טוב ורע – מי קובע?

     שני איומים על הדמוקרטיות: הטילים של איראן והרלטיביזם של המערב

מסך הברזל הערכי שמשסע את הדמוקרטיות הליברליות

ההיפוך המוסרי: כשבעלות הברית הופכות ל"ציר הרשע"

במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה, הקו המפריד היה ברור: ציר רשע רודני מול דמוקרטיות החופש. העולם ידע להבחין בין האור לחושך. אולם במלחמה הנוכחית נגד ציר הרשע האיראני, אנו עדים לתופעה חסרת תקדים: הדמוקרטיות הליברליות אינן רק חצויות בהגדרת איראן והפרוקסיס שלה כציר רשע, אלא שבעלות הברית הפועלות לפירוק ציר הרשע – ארצות הברית של טראמפ וישראל של נתניהו – הן אלו שנתפסות בקרב חלקים נרחבים במערב כ"ציר הרשע".

אנו נמצאים בעיצומו של העידן האנרכי והמסוכן עליו התריע הנביא ישעיהו:
"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ".

כפי שזעק הסנאטור לינדזי גראהם בראיון הטלוויזיוני האחרון עם הכתב שון האניטי (שהתפרסם ב־9 במרץ 2026):
"אנשים טעו לגבי היטלר, ואנשים טועים לגבי האייתוללות... הם נאצים דתיים".

אך בעוד גראהם מזהה את הרוע, "מסך הברזל הערכי" גורם לחלקים עצומים במערב לראות דווקא בו ובמדינת ישראל את האיום המרכזי.

הברית הפרדוקסלית: המפגש בין הברבריות לפוסט־מודרניזם

כאן נוצרת הברית הפרדוקסלית המבעיתה – חיבור לא קדוש בין האסלאם הרדיקלי לליברליזם הרדיקלי. על פניו מדובר בשני קטבים מנוגדים, אך בסופו של דבר המעגל נסגר והם מתחברים – גם אם ללא הבנת החיבור ומשמעותו.

האסלאם הרדיקלי:
חותר להחזיר את האנושות לעבר הטרום־תרבותי של "כל דאלים גבר".

הליברליזם הרדיקלי:
חותר לעבר עתיד שבו האדם חופשי לשוב וליהנות מזכויותיו חסרות הגבולות של "הפרא האצילי" ש"נגזלו ממנו", כהגדרת רוסו, כאשר האדם החל לרסן את עצמו לאור מוסר.

חיבור זה מאיים על הליברלים המאוזנים (שמרנים), אשר כנובע מערכיהם המוסריים רואים במלחמה מאבק בין טוב לרע ולכן תומכים בה. הליברליזם הרדיקלי, בחתירתו לחופש מוחלט מאחריות ומריסון, מוצא שותף טבעי באנרכיסט האסלאמי שמפרק את הסדר המערבי השנוא על שניהם.

זהו מסך ברזל ערכי המפרק את הדמוקרטיות מבפנים ויוצר בתוכן ברית בין כוחות הרשע – ברית שגם האנטינגטון לא צפה.

השורש ההיסטורי: התורפה של הדמוקרטיה והפתרון האנגלו־סקסי

המפתח לפירוק הציר האנרכיסטי טמון בהבהרת ערכי הליברליזם המאוזן ובהטמעתם.

הדמוקרטיה היוונית נשענה על הכרעת הרוב כדרך ליישב מחלוקות מוסריות ופוליטיות, משום שלא התקבלה בה סמכות דתית אחת הקובעת אמת מוסרית מחייבת. זוהי תורפתה הגדולה של הדמוקרטיה — תורפה שהדמוקרטיות האנגלו־סקסיות ביקשו להתגבר עליה באמצעות העמדת החלטות כשרות דמוקרטית לבחינת כשרותן הערכית לאור המוסר היודו־נוצרי.

כאן נפרדו המסלולים:

הדמוקרטיות האנגליקניות (ארה"ב ובריטניה):
הפרידו בין המדינה לכנסייה ולדת, אך לא הכריזו על מות האלוהים ועל ערכי המוסר היוד-נוצרי. מנגנון זה מנע מהחלטת הרוב להפוך לעריצות רשעה. חשיבה מוסרית לאור הערכים היודו־נוצריים, שהיו מקור השראה מרכזי למאבק בעוולות הגדולות של המאה הקודמת, איננה הדתה של הפוליטיקה אלא הכרה בכך שחירות אזרחית נשענת על תשתית מוסרית משותפת. בדומה לחוקי הטבע המסדירים את הסדר הגשמי של החיים — כגון חוק הכבידה — גם ערכי מוסר אלה נובעים מחוקיות קוסמית היוצרת איזון בטבע, ומבקשת ליצור איזון גם בסדר החברתי של האדם; משום כך מעמדם אובייקטיבי — ולא רלטיביסטי. הויכוח שהושרש בדמוקרטיות אלה היה על איכות השיפוט לאור הערכים המשותפים, אך לא על לגיטימיות הערכים.

הדמוקרטיות האירופיות:
הפרידו את המדינה מהכנסייה, מהדת ומערכי הברית הישנה — מבלי ליצור מוסר חובות משותף חליפי. העדר מנגנון כזה בדמוקרטיה האירופית אפשר את העלאת הנאציזם לשלטון בתהליך כשר למהדרין דמוקרטית.

אל הריק הערכי הזה נסחפו מאז המהפכה הצרפתית אידיאולוגיות חברתיות המבוססות על ההנחה שהאמת היא רלטיביסטית — אידיאולוגיות שהתמקדו בזכויות אדם שאינן מגובות בחובות אדם, והמיטו על העולם שרשרת של אסונות.

משל הרמזור מבהיר זאת היטב:
חובת העצירה של האחד באדום היא שמאפשרת לזולתו ליהנות מזכותו לחצות את הצומת בביטחה בירוק. ללא מילוי החובה על ידי האחד — זכותו של השני מתבטלת.

הדמוקרטיות האנגלו־סקסיות הצילו את העולם שוב ושוב מאסונות הרלטיביזם. אך למרבה האסון, לאחר קריסת הקומוניזם קיבלו גם הן את תחזיותיו של פוקויאמה על "קץ ההיסטוריה", במקום את תחזיותיו של האנטינגטון על "מלחמת הציביליזציות", והתנתקו מערכיהן המסורתיים.

המשימה המערבית: הסרת שני האיומים

המלחמה הנוכחית מציבה בפני העולם החופשי משימה כפולה:
הסרת האיום הצבאי הקיומי שמציב ציר הרשע האיראני — והסרת האיום התרבותי־ערכי הפועל מבפנים ומערפל את ההבחנה בין טוב לרע ולכן מונע התגייסות כללית להסרת האיום הפיזי, כבמאה הקודמת.

אם במערכה הצבאית מובילה ארצות הברית את המאמץ להסרת האיום החיצוני, הרי שגם במערכה הערכית עליה להוביל בירור מחודש של יסודותיה המוסריים של הציביליזציה הליברלית. במרחב האנגלו־אמריקני מדובר בעיקר ברסטורציה של מסורת הברית האזרחית ומוסר החובות שנשחקו; במרחב האירופי מדובר בהסבה נורמטיבית — הטמעת שפה חסרה של חובה ואחריות בתוך תרבות פוליטית שהתרגלה לדבר כמעט רק בשפת זכויות. רק בירור כזה יוכל להסיר את מסך הברזל הערכי המאיים לפרק את הדמוקרטיות מבפנים.

קריאה למעשה

לפיכך מוצע לסנאטור לינדזי גראהם, שזיהה ברהיטות את אופיו הנאצי־דתי של האויב, להתעלות מעל הפוליטיקה המפלגתית וליזום בקונגרס כבר עתה, תוך כדי המלחמה, הקמת וועדה בין־פרלמנטרית משותפת לארצות הברית ולנציגים מהפרלמנט הבריטי ומפרלמנטים אירופים.

מטרת הוועדה תהיה לברר תחילה את הסטייה החמורה שחלה בדמוקרטיות האנגלוסקסיות מערכי הרפובליקה ומהערכים הבריטיים המסורתיים המגולמים בבית המלוכה וביצירת מכנה משותף עם הדמוקרטיות האירופיות.

רק בירור ערכי אנגלו־אמריקני ואירופי משותף יוכל לתקן את הרמזור המוסרי, לפרק את הברית הפרדוקסלית בין אויבי הסדר המערבי — ולהבטיח שהציביליזציה הליברלית המאוזנת לא תישבר תחת מסך הברזל הערכי שהורם בתוכה.

Good and Evil — Who Decides?

Two Threats to Democracies: Iran’s Missiles and the West’s Relativism

Dr. Hanan Shai
March 11, 2026

The Moral Iron Curtain Dividing Liberal Democracies

The Moral Inversion: When Allies Become the “Axis of Evil”

During World War II and the Cold War, the dividing line was clear: a tyrannical axis of evil versus the democracies of freedom. The world knew how to distinguish between light and darkness. Yet in the current war against the Iranian axis of evil, we are witnessing an unprecedented phenomenon: liberal democracies are not only divided over defining Iran and its proxies as an axis of evil — but the very allies working to dismantle that axis, the United States under Trump and Israel under Netanyahu, are increasingly perceived by large segments of the West itself as the “axis of evil.”

We find ourselves in the midst of the anarchic and dangerous age forewarned by the prophet Isaiah:

“Woe to those who call evil good and good evil, who put darkness for light and light for darkness.”

As Senator Lindsey Graham exclaimed in his recent television interview with Sean Hannity (broadcast on March 9, 2026):

“People were wrong about Hitler, and people are wrong about the Ayatollahs… they are religious Nazis.”

Yet while Graham identifies the evil clearly, a moral Iron Curtain has descended across the West, causing vast parts of it to see in him — and in the State of Israel — the primary threat.

The Paradoxical Alliance: Barbarism Meets Post-Modernism

Here emerges a disturbing paradoxical alliance — an unholy convergence between radical Islam and radical liberalism. At first glance they appear to be polar opposites, yet in the end the circle closes and they meet, even if neither side fully understands the nature or implications of the connection.

Radical Islam seeks to drag humanity back toward a pre-civilizational state in which “might makes right.”

Radical liberalism seeks a future in which humanity is liberated to reclaim the boundless rights of the “noble savage,” allegedly stolen from him, as Rousseau imagined, when humanity first began restraining itself through moral norms.

This convergence threatens balanced liberals — conservatives — who, guided by their moral convictions, recognize war as a struggle between good and evil and therefore support it. Radical liberalism, in its pursuit of absolute freedom from responsibility and restraint, finds a natural partner in the Islamic anarchist who seeks to dismantle the Western order that both despise.

This moral Iron Curtain is tearing democracies apart from within, creating an alliance between forces of disorder — an alliance even Samuel Huntington did not foresee.

The Historical Root: Democracy’s Weakness and the Anglo-Saxon Solution

The key to dismantling this anarchic axis lies in clarifying and re-anchoring the values of balanced liberalism.

Greek democracy relied on majority rule as a mechanism for resolving moral and political disputes, precisely because no single religious authority was accepted as defining binding moral truth. This constituted democracy’s fundamental weakness — one that the Anglo-Saxon democracies sought to overcome by subjecting democratically legitimate decisions to moral judgment grounded in Judeo-Christian ethics.

Here the paths diverged.

Anglo-Saxon Democracies (United States and Britain)

These societies separated the state from the church and religion, yet they did not declare the death of God nor abandon Judeo-Christian moral values. This framework prevented majority rule from degenerating into tyrannical injustice.

Moral reasoning grounded in Judeo-Christian values — which inspired many of the great struggles against evil in the previous century — is not the “religionization” of politics. Rather, it recognizes that civic freedom rests upon a shared moral foundation.

Just as the laws of nature govern the physical order of life — such as the law of gravity — these moral values likewise derive from a cosmic order that produces balance in nature and seeks to produce balance in human society. For this reason their status is objective rather than relativistic.

The debates that developed in these democracies concerned the quality of moral judgment within the shared framework of values — not the legitimacy of those values themselves.

European Democracies

In continental Europe, by contrast, the separation of state and church expanded into a separation from religion and from the moral heritage of the biblical tradition — without creating an alternative framework of shared civic duties.

This absence of a common moral foundation allowed Nazism to rise to power through processes that were formally democratic.

Into this moral vacuum flowed, beginning with the French Revolution, social ideologies based on the assumption that truth itself is relative — ideologies that emphasized human rights detached from human duties and brought a chain of disasters upon the world.

A simple analogy illustrates this point.

The obligation of one driver to stop at a red light is what allows another to safely exercise his right to cross the intersection on green. Without the fulfillment of the duty by one party, the right of the other cannot exist.

The Anglo-Saxon democracies repeatedly saved the world from the disasters of relativism. Yet after the collapse of communism, even they adopted Francis Fukuyama’s vision of the “end of history,” rather than Samuel Huntington’s warning of a “clash of civilizations,” and gradually drifted away from their own moral traditions.

The Western Mission: Removing Two Threats

The present war therefore places before the free world a dual mission:

to remove the existential military threat posed by the Iranian axis of evil — and to remove the cultural-moral threat that blurs the distinction between good and evil and thereby prevents the kind of broad civilizational mobilization that occurred in the previous century.

If the United States leads the effort to remove the external military threat, it must also lead a renewed moral clarification of the foundations of liberal civilization.

In the Anglo-American world, this task largely involves restoration — reviving the tradition of civic covenant and moral responsibility that has eroded.

In continental Europe, it requires something different: a normative transformation — the introduction of a missing language of duty and responsibility into a political culture that has grown accustomed to speaking almost exclusively in the language of rights.

Only such a clarification can remove the moral Iron Curtain now threatening to fracture liberal democracies from within.

A Call to Action

Senator Lindsey Graham, who has spoken with clarity about the Nazi-like nature of the enemy, should now rise above partisan politics and initiate in Congress — even while the war continues — the creation of a joint inter-parliamentary commission bringing together representatives from the United States, the British Parliament, and European parliaments.

The commission’s first task should be to examine the serious drift within Anglo-Saxon democracies themselves from the republican values and the traditional British civic ethos symbolized by the monarchy — and to develop a renewed common ground with European democracies.

Only a joint Anglo-American and European moral reassessment can reset the moral traffic lights, dismantle the paradoxical alliance between the enemies of the Western order, and ensure that balanced liberal civilization does not collapse beneath the moral Iron Curtain that has risen within it.