"חומות יריחו": חומת הקבעון שחסמה את המסמך

                         על קיבעון פרדיגמטי בצבאות ועל החשיבות שבהקשבה ל"אווזים המתריעים"

הידיעה בתקשורת, לפיה הרמטכ"ל הודיע על הקמת ועדה מיוחדת שתבחן מדוע צה"ל לא נערך להתמודד עם מתקפת פתע אפשרית של כוחות מתמרנים שנוספו לחמאס — למרות שמסמך "חומות יריחו" התריע על סכנה כזו — היא בעלת חשיבות מכרעת.

זוהי החלטה ראויה להערכה: היא מבטאת נכונות להעמיק בחקירה מקצועית, לחפש הסברים שורשיים, ולא להסתפק בהבנת מה קרה, אלא לברר מדוע זה קרה. חשוב לא פחות — החלטה זו מהווה תשובה אחראית ונבונה לטענות, הנראות כרגע כמופרכות, בדבר "קונספירציות" או "מעשי חבלה" מכוונים. אין כאן חבלה; יש כאן, ככל הנראה, מה שקרה לצבאות רבים לאורך ההיסטוריה: כשל תפיסתי – לא כשל של אמינות ונאמנות.

תופעת הקיבעון הפרדיגמטי – כשהמציאות נבחנת דרך משקפיים ישנים

בהיסטוריה הצבאית ידועה תופעה מסוכנת: ארגונים שגיבשו תפיסת עולם מוצקה מתקשים לזהות מתי המציאות משתנה. הם מפרשים כל מידע חדש דרך הפרדיגמה הקיימת -  וכך מסננים, ממעיטים או מעוותים אותות אזהרה.

זוהי הטיית האישוש  (Confirmation Bias) ברמה המערכתית — מנגנון פסיכולוגי שמגן על תחושת הוודאות המקצועית, אך גם מעוור לסכנה. כאשר תפיסה מבצעית הופכת לאמת מוחלטת, הדרג הפיקודי־מבצעי (ולא המודיעיני) מפסיק לשאול שאלות — בניגוד לעקרון היסוד של המלחמה, עקרון האבטחה - עד שמישהו מבחוץ (או המציאות עצמה) מאלץ אותו להתעורר.

הדוגמה הפרוסית – עליונות שהפכה לקיבעון

במאה ה־18 נחשב הצבא הפרוסי למופת של לחימה, סדר ומשמעת. המשמעת האבסולוטית של פרידריך הגדול התאימה לעידן צבאות השכירים ושדה הקרב שהתנהל לפי כללי משחק משותפים, והביאה לו עליונות אדירה. אולם, כשהמהפכה הצרפתית יצרה צבא לאומי חדש — מילציית המוני מגויסים נלהבים חדורי אמונה ונכונות להקרבה שאפשרו לחימה תחבולנית שהפכה את שדה הקרב לממלכת אי הוודאות — הפרוסים סירבו להבין שזירת המלחמה השתנתה ושיש צורך להחליף את הכללים. הם דחו את כל האזהרות.

גנייזנאו, קצין בכיר במטה הכללי הפרוסי שהשתתף במלחמה של הבריטים נגד המיליציות במושבות האמריקניות, היה הראשון שזיהה בחיילי המיליציות דמות לוחם חדשה והתריע על כך, אך לדבריו לא היה שומע. המשורר גתה כתב על קרב ואלמי (1792), שבו נתקלו הפרוסים לראשונה ב"מפלצות הצרפתיות עם קצף על השפתיים" – והזהיר מפני התקופה החדשה שנפתחה בתולדות אירופה, אך גם לו לא הקשיבו.

הפרוסים המשיכו להילחם בשיטה שאבד עליה הכלח — ונמחצו באוסטרליץ ובאולם (1805). רק לאחר מכן באה ההתפכחות, ורפורמטורים כמו שארנהורסט, גנייזנאו וקלאוזביץ שברו את הפרדיגמה הישנה ועיצבו תפיסת הכרעה מותאמת למציאות החדשה שיצרו המהפכה הצרפתית וגאוניותו של נפוליאון.

הדוגמה הישראלית – ההגנה ובן־גוריון ערב הקמת המדינה

גם בתולדות מערכת הביטחון הישראלית ניכרת אותה תופעה. ערב 1948 ראתה ההגנה את האיום על המדינה שתקום לאחר סיום המנדט הבריטי כמלחמת אזרחים פנימית נגד ערביי הארץ, בהתאם ללקחי המאורעות של 1936–1938.

בן־גוריון, לעומתה, מתוך תפיסת עולם שגרסה כי יש להתכונן דווקא לאיום הקשה ביותר - לא לזה ה"נוח" המתבקש על ידי הלב (גישה שבה נקטה גם גולדה מאיר ערב מלחמת יום הכיפורים) — הניח כי עם עזיבת הבריטים צפויה פלישה של צבאות ערב סדירים. הוא ניסה לשנות את תפיסת ההתכוננות של ההגנה – אך נענה בספקנות ובהתנגדות. בצר לו, שלח את טדי קולק לאירופה לרכוש נשק כבד, מתוך הבנה שכך ניתן יהיה לשנות את מאזן הכוחות במקרה שהערכתו המחמירה תתממש.

כשהגיע רגע ההכרעה, הידיעה שהנשק מוכן להעברה ארצה העניקה לבן־גוריון את הביטחון הדרוש להכריז על המדינה – אף על פי שההערכה הצבאית הרשמית (של ידין) דיברה על סיכויי הצלחה במלחמה נגד הצבאות הערביים שאכן תקפו, של "פיפטי־פיפטי" בלבד. החלטתו לא הייתה הימור, אלא נטילת סיכון מחושב לאור הערכת מצב מחמירה — דוגמה למנהיגות ששוברת פרדיגמות.

הקיבעון הפרדיגמטי ערב 7 באוקטובר

צבאות הטרור הסדורים של חיזבאללה וחמאס הוקמו כצבאות טרור סדורים נייחים, ויצרו על ישראל שלושה סוגי איומים שניתן להם מענה מבצעי. שני איומים שנוספו לשלושה אלו, להם לא ניתן מענה, והם כנראה אבות מחדל 7 באוקטובר.

האיומים שניתן להם מענה:

• חדירת מחבלים בודדים: המענה: הקמת "גדר המערכת", שמילאה ככלל את תפקידה היטב.
• ירי-מנגד על היישובים והעורף: המענה: התמגנות פסיבית ואקטיבית ("כיפת ברזל") – מענה שהעניק הגנה פיזית סבירה, אך פגע באיכות החיים, בייחוד ביישובי מערב הנגב.
• מכשול קרקעי אינטנסיבי שנבנה בתוך הרצועה ובתוך לבנון שנועד לשחוק את צה"ל כשיפעיל מהלך מתמרן קרקעי: המענה למניעת שחיקת צה"ל: הסבתו ב-2006 מצבא הכרעה התקפי לצבא הרתעה, שבאמצעות ירי-מרחוק נועד לשנות את תודעת האויב ולשלול את רצונו להילחם, במקום לשלול ממנו את יכולתו להילחם באמצעות כבוש שטחיו, כבמאה הקודמת.

האיומים שלא ניתן להם מענה:

1. תוספת דרג יבשתי-מתמרן רגלי ורכוב שיצר החל מ-2016 איום לכיבוש שטחים ויישובים ישראליים בתוך הגדר:
• המענה שנדרש: בשל העדר עומק אופרטיבי ואף טקטי להכלת מתקפת פתע של הדרג המתמרן בתוך שטחי ישראל, נדרש להסיר את האיום החדש מחוץ לגדר במלחמת מנע יזומה על ידי ישראל – מענה שהתנגש עם הניוון והצמצום החד בהיקף הדרג המתמרן של צה"ל עקב הסבתו מצבא מכריע לצבא מרתיע בירי-מרחוק.
2. העצמת המרכיב הנייח של האויב על ידי הקמת מנהור רב היקף שנועד לנטרל את מקור העוצמה החדש של צה"ל - המודיעין המדויק והירי-מנגד המדויק ורב העוצמה - ע"י העלמת שדה הקרב מתחת לקרקע
• המענה שנדרש: זירוז הסרת האיומים שצמחו בגבולות לבנון באיבם, במערכה קרקעית  – מענה שחייב להסב את צה"ל בחזרה לצבא הכרעה ולשקם בזריזות את הדרג המתמרן היבשתי שלו (הנחיית ועדת שומרון ב-2007).

חמש הפרדיגמות החזקות שמנעו חדירת מידע:

המידע המודיעיני על שני האיומים החדשים, שחוללו מבחינת צה"ל מהפכה בשדה הקרב, היה קיים לפי "מסמך ליברמן" מ-2016, אך ייתכן וחומה של חמש פרדיגמות מנעה את חדירתו לתודעת הפיקוד:

• פרדיגמת ההגנה הפאסיבית: האמונה כי גדר המערכת מספקת מענה מלא – אמונה שהתחזקה ככל שהגדר שוכללה וכמעט ולא נחדרה.
• פרדיגמת היתרון הטכנולוגי:
• בהגנה: אמונה שההתמגנות הפאסיבית והאקטיבית שהלכה והשתפרה מספיקה.
• בהתקפה: אמונה שטכנולוגיית מודיעין נקודתי וטכנולוגיית אש-מנגד, המדהימות בדיוקן ובעוצמתן, ירתיעו את האויב וישללו את רצונו להילחם.
• פרדיגמת תורת ההרתעה: האמונה שהיא המענה האולטימטיבי של צה"ל לחברה ליברלית משגשגת כלכלית של עידן "קץ ההיסטוריה", אשר נפשה קצה במלחמות ההכרעה ע"י כבוש שטחים של העידן ההירואי.
• פרדיגמת הביטחון הלאומי הפריכה: פרדיגמת הביטחון הלאומי המקורית של ישראל התבססה על יסוד מוצק אחד בלבד – הכרעה. שני היסודות שנוספו לה, הרתעה והתרעה, נפסלו על ידי מקימי המדינה בשל פריכותם. הפיכת צה"ל לצבא הרתעה, המבסס את הגנת המדינה על האמונה שצה"ל מרתיע ואמ"ן יתריע, התכתבה היטב עם שני היסודות המאוחרים שנוספו לתפיסת הביטחון, חרף מופרכותם.
• הפרדיגמה הפוליטית: מדיניות השקט של הדרג המדיני, שהייתה ניסיון - לגיטימי לכשעצמו - לדחות מלחמה ולנצל סיכויים מדיניים, יצרה בהכרח גם סיכונים צבאיים. תפקידו של הדרג הצבאי הוא לראות תמיד "צל הרים כהרים" ולהיערך, כמו בן גוריון ב-47, לתרחיש הגרוע ביותר, גם כאשר ההסתברות נראית לכאורה נמוכה. כך גם מזהיר אנטינגטון בספרו "החייל והמדינה": "זו אחריות צבאית להיות מוכן לכל תרחיש. אסור לעמדה הצבאית להיות צבועה במשאלת לב כלשהי...איש הצבא יעסוק בעובדות צבאיות, נתונים קשיחים, מציאות מאיימת של זמן ומרחב וכוחות...מתכננים צבאיים של מדינה, עשויים להכין תכניות [מגרה] רחבות של מלחמה נגד מדינה אחרת, מבלי להראות בהכרח שמטרתה של הראשונה היא לתקוף את השנייה".

אפשר שבחבירתן יחדיו, יצרו חמש הפרדיגמות חומת תובנה שהייתה בלתי חדירה לשינויים המהפכניים שהתרחשו בזירות לבנון והרצועה. לכן, המידע הזמין והקולח שאמ"ן סיפק על השינויים, אמנם תורגם ב-2022 למסמך מבצעי "חומות יריחו", אך מסיבות שצריכות להיבדק בפרטנות, המסמך לא תורגם לתוכנית מגרה ולהכנות מבצעיות קונקרטיות להסרת האיום - תגובת-נגד מאוחרת למהפכות הפרדיגמטיות אצל האויבים שהחלו להתרחש מ-2016. 

לו חומת הקבעון והביטחון המדומה הייתה נפרצת (בין באג"ם ובין באמ"ן), היה מתברר מיד כי חסרים יסודות קריטיים:

1. עומק להכלת מתקפת-פתע אפשרית של דרג מתמרן במגננה אופרטיבית בתוך הגדר.

2. דרג מתמרן יבשתי כשיר להסרת האיום מחוץ לגדר (לא במתקפת-מנע אופרטיבית ואף לא במתקפת-נגד מאוחרת).

ואז היה מבזיק הפתרון המבצעי היחיד האפשרי ליישום מיידי: הפיכת גדר המערכת - מבלתי חדירה למחבלים בודדים - לעמידה ככל האפשר בפני הפלה במתקפת-פתע של דרגי אויב מתמרנים, וזאת באמצעות חיזוקה במשאבים פיזיים ובכוחות יבשה ואוויר קבועים. לאור ההנחה התורתית לפיה לעולם קו המגע עלול להיפרץ, היה צריך לתכנן לנצל את זמן הצלחת בלימת המתקפה בהגנה הקשיחה על הגדר, לפינוי מהיר של האזרחים בקרבתה.

אבל, פרדוקס ההצלחה יצר כאן מלכודת: ככל שהגדר פעלה ללא תקלות, וככל שהטכנולוגיה הדהימה בביצועים מרהיבים, בכלל זה במב"ם (מבצעים בין מלחמות), חומת הפרדיגמה השגויה הרב-שכבתית התחזקה באי חדירותה. הצלחה חוזרת ונשנית אינה רק מאשרת את הגישה - היא הופכת אותה לאקסיומה שאסור לערער עליה. כך, דווקא השקט היחסי והצלחות צה"ל הפכו למרדימות ומעוורות.

הלקח: צורך בהעצמת מקצועיות אג"ם – לא להרחיק את החושבים אחרת

ההיסטוריה מלמדת כי הבעיה אינה בטיפשות, אלא במבנה האנושי. בני אדם – ובוודאי ארגונים היררכיים – נוטים לדחות רעיונות שאינם תואמים את התרבות הפנימית ואת דפוסי החשיבה המוכרים להם. הצירוף של היררכיה צבאית עם קיבעון פרדיגמטי הוא תערובת מסוכנת במיוחד. בצבא אין "שוק רעיונות" כבאזרחות – ההיררכיה מחייבת ציות, והמבחן היחיד לנכונות הפרדיגמה עלול להיות מלחמה, שמחיר הטעות בה הוא דם, או כנדרש באמת, איתגורה השוטף לפני המלחמה.

השאלה המהותית היא אפוא: איך ארגון צבאי שומר על המשמעת ההכרחית לו ובמקביל מאפשר אתגור פרדיגמות?

התשובה לשאלה זו היא בהנחות יסוד מקצועיות אלה: 

• המדינאי רשאי לחלום על שלום ולחפש כל דרך להשיג שקט. איש הצבא לעומתו כמקצוען טהור - מיליטריסט (לא חלילה מיליטנט) חייב להביט תמיד במלחמה האפשרית. להיערך אליה כאילו היא ודאית, ולראות צל הרים כהרים. דווקא כשיחונך כך, יגדל הסיכוי שהשקט שהשגתו היא אחריות של המדינאי באמת יחזיק מעמד.
• היצמדות לעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים: הערכת המציאות המבצעית ובחינת אופן שילובן של טכנולוגיות חדשות לאור התורות ומאגר עשיר ככל האפשר של תקדימי קרבות ומערכות. חיונית לשם כך הכשרה פיקודית עמוקה, שלצד הטענת הידע התיאורטי, תכשיר להפעלת חשיבה מצביאית תחבולנית שככזאת היא מטבעה פולמוסית-מתריסה ונון-קונפורמיסטית.
• הפעלת פיקוד מבוזר מוכוון מטרה ואילוצים הכרחיים מוגדרים מראש, ודרישה מפקודים בכל דרג ובכל חיל לפעול עצמאית ולהחליט על דעת עצמם על משימתם ועל אופן מימושה ולערער כשנדרש על החלטות מקצועיות שגויות לדעתם של הממונה. נכונות לספוג טעויות של פקודים בגלל יוזמתם ועצמאותם בהכנות למלחמה, תרחיק אותה, ואם היא תפרוץ – תובטח עליונות.
• גישה סבלנית לבעלי חשיבה אחרת: הפרוסים נכשלו בכך (כשלא הקשיבו לגנייזנאו וכשמינו את קלאוזביץ לתפקיד מנהלתי כדי להרחיקו מחניכי האקדמיה לפקוד על מנת שלא "יקלקלם"); הבריטים, לעומת זאת, היו סבלנים יותר לאנשים אקסצנטריים כמו אורד וינגייט ואלן טיורינג. בגישה דומה, בהנחיית בן גוריון, שרון לא הורחק מצה"ל, אך שנים רבות לא קודם עד למינויו לראש מה"ד על ידי הרמטכ"ל רבין. פירות גישה זו נקטפו בקרבות המופת של שרון ב-67 (אום כתף) וב-73 (אבירי לב).

סיכום

החלטת הרמטכ"ל לפתוח בתהליך לבחינת ההתעלמות ממסמך "חומות יריחו" היא צעד נכון, אחראי ואמיץ. חשוב רק שעבודת הוועדה לא תהפוך למסע חיפוש אשמים, אלא לבחינה מקצועית תרבותית עמוקה.

על הוועדה לבחון במיוחד את תופעת 'פרדוקס ההצלחה' - כיצד הישגים לגיטימיים (הגדר שעבדה, טכנולוגיה מתקדמת, שקט יחסי) יכולים ליצור עיוורון מסוכן לשינויים מהפכניים בשטח.

השאלות המרכזיות שנכון להעלות:

• כיצד נוצרה הסביבה שבה אותות האזהרה לא חלחלו? (התשובה יכולה להיות אישוש התזה המוצעת הזאת, או אחרת).
• מה נדרש לשנות בהכשרת המפקדים וקציני המטה כדי לפתח חשיבה מקצועית פולמוסית-מתריסה?
• כיצד להכיל בתוך המערכת – בלי לדחוק לשוליים או לסלק – את "עושי הצרות" (מאתגרי פרדיגמות חשיבה קיימות).
• כיצד להפוך את הסגן בכל מפקדה ל"איפכא מסתברא" קבוע שלה וכמי שאחראי להטמיע בכל דרג חשיבת חברותא פולמוסית?

אם יאושש שהכשל שעמד מאחורי מחדל 7 באוקטובר היה כשל אנושי-ארגוני ולא אחר — ויינקטו הצעדים המקצועיים הנדרשים למניעת הישנות מחדל דומה בעתיד, יובטח שהמפקדים לא יירדמו עוד על משמרתם. ואם הם יירדמו – תופעה אנושית אפשרית בהחלט – לא התרעת אמ"ן (שלא ניתן לסמוך על קבלתה) תעיר אותם ברגע האחרון, אלא "אווזים מתריעים" - בעלי חשיבה אחרת שהטרדתם היא אומנותם ותרומתם - תעירם הרבה קודם.