חזרה אל היסודות – לצבא הכרעה ולשפוט צבאי מאוזן

                         משבר הפצ"ר – חלון להשבת האיזון בין הדרג הפיקודי והמשפטי בצה"ל

תקציר

בעשורים האחרונים, יחד עם הסבתו לצבא מרתיע, עבר צה"ל שינוי עמוק שבו המערכת המשפטית הפכה מגורם מפקח ומגן חיצוני – לשחקן פעיל במערך הפיקוד עצמו. משפטיזציה מואצת זו גרמה לשחיקה באחדות הפיקוד, לפגיעה באמון ההדדי בין מפקדים ללוחמים, ולערעור יסודות ההתקפיות בצה"ל.

תפיסת ה'כול שפיט משפטית' שחדרה לצבא יצרה מצב שבו החלטות מבצעיות נשפטות לפי אמות מידה משפטיות אזרחיות שאינן מותאמות למציאות הקרב. התוצאה היא תרבות של פחד וזהירות יתר, החונקת יוזמה מבצעית ומחלישה את הפיקוד.

נדרשת רפורמה מערכתית שמשמעה חזרה ליסודות - לעקרון 'שיפוט פיקודי תחילה': החזרת האחריות לשיפוט מבצעי לידי המפקדים, תוך הבחנה ברורה בין טעויות מבצעיות לבין פשעים. רק כוונת זדון או חשד מבוסס לפשע מלחמה יועברו לטיפול משפטי. התחקיר המבצעי יוחזר להיות מרחב למידה מקצועי סגור המוגן כראיה ראשית בפני מערכת המשפט, והפרקליטות תפעל רק ביוזמת הפיקוד או עם ראיות חיצוניות מוצקות.

מומלצים תיקונים מבניים ובהם: השבת דרגת הפצ"ר לתת־אלוף (במקום אלוף), דרישת ניסיון פיקודי והכשרה בפו"ם ארוך ממי שממלא תפקידי משפט בכירים, והקמת ועדה משותפת של מפקדים ומשפטנים־מפקדים לגיבוש נהלים להשבת האיזון ביחסי הפיקוד והמשפט.

המסקנה המרכזית: כדי להחזיר את יכולת ההכרעה ולהעצים את המנהיגות של צה"ל, יש להשיב את מרכז הכובד מהמערכת המשפטית אל הפיקוד הצבאי – תוך ביסוס אמון, אחריות ומצפן מוסרי ברור, והבטחת עמידה מושכלת בסטנדרטים הבינלאומיים הנדרשים (עקרון המשלימות)

מבוא: כשהמערכת המשפטית נעשתה למפקד העליון

במשך שנים התהדרה המערכת המשפטית בכך שהיא "מגנה על לוחמי צה"ל מפני העולם". היא הציגה עצמה כחומת מגן מפני האג וכמגינת טוהר הנשק. אך בהדרגה, היא חדלה להיות מגן – והחלה להיות שחקן בתוך שדה הפיקוד עצמו.

המשפט הפך ממבקר חיצוני למכוון פנימי. המפקד החל לחשוש מהפרקליט, החייל מהחוקר, והתחקיר המבצעי – שהיה פעם מרחב של למידת האמת המבצעית לאמיתה – הפך לזירת הגנה עצמית.

כעת, כשהמערכת המשפטית עצמה סובלת ממשבר אמון ציבורי חריף, זו שעת תיקון — הזדמנות לשוב אל דרכו המקורית של צה"ל: צבא שמבוסס על אחריות פיקודית, מוסר מדינתי, ואמון הדדי.

פרק א': עקרון אחדות הפיקוד – יסוד שנשחק

עקרון אחדות הפיקוד הוא בסיסו של כל צבא יעיל וממושמע: כל חייל כפוף לסמכות אחת בלבד – למפקדו הישיר. העיקרון נועד להבטיח בהירות, אחריות ושקיפות פיקודית, ולאפשר למפקד להוביל את אנשיו מתוך סמכות מלאה ואמון הדדי.

אלא שהמהפכה המשפטית בצה"ל יצרה מוקד סמכות מקביל. כיום חייל יודע שלא רק מפקדו ישפוט אותו – אלא גם מערכת משפטית חיצונית שעשויה להתערב, לעיתים אף בניגוד לידיעת ולהבנת המפקד. כך נוצר נתק בין הסמכות לפקד לבין האחריות לשפוט.

כאשר לחייל יש שני מפקדים – זה שמוביל אותו בקרב וזה שמבקר אותו בדיעבד, לעיתים – בלי ידיעת מפקדו – אחדות הפיקוד מתפוררת, והפיקוד מאבד את כוחו הערכי והמוסרי.

פרק ב': האמון ההדדי – הברית שבין פיקוד ללחימה

ליבה של מערכת פיקודית בצבא של חברה דמוקרטית איננו הציות המכני לפקודות, אלא האמון ההדדי בין מפקד לפקודו ובין הצבא לאומה. האמון הוא שמאפשר למפקד לאצול סמכויות ולצפות מפקודו שאם צריך, הוא ישנה עצמאית פקודה שקיבל, על מנת להתאימה למציאות בשטח ואף לסכן את חייו, מתוך ידיעה שמפקדו יבין את מניעיו ויגבה אותו. מעידים על דרישה זו מצה"ל דבריו של בן גוריון לסגל הפקוד הבכיר של צה"ל ב-18 אוקטובר 1952:

"כל חייל חייב לראות עצמו במצבים מסוימים כאילו בו לבדו תלוי גורל המערכה, ובמקרה שאין לו הוראה ברורה, או שהמצב נשתבש – עליו לראות עצמו כמפקד עליון, כמתכנן וכמבצע...טיפוח האחריות האישית בכל חייל ובכל מפקד, וכושר יוזמתו בכל סיטואציה בלתי צפויה מראש, מן ההכרח שילווה את המשמעת הצבאית, יחזק וישלים אותה; אחרת עלולה המשמעת ליהפך לרועץ".

ברגע שהאמון מוחלף בפחד, כשהחייל שוקל כל מילה בתחקיר לפי עיניו של החוקר ולא לפי מבטו של המפקד - מי שהכשירו ללחימה, מסר לו את הפקודה ווידא הבנה עמוקה של תחבולתו ומגבלות מוכתבות ליישומה – אין עוד למידה, אין עוד יוזמה ואמון הדדי, ואין עוד אומץ לקבל כדי להכריע ולנצח החלטות בזק נועזות.

צה"ל נבנה, כפי שברור מדברי בן גוריון, על תורת הפיקוד המבוזר מוכוון המטרה – חייל יוזם, מוכוון כוונת המפקד ותכלית הלחימה. זהו אולי היתרון התחרותי הגדול ביותר של צה"ל: היכולת של כל דרג לקבל החלטות עצמאיות מתוך הבנת כוונת המפקד וכוונת המפקדים שמעליו, גם כשהקשר נותק, גם כשהתכנון קרס וההפתעה מוחלטת.

אך שיטה זו דורשת תנאי יסוד: אמון עמוק בין המפקד מאציל הסמכות לבין פקודיו.

כאשר מערכת המשפט מתערבת במרחב ייחודי אינטימי זה שבין מפקד לפקודו הפקוד מפסיק לחשוב "איך אני מגשים את כוונת מפקדי", ומתחיל לחשוב "איך אני לא מסתבך משפטית". וכך מתרוקנת מנהיגות המפקד בצה"ל מתוכן, ומוחלפת במנהלים ולוחמים זהירים ומבוהלים.

אי אפשר לדרוש יוזמה ובו זמנית לאיים בחקירה פלילית על החלטה המתקבלת בשדה הקרב שטרור חסר עכבות אנושיות הפך אותו מממלכת אי הוודאות, לכאוס מוחלט. זו סתירה פנימית שמשתקת את הדוקטרינה הצה"לית בשורשה.

פרק ג': מצבא הכרעה לצבא הרתעה – ההתרוקנות המושגית

במקביל לשחיקה הפיקודית ובאותן שנים, עברה על צה"ל מהפכה זהותנית: מצבא הכרעה הוא הוסב לצבא הרתעה. המהפכה הפכה את ייעוד הצבא ממחיצה מהירה של האויב, לשימור המצב ולהכלת איומים עד להפיכתם כנצפה ברצועת עזה למפלצות בלתי ניתנות כמעט להסרה.

השינוי הזה הלם את רוח התקופה – פחות קורבנות, פחות סיכונים, פחות החלטות אמיצות – אך תוצאתו הייתה מערכת שמחויבת יותר למנוע מעידה אפשרית משפטית, מלנצח צבאית.

המשפטיות וההרתעה צעדו יחד: שתיהן שימרו, לא יזמו; בלמו ולא הכריעו. שתיהן ייצרו תרבות של זהירות יתר, של הכלת מצבים מבצעיים וניהולם, במקום פתרונם בהכרעת בזק צבאית כבמאה הקודמת.

וכך נוצר צבא שמוכן לכל – חוץ מלקרב האמיתי שבפניו הוא הועמד בהפתעה משתקת ב-7 באוקטובר.

פרק ד': הכשל הכפול וחלון הזמן לתיקונו

מדובר בשני כשלים שמחזקים זה את זה:

·         הכשל הדוקטרינרי: דוקטרינת ההרתעה שהיא בלתי אמיתית ולכן היא קרסה כשהאויב תקף את ישראל לאור דוקטרינת ההכרעה האמיתית שאותה צה"ל נטש.

·         הכשל בתחום הפיקוד: הכנסת מהפכת "הכל שפיט משפטית" כבאזרחות לתוך צה"ל פגעה ביכולת לפקד ולשלוט לאור שיטת הפיקוד המבוזר מוכוון המטרה שלו, שיישומה מחייב כאמור אמון מלא בתוך שרשרת הפיקוד: אמון שלא יכול להתקיים כשהסביבה המשפטית יכולה להפוך כל החלטת מפקד או לוחם לחשד פוטנציאלי.

בלי האמון הזה לא ניתן ליישם עיקרון יסוד בדוקטרינת ההכרעה של צה"ל שעיקרו הוא: "החלטה שגויה בשדה הקרב – המתקבלת בזמן תגובה רלוונטי להשגת הכרעה מהירה וניצחון – עדיפה על החלטה נכונה – המתקבלת בזמן תגובה בלתי רלוונטי".

כעת אחרי מחיר לאומי כבד ששולם בגלל שני הכשלים, נוצרה הזדמנות שאסור להחמיצה לתקנם בו זמנית.

פרק ה': עקרון האיזון – אמון ואחריות הולכים יד ביד

השאלה המרכזית איננה "האם לוותר על פיקוח משפטי", אלא כיצד לאזן נכון בין השיפוט הפיקודי לאור תורות הצבא וערכיו המוסריים, לבין השיפוט המשפטי לאור חוקי המלחמה.

באזרחות, בהשפעת מהפכת "הכול שפיט משפטית", נעלמו מהשיח הציבורי השיפוט המוסרי והשיפוט האתוסי-אידיאולוגי. ומאחר שהניצחון – שהוא תכלית המעשה הצבאי - תלוי בראש ובראשונה באיכות השיפוט הפיקודי לאור תורות הלחימה - מעמדן הוא כדין מדינה - והאתיקה הצבאית, הרי שהצורך לאזן היטב בין שתי המערכות - הפיקודית והמשפטית – הוא קריטי להשגת הניצחון.

בחברה דמוקרטית פתוחה, לא ניתן להסתיר פשעי מלחמה. אך הפתרון איננו בהעברת השיפוט מהפיקוד לפרקליטות, אלא בהפרדה ברורה בין תחומי אחריות ואיזון ביניהם:

שלושה מעגלי השיפוט בצה"ל:

·         בזמן אמת מבצעי: עליונות מוחלטת לפיקוד. החלטות תחת אש נשפטות אך ורק על ידי מפקדים, עם הגנה משפטית מלאה מבלי לכסות על פשעים שחובה למנוע.

·         התחקיר המבצעי: מרחב למידה מקצועי לחקר האמת המבצעית לאמיתה - סגור למערכת המשפטית. התחקיר מתנהל על ידי הפיקוד, במטרה ללמוד, להפיק לקחים ולשפר מהר. אבל – אם במהלך התחקיר מתגלה חשד לפשע מלחמה, המפקד מחויב להעביר את הנושא לפרקליטות ביוזמתו. אי-העברה הופכת אותו לשותף לפשע.

·         חקירה פלילית: תתבצע רק כשהפיקוד מעביר, או כשיש ראיות ברורות לכישלון הפיקוד לטפל בנושא. לא כברירת מחדל לכל אירוע.

מודל זה מחזק את הפיקוד, לא מחליש אותו: משיב את השיפוט היום-יומי לידי המפקדים – טעויות, החלטות שנויות במחלוקת, אף רשלנות – כל אלה נשפטים פיקודית; משחרר את החייל מפחד מחקירה פלילית על כל החלטה מבצעית; מחייב את המפקד באחריות מוסרית גבוהה – הוא לא יכול "לכסות", הוא חייב להיות קצין בעל מצפן מוסרי ומופת למנהיגות אתית.

במובן זה, החזרת הסמכות לפיקוד היא למעשה העלאת הרף המוסרי מהמפקדים, לא הורדתו.

פרק ו': ההבדל בין המצב הנוכחי למצב הרצוי

המצב הנוכחי על פי המצטייר ממידע חיצוני:

·         הפרקליטות עשויה ליזום חקירות מתוך חשד כללי

·         כל החלטה מבצעית היא חשד פוטנציאלי

·         התחקיר המבצעי נפתח בחלקו למערכת המשפטית – צעד שסותם את הגולל על ייעוד התחקיר לחשוף את האמת המבצעית לאמיתה ללא מורא ופחד להפללה עצמית

·         החייל והמפקד בהגנה מתמדת

התוצאה: הרס האמון, חנק היוזמה, חוסר יכולת לממש את דוקטרינת ההכרעה במלואה.

המצב הדרוש:

·         הפיקוד אחראי על התחקיר המבצעי – בתום לב, מקצועי, מעמיק

·         הפיקוד מידע את הפרקליטות במקרים חריגים – כשיש חשד אמיתי לפשע מלחמה בלי להעמיד לרשותה את התחקיר המבצעי

·         הפרקליטות סומכת על המפקדים שיעשו זאת

·         התחקיר חוזר להיות מרחב למידת האמת המלאה לאמיתה - ככל שאפשר להגיע אליה בשדה הקרב - ממלכת אי הוודאות, המקריות והאקראיות.

התוצאה: חזרת האמון, חזרת היוזמה, סיכוי אמיתי לחזרת צה"ל המכריע.

פרק ז': הבעיה המבנית – כשמשפטנים שופטים מפקדים

אחת הבעיות המרכזיות במצב הנוכחי היא ניתוק מוחלט בין הסמכות השיפוטית לבין ההבנה המבצעית.

נוצר מצב שבו משפטנים שמעולם לא נשאו באחריות פיקודית, ואולי לא היו בכלל בשדה הקרב, וחסרי השכלה פיקודית נאותה – מתנשאים מעל לשלד הפיקודי ושופטים החלטות מבצעיות מורכבות.

זהו היפוך היררכי מסוכן: אנשים ללא ניסיון קרבי שופטים מפקדים מנוסים; אנשים ללא אחריות תפעולית בוחנים החלטות שהתקבלו תחת אש וסיכון החיים; אנשים ללא הבנה דוקטרינרית מעריכים יוזמה מבצעית.

התוצאה היא כפולה:

·         שחיקת סמכות הפיקוד – המפקד יודע שמישהו שאינו מבין את אמנות המלחמה וכלליה יבקר אותו.

·         עיוות השיפוט הצבאי – החלטות מבצעיות נשפטות לפי נורמות מותאמות למהפכת "הכל שפיט משפטית" האזרחית שאינם תואמים את המציאות הצבאית של שדה הקרב.

כדי לתקן עיוות זה, נכון בין השאר לשקול את החזרת דרגת הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) לתת־אלוף (תא"ל).

קציני המטה במטכ"ל נחלקים לקצינים מתאמים וראשי אגפי משנה באג"ם שהם מפקדים – מצביאים בדרגת אלוף וליועצים מקצועיים בדרגת תא"ל, שהם גם מפקדי חיילות. יוצאי דופן הם יועצי הרמטכ"ל לאוויר, ים ויבשה שהם גם ראשי זרועות ולכן הם מפקדים בדרגת אלוף.

הפצ"ר ראוי כמובן לכבוד ולסמכות אך אין סיבה שכיועץ מקצועי וכמעין קצין חיל ראשי, הוא יהיה בדרגה גבוהה משל שאר היועצים ומפקדי החיילות המקצועיים ויישא בדרגת אלוף – בצה"ל, דרגת מפקד – מצביא בלבד.

פרק ח': הצעה מעשית – הקמת ועדה לחזרה אל היסודות

כדי להשיב את צה"ל לדרכו ולאפשר את הסבתו מחדש לצבא הכרעה, מתבקש שהרמטכ"ל יקים ועדה משותפת של מומחים לאמנות המלחמה, תורות צה"ל, ומשפטנים־מפקדים.

חשוב להדגיש: המשפטנים בוועדה חייבים להיות משפטנים-מפקדים – אנשים שיש להם הן הכשרה משפטית והן ניסיון פיקודי וקרבי. רק כך ניתן להבטיח שהרפורמה תשקף הבנה אמיתית של מציאות הלחימה.

תפקידה יהיה לבחון לעומק את השפעת מהפכת "הכל שפיט משפטית" שחדרה לצה"ל מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת - במקביל להסבתו מצבא הכרעה לצבא הרתעה - על עקרונות הפיקוד, המשמעת והדוקטרינה המבצעית של צה"ל, ולגבש הצעה לחזרה אל עקרונות היסוד של המבצעים והפיקוד של צה"ל.

יש להבחין בין שני צירי השפיטה בצבא:

·         הציר הפיקודי־דוקטרינרי־ערכי – שבו מתבצעת שפיטה פיקודית: שיפוט משמעתי והערכתי בידי מפקדים, מתוך הבנת נסיבות הלחימה, אחריות מקצועית ורוח צה"ל.

·         הציר המשפטי־פרקליטי – שבו נעשית שפיטה משפטית: חיצונית, ראייתית, ומנוכרת לעיתים להקשר המבצעי והאנושי.

כאשר השיפוט הפרקליטי משתלט על השיפוט הפיקודי, צה"ל מאבד את היכולת להנהיג, לחנך, ללמוד ולהפיק לקחי מלחמה אמיתיים. שתי המערכות דרושות, אך עליונותה של המערכת הפיקודית במרחב הלחימה חייבת להישמר.

פרק ט': העיקרון המנחה – "שיפוט פיקודי תחילה"

העיקרון שצריך להנחות את הרפורמה הוא: "שיפוט פיקודי תחילה, שיפוט משפטי רק כשהפיקוד כשל", כלומר:

·         עבירות משמעת – תחום הפיקוד

·         טעויות מקצועיות – תחום הפיקוד

·         אפילו רשלנות – תחום הפיקוד

·         רק כוונת זדון ברורה או הפרה בוטה (פשע מלחמה) – עוברת למשפט הפלילי

זה דורש מפקדים בקיאים באמנות המלחמה וכלליה התורתיים, בחוקי המלחמה, בהנחיות ובמגבלות משפטיות קונקרטיות שמוגדרות לקראת כל פעילות מבצעית ובעלי עמוד שדרה מוסרי חזק:

·         שיתאימו את התוכניות המבצעיות לחוק ולהנחיות ולמגבלות המשפטיות הקונקרטיות

·         שלא יכסו על אנשיהם כשנחצה קו אדום

·         שיבינו את ההבדל בין טעות מבצעית לבין פשע

·         שיהיו אמיצים מספיק כדי לומר בתחקיר המבצעי "זה חוצה את הגבול, זה הולך לחקירה פלילית"

פרק י': המלצות מבניות נוספות

מעבר לרפורמה העקרונית, יש צורך במספר תיקונים מבניים:

כאמור, הפרקליט הצבאי הראשי יחזור לדרגת תת-אלוף, כפי שהיה בעבר. זה ישקף את מעמדו הנכון: קצין מטה מסייע תומך וחשוב, אך לא מפקד או אפילו מקביל לו.

דרישת ניסיון פיקודי-קרבי ממשפטנים בכירים – כל משפטן בדרג של סא"ל ומעלה בתפקיד שיש לו סמכות שיפוט על מפקדים חייב להיות בעל ניסיון פיקודי מינימלי של פיקוד על פלוגה בפעילות מבצעית או שווה ערך וחשוב מזה הסמכה של בוגר הקורס לפיקוד ולמטה כללי – פו"ם ארוך.

מינוי מפקדי שדה לתפקידים משפטיים – יש להגדיל את מספר המפקדים בעלי ניסיון קרבי והשכלה מצביאותית שעוברים הכשרה והסבה משפטית ומשמשים בתפקידי שיפוט. כמו טייסים בתפקידי מטה והדרכה, נכון שגם להם יהיה מינוי משנה (מנמ"ש) בשרות מבצעי. ככה ייבנה גשר בין שני העולמות.

שינוי בסמכויות היוזמה לחקירה – הפרקליטות הצבאית לא תוכל ליזום חקירה פלילית של אירוע מבצעי אלא אם: המפקד המתחקר או גורם פיקודי שמעליו העביר את הנושא ביוזמתו, יש ראיות ברורות לכישלון הפיקוד לטפל בנושא חמור, או שיש תלונה חיצונית מבוססת (לא עלומה).

פרק י"א: יישום – הפיכה להוראת הפ"ע

לאחר גיבוש המלצות הוועדה, יש לאשרן בידי הפיקוד העליון ולהפוך אותן להוראת פיקוד עליון (הפ"ע) מחייבת, שתחזיר את צה"ל לפעול כצבא הכרעה שמפקדיו ולוחמיו מתחבלים ויוזמים בלי לחרוג תורתית, חוקית ומוסרית.

ההוראה תכלול:

·         הגדרה ברורה של תחומי האחריות הפיקודית

·         פרוטוקול להעברת חשד לפשע מלחמה לפרקליטות

·         הגנה משפטית מלאה על החלטות פיקודיות-מבצעיות תחת אש

·         החזרת התחקיר המבצעי להיות מרחב למידה וחקר האמת - סגור בפני מערכת המשפט

בלי חזרה אל היסודות בתחום המשפטי – החזרה אל היסודות בתחום הדוקטרינרי – הסבתו של צה"ל מחדש לצבא הכרעה תחבולני – תהיה פיקציה.

דוקטרינה צבאית איננה מתקיימת בוואקום; היא נשענת על תרבות משפטית שמכירה בעליונות הפיקוד, ועל אמון הדדי בין המערכת המשפטית לבין המערכת הפיקודית והדרג הלוחם.

סיכום: לשוב לשפוט את עצמנו באמת

עקרון אחדות הפיקוד, האמון ההדדי והפיקוד המבוזר – הם יסודות הקיום של צה"ל. גם בלי ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק ביסודיות את השפעת המהפכות הדוקטרינרית והמשפטית שהתרחשו בצה"ל על אסון 7 באוקטובר, ניתן לומר בביטחון גבוה, שהמהפכה המשפטית פגעה בשלושתם.

כדי להשיב את אמון החייל במפקדו ואת היכולת לשוב ולממש את דוקטרינת ההכרעה, מרכז הכובד של השיפוט בשדה הקרב צריך לעבור מאולמות המשפט בחזרה לאוהלי התחקיר המבצעי-פיקודי.

אך זו איננה חזרה עיוורת. זו חזרה מבוססת על איזון חדש-ישן: הפיקוד מקבל את מלוא האמון והסמכות ועמם – את מלוא האחריות המוסרית והמקצועית, כולל האחריות להעביר לחקירה פלילית חשד לפשע מלחמה.

אומה שמפקידה את חייה וחיי בניה בידי מפקדיה, מתוך אמונה שהם ראויים לאמונה – צריכה לתת אמון גם ביכולתם המקצועית ובמחויבותם המוסרית לשמור על טוהר הלחימה בשדה הקרב.

אך אמון זה איננו עיוור. הוא מותנה ביכולת המפקדים לשמור על המצפן המוסרי, לדעת היכן עובר הקו, ולפעול בהתאם – גם כשזה קשה.

זהו אומץ מנהיגותי-פיקודי אמיתי: אומץ לא רק לקבל החלטות נועזות ולהוביל בקרב, אלא גם אומץ לשיפוט עצמי אמיתי - מקצועי, חוקתי ומוסרי - אחריו.