי, אבן הזמן מנצחת את מספרי הטכנולוגיה: עוצמה אווירית, כבירה ככל שתהיה, איננה מכריעה - בוודאי לא מהר - אויב שלמד לספוג מכות כתנאי קיום וחיי אזרחיו אינם נחשבים בעיניו.
כעת, במערכה המתנהלת מול איראן, מתגבשת תובנה מכוננת נוספת. בדומה למה שאירע בגטיסבורג לפני יותר ממאה וחמישים שנה, גם כאן מתברר תוך כדי מלחמה כי שינוי בטבע הלחימה מחייב בחינה מחודשת של תפיסת המלחמה עצמה. המלחמה החדשה, שנועדה לחסוך אבדות בלוחמים, העבירה את מרכז הכובד שלה אל האזרחים. הצלחת המלחמה באיראן תלויה באזרחי איראן שיערערו את שלטון משטרם — ובאזרחי ישראל שיחזיקו מעמד לאורך זמן עד שתתרחש תפנית כזו, אם בכלל תתרחש. כך נוצרת האירוניה של המלחמה החדשה: היא נועדה להגן על האזרחים — אך בפועל, לצד הטייסים, היא הופכת אותם לנושאי הנטל המרכזיים שלה.
בפרפרזה על דבריו של אברהם לינקולן בנאום גטיסבורג על ממשל “של העם, על ידי העם ולמען העם”, ניתן לומר כי המלחמה בגרסתה החדשה – בלי תמרון יבשתי ובלי התחשבות בגורם המשפיע 'זמן' — נעשתה מלחמה בשביל האזרחים, למענם — אך על ידי האזרחים. כאן נחשף הכשל הלוגי של אסטרטגיית ה"חיסכון": האש המדויקת והעוצמתית אכן חיונית לחסכון במחיר המלחמה, אך מאחר ובלי התמרון אין ניצחון, הרי שלחיסכון זה אין כל ערך אסטרטגי. חיסכון בדם לוחמים היום שמוביל למלחמת התשה אינסופית מחר, הוא למעשה הלוואה בריבית רצחנית שגובה מחיר כבד בהרבה בטווח הארוך.
אלא שהלקח ההיסטורי מגטיסבורג מזכיר אמת פשוטה יותר: האזרחים יכולים לשאת את נטל המלחמה — אך רק צבאות מאוזנים המופעלים בידי מצביאות מקצועית יכולים להכריע אותה. המפתח לחיסכון באבדות לוחמים איננו בהעלמתם משדה הקרב ובהמרתו משדה קרב משולב רב-זרועי לשדה קרב חד-זרועי. הוא טמון דווקא בהעצמתה של אמנות המצביאות — ביכולתם של מצביאים לשלב באופן מושכל, לאור תחבולה אסטרטגית ותחבולות אופרטיביות שנגזרות ממנה, בין אש, סייבר ותמרון, כך שניתן יהיה לנהל מלחמות הכרעה והכנעה קצרות ככל האפשר, וככל האפשר גם “זולות”.
ייתכן שישראל יצאה למלחמה כשהיא מודעת מלכתחילה לחוסר הוודאות באשר לאפשרות לסיימה בהכנעת המשטר האיראני או בהפלתו והחלפתו. אם היא בכל זאת יצאה למלחמה בגלל צורך מיידי למנוע מאיראן להגיע ליכולת גרעינית ולהכפיל את עוצמתה הבליסטית, הרווח האסטרטגי שבסיכול איומים אלה מצדיק גם את המחיר שהמשק והאזרחים משלמים ואפילו את הסיכון הכרוך במלחמה שאין ודאות כי תסתיים בכניעת השלטון או סילוקו, ואולי אפילו תיהפך למלחמת התשה ממושכת כדי לסכל את חידוש איומי הגרעין, הבליסטיקה והנ"מ.
חרף הביקורת חיוני להדגיש: הסרה — ולו גם לא סופית עדיין — של איום הגרעין האיראני ועיקר הנשק הבליסטי בלחימה אווירית מבריקה, מיעוט יחסי של נפגעים בנפש וברכוש בקרב אזרחי ישראל בזכות מיגון אקטיבי מדהים בביצועיו והעיקר, מיעוט אבדות בקרב הלוחמים, דיים כדי להזין את העורף הישראלי בתקווה ובאופטימיות משככי שחיקה ואת הנהגת המלחמה ביכולת להמשיך ולנווטה בביטחה.
אם אלו פני הדברים, חיוני שמגטיסבורג ועד טהרן יתברר עיקרון אחד פשוט: האש והסייבר יכולים לשחוק את האויב ואף להכריעו באיון מרחוק של יכולותיו — אך רק 'החרב המנצנצת' של התמרון היבשתי, ולו גם מופעל באופן מצומצם ונקודתי, יכולה להפוך הכרעה — בזמן נשלט על ידנו, לכניעה בתנאינו — מימוש מטרת מלחמתנו ולכן ניצחוננו הבלתי ניתן לערעור.
ולסיום: אם בכל זאת יתברר בדיעבד שהמשטר האיראני התמוטט גם ללא תמרון — השאלה הנכונה לא תהיה 'האם ניצחנו?', אלא 'כמה זמן וכמה מיליארדים עלה לנו — לישראל ולארה"ב — מה שניתן היה להשיג אולי מהר יותר ובמחיר נמוך יותר?'. תשובה כנה על שאלה זו היא הבחינה האמיתית של תפיסת המלחמה — לא ההיסטוריה שתיכתב אחריה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה