המצביא יתמרן את הקברניט המדיני? – כן

תקציר

האם למצביא הצבאי מותר – ואף נדרש – לתמרן את שיקול דעתו של הקברניט המדיני?
מאמר זה טוען כי תמרון מקצועי כזה איננו חריגה מכללי הדמוקרטיה, אלא ביטוי של אחריות, אומץ לב ומוסר שירות.
כאשר הצבא חדל לתמרן – הוא חדל להגן.

מבוא

השאלה הזאת עלתה מחדש בעקבות מאמר שפורסם באתר וואי-נט ב־8 בדצמבר 2025. משתמעת ממנו ביקורת על עבודת מחקר שנכתבה בצה"ל, לפיה, תפקידו של המצביא המערכתי הוא לתמרן את תודעת הקברניט המדיני בעת גיבוש המדיניות.
הטענה כי על המצביא המערכתי מוטלת אחריות רחבה – עד כדי השפעה ואף תמרון דעתו של הדרג המדיני – אינה רק מקצועית; היא נוגעת בלב יחסי הצבא והמדינה בדמוקרטיה ובשאלת האחריות המשותפת לביטחון המדינה והאומה.

הטוענים נגד רעיון זה רואים בו חריגה מכללי הדמוקרטיה, אך בחינה מעמיקה של מושג “התמרון”, לאור לקחי העבר ואתגרי ההווה, מובילה למסקנה הפוכה: התמרון הצבאי־מקצועי של תודעת הקברניט המדיני הוא מנגנון הגנה חיוני ואף חובה מוסרית – לא כשל דמוקרטי.
יש לערוך הבחנה מכרעת בין תמרון מקצועי וחיובי לבין מניפולציה פוליטית ושלילית. ניסיון להציג כל "תמרון" כפעולה פסולה, חוטא למהות הפיקוד ולמטרת הצבא, ומותיר את הדרג המדיני חשוף לשאננות הרסנית.

מהו תמרון? שלושת עמודי התווך להבחנה

המונח תמרון (Maneuver) בהקשר של השפעה פירושו פעולה מכוונת ומחושבת לכוון החלטה לכיוון הרצוי. ההכרעה אם כיוון זה הוא חיובי או שלילי נשענת על שלושה עמודי תווך:

שקיפות המטרה – האם המניע גלוי ומקצועי או נסתר ואישי.
תמרון שלילי נובע מאינטרס פוליטי או אישי; תמרון חיובי נובע מחובה מקצועית – הגנה על ביטחון המדינה לאור תמונת סיכון מציאותית.

שיפוט מוסרי – האם הפעולה משרתת את טובת הציבור או פוגעת בה.
תמרון חיובי פועל לטובת הציבור בשיפוט מוסרי לאור ערכי המדינה כפי שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – ולכן הוא חובה גם מוסרית וגם חוקית.

שיפוט דמוקרטי – האם נשמרת סמכות ההכרעה בידי הדרג הנבחר.
המצביא מציג את תמונת הסיכון ואת המלצתו המקצועית, אך ההכרעה המאזנת נותרת בידי הדרג המדיני. בכך נשמרת הלגיטימציה הדמוקרטית, תוך דרישה להשגת רוב קונצנזואלי בענייני חיים ומוות.

תפקידו של המצביא לאור "השילוש הקלאוזביציאני"

על פי קרל פון קלאוזביץ', הפילוסוף של המלחמה, קיימת במלחמה זיקה מתוחה אך חיונית בין שלושת גורמיה: הממשלה (השכל המחושב), הצבא (הכלי המבצע), והעם (הרגש). מתח זה אינו ליקוי אלא תנאי לאיזון בריא של החלטות לאומיות.
בישראל, שבה הסיכון הקיומי מתמיד והגבול בין מדיניות ללחימה דק במיוחד, המתח הקלאוזביציאני הוא מנגנון אחריות הדדית חיוני.

מהמדינאי נדרשת שקילה זהירה של כל אפשרות לא־צבאית והימנעות ממלחמה מיותרת – זוהי החובה המאזנת.
מהמצביא נדרש לראות "צל הרים כהרים", להדגיש את הסכנה הצבאית המרבית, לדרוש מוכנות בלתי מתפשרת, ולדחוף לפעולה מונעת כאשר מתחייב הדבר מקצועית.
ה"תמרון" של המצביא – הדחיפה המקצועית לכיוון ה"ניצי" – הוא מנגנון מובנה במערכת הדמוקרטית. הוא נועד למנוע מהדרג המדיני להיגרר לשאננות או לפסיביות. כאשר המצביא מוותר על תמרונו, הוא פוגע ביכולתו של הקברניט לשקול החלטה מלאה ואחראית. דווקא באמצעות תמרונו של המצביא מתאפשר לקברניט למלא את תפקידו כמאזן אחראי.

מונופול המומחיות ומשמעותו: תמרון באחריות מוחלטת

יש להוסיף נדבך מכריע להבנת התמרון הצבאי־מקצועי: תלותו של הקברניט ברמטכ"ל היא מבנית ובלתי נמנעת.
בניגוד לתחומים אחרים – רפואה, כלכלה, משפט – שבהם ניתן להיעזר בשירותי מומחים מתחרים, בתחום הצבאי־מבצעי הטהור אין אלטרנטיבה.
המודיעין, ההערכות המבצעיות, היכולות הטכניות – כולם מצויים בידי הצבא בלבד. במדינה דמוקרטית יש צבא לאומי אחד בלבד, ואין גוף מתחרה לקבלת "חוות דעת שנייה" או להטלת המשימה עליו במקומו.

מצב זה מטיל על הרמטכ"ל אחריות כפולה:
ראשית, חובת הרב־אופציונליות – להציג למקבל ההחלטות מספר דרכי פעולה אפשריות (COAs), תוך הבהרת יתרונות, חסרונות, סיכונים ואי־ודאות של כל אחת מהן.
ושנית, חובת השקיפות המלאה – לא להסתיר מידע ולא להציגו באופן חד־צדדי הסוגר על הקברניט אפשרויות.

התמרון המקצועי הלגיטימי כולל דחיפה נחרצת לפעולה, אך לא הסתרת אלטרנטיבות או מניפולציה של מידע.
הכלי הדמוקרטי שבידי הקברניט מול מונופול המומחיות הזה הוא זכות ההחלפה – כפי שהפעיל צ'רצ'יל ארבע פעמים במהלך מלחמת העולם השנייה.
כאשר אמונו במצביא פוקע, עליו להחליפו.
זוהי לא זכות סמלית אלא מנגנון איזון אמיתי: שליטה אזרחית הנשמרת תוך הכרה בתלות במומחיות הצבאית.

לפיכך, התיקון הנדרש כיום איננו רק בחיזוק "הנציות" של הדרג הצבאי, אלא גם בביסוס תרבות של רב־אופציונליות ושקיפות מקצועית – שתבטיח שהתמרון המקצועי לא יהפוך למונולוג, אלא יישאר דיאלוג אחראי ומכבד בין הדרג הנבחר לבין הממונה מטעמו.

המנגנון המקצועי המדיני: הצורך באיזון מומחיות

התמרון המקצועי של המצביא אינו מתרחש בחלל ריק. במערכת בריאה, מול המומחיות הצבאית המרוכזת והממוסדת צריכים לעמוד גופים מקצועיים אזרחיים שווי־ערך – בראשם משרד החוץ ומשרד האוצר.
כאן נחשפת אסימטריה מבנית מסוכנת: הצבא הוא גוף מקצועי אחד, היררכי ממוקד, עם רצף ידע מצטבר וקצינים שעברו עשרות שנות שירות במקצועם. לעומתו, הדרג המדיני מבוזר בין משרדים שונים, חשוף להשפעות פוליטיות מתחלפות, והקברניט עצמו עשוי להיבחר לתקופה קצרה וארעית – לעיתים ללא ניסיון מצטבר בניהול ביטחון לאומי.

הפתרון אינו בהחלשת המומחיות הצבאית, אלא בחיזוק דרמטי של המומחיות המקצועית במשרדי הממשלה האזרחיים. על משרד החוץ לפתח יכולות ניתוח אסטרטגי־דיפלומטי שלא יפלו מהערכות האסטרטגיות-צבאיות. על משרד האוצר להציג ניתוחי עלות־תועלת ממצים של אופציות צבאיות ולא־צבאיות.

לצורך מיצוי הידע והמומחיות הפזורים במשרדי הממשלה השונים הוקם המל"ל – גוף שאמור לשמש כמעין "המטכ"ל של הממשלה": לרכז, לנתח ולהציג למקבל ההחלטות את מכלול השיקולים הלא־צבאיים לצד הצעות המצביא הצבאי, תוך תכלול ותיאום גבוה בין המשרדים השונים ומתן משקל ראוי לכל ממד של ההחלטה.
אולם גוף זה יכול למלא את תפקידו רק אם משרדי הממשלה עצמם – החוץ, האוצר ואחרים – מפעילים מומחיות ברמה גבוהה ומעסיקים אנשי מקצוע בכירים בעלי רצף תפקידי והמשכיות ארוכת־טווח.

רק כאשר הקברניט המדיני שומע מול המלצת הרמטכ"ל גם ניתוח מקצועי מעמיק של משרד החוץ על החלופות הדיפלומטיות, וגם הערכה מבוססת של האוצר על ההשלכות הכלכליות והחברתיות, וכאשר המל"ל מסנתז עבורו את מכלול השיקולים – רק אז הוא יכול לקבל החלטה מושכלת באמת.
העדר איזון מקצועי זה הוא שהופך את "התמרון הצבאי" לבעייתי – לא התמרון עצמו, אלא בלעדיות המומחיות שנוצרת כאשר הגופים האזרחיים נחלשים או מתפקדים ברמה נמוכה יותר.

כנבחר ציבור, על הקברניט המדיני להתאים את החלטותיו לאידיאולוגיה הבסיסית של הציבור שבחר בו – זו מהות הדמוקרטיה.
דווקא משום כך, חשוב שלפני שהחלטה תעבור את סינון השיקולים הפוליטיים – דבר לגיטימי ואף נדרש דמוקרטית – יעמוד לרשות הדרג המחליט פתרון נכון, מקצועי ונקי משיקולים פוליטיים.
רק כך תישמר הדמוקרטיה גם בממד האפקטיבי שלה – ביכולתה להגן על אזרחיה מתוך הבנה ולא מתוך אינטרס רגעי.

עם זאת, גם המצביא, מתוקף תפקידו הניצי, נדרש לאחריות כפולה:
מצד אחד – לדחוף לפעולה נחושה, לזהות סכנות בזמן ולהתריע על חולשה מדינית מסוכנת;
אך מצד שני – להישמר מהטיית שיקוליו לניציים חסרי גבולות. 
בנסיבות מסוימות, דווקא הבחירה באיפוק, בהשהיה או בפתרון יוני עשויה להיות הצעד הצבאי־מקצועי הנכון, בייחוד כאשר קיימות מגבלות מדיניות חמורות ויש צורך להמתין להזדמנות מדינית, או כשנדרשת המתנה להבשלת יכולות מבצעיות.
דווקא במציאות כזו נדרש המצביא לפצות על חוסר היכולת לנקוט בגישה התקפית – באמצעות העצמת ההגנה, חיזוק הדריכות והגברת הכשירות המבצעית.
הניציות המקצועית מחייבת ראייה מפוכחת של תנאי המערכה, לא אימוץ קבוע של גישה התקפית.
כך נשמר האיזון בין אומץ הלב הפיקודי לבין האחריות האסטרטגית – איזון שהוא ליבת המצביאות.

מלקחי העבר: תמרון הוא חובה מוסרית במצבי סיכון

ההיסטוריה הצבאית־מדינית של ישראל רצופה מקרים שבהם חריגה יזומה או לחץ של הדרג הצבאי שימשו תרומה חיובית ואף מצילת־מדינה:

• מבצע קדש (1956): יוזמתו של אלוף אסף שמחוני, שחרגה מההנחיות, זכתה לשבח מדוד בן־גוריון ומשה דיין, שאף טבע את הכלל לפיו "עדיפים סוסים אבירים שיש לבולמם על פני פרדות עצלות שצריך לדרבנן."

• מלחמת ששת הימים (1967): "מרד הגנרלים" נגד ראש הממשלה לוי אשכול שיקף אחריות מקצועית אמיצה, שדווקא חיזקה את ביטחונו להמשיך במאמץ המדיני למנוע מלחמה.

• מבצע של"ג (1982): סילוקו המוחלט של צבא אש"ף מדרום לבנון, שאִפשר שנות שקט לתושבי הצפון, התאפשר הודות לשיתוף פעולה בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, שתימרנו את הממשלה לצאת למבצע שבדיעבד התברר כמוצדק.

בכל אותם מקרים, כאשר הדרג הצבאי התריע, דחף ולחץ – הוא פעל לא כנגד הדרג המדיני אלא עבורו, מתוך תחושת שליחות.
כאשר קיים סיכון ממשי, מצופה מהמצביא שיפעל גם מעבר לגבולות השגרה כדי למנוע אסון. זו אינה מניפולציה – זו חובתו המוסרית והמקצועית.

סטייה מהנדרש: הכשל המר של 7 באוקטובר

הכשל האמיתי והקטסטרופלי איננו בתמרון יתר של הצבא כלפי הדרג המדיני, אלא בהיעדר תמרון כזה בתקופה שקדמה ל-7 באוקטובר 2023.
במשך שנים אפשר הדרג הצבאי לדרג המדיני להיגרר לקונספציה של "הכלה" ו"שקט יחסי".
בניגוד למצביאי העבר, דור מצביאי מאה זו לא לחץ ולא דרש (כפי שידוע כעת) מתקפת מנע להסרת איום גלוי ומוחשי שהלך וטפח לממדים מפלצתיים.

היעדר הדחיפה המקצועית לא נבע רק משחיקה מבצעית או מחוסר כשירות לתכנון אופציות הכרעה, אלא מהשפעה עמוקה של רוח התקופה.
צה"ל הושפע – כמו רוב מוסדות המדינה ומדינות המערב – מהתודעה הפוסט־היסטורית של “קץ ההיסטוריה”: אמונה סובייקטיבית בהתממשותה של משאלת לב משיחית בעידן יציב וחסר איומים, לפיה המלחמות הגדולות מאחורינו.
תפיסה זו, הלגיטימית אולי בחברה האזרחית השואפת לשקט ולנורמליות, היא אסורה ומסוכנת בגוף שתפקידו להגן על אותה חברה דווקא באמצעות דבקות בעקרונות מקצועיים נצחיים.
צבא איננו נמדד לפי רוח התקופה אלא לפי נאמנותו לכללי האמנות הצבאית.
כאשר הוא מאמץ את תודעת השלום במקום את תודעת המלחמה, הוא מאבד את ייעודו: להגן על החברה מפני טעויותיה, ולא לשקף אותן.

החמצה זו לא הייתה טעות מוסרית אלא כשל מקצועי יסודי: אי־מימוש החובה לתמרן את המערכת בזמן כדי למנוע אסון.
וכאשר המציאות מחייבת תמרון שנדחה מסיבות שהמצביא שוכנע שאינן מוצדקות – מחובתו לגלות אומץ לב אזרחי ולהתפטר.

סיכום: תמרון כמבחן אחריות

התיקון הנדרש כיום איננו בהשתקת הדרג הצבאי אלא בחיזוקו.
על המצביא – שהוא במערכת הלאומית המומחה מספר אחת למלחמה – לשוב למלא את תפקידו ההיסטורי: להתריע, ללחוץ, ולכוון את המערכת לפעולה יזומה למען ביטחון אזרחי ישראל.

לפיכך, השאלה אם ראוי שהמצביא יתמרן את הקברניט המדיני - כרופא המתמרן את מטופלו לקבלת טיפול מגן חיים - איננה שאלה של לגיטימיות דמוקרטית – אלא של אחריות מקצועית.

בסיכונים קיומיים כשל ישראל, תמרון כזה אינו חריגה מהסדר החוקי אלא חלק ממנו. זהו ביטוי של נאמנות המדינה לעצמה ושל מוסר שירות אמיתי:
לא לשרת את השלטון – אלא, כצו מקצועי ותפקודי, להבטיח את קיומו של העם.