זהירות: השלום הנצחי של טראמפ הוא לא השלום של קאנט

"מעולם לא היינו קרובים כל־כך לשלום הנצחי. צריך לתחזקו היטב."

(דונלד טראמפ, בפגישתו עם יורש העצר הסעודי בבית הלבן, 18 בנובמבר 2025)

מבוא: הפסקת אש בתחפושת המרחב המזרח־תיכוני מעולם לא התיישב עם חזון "השלום הנצחי" של עמנואל קאנט – אותו שלום המבוסס על רפובליקות ליברליות, מוסדות בינלאומיים ומשפט קוסמופוליטי שאמורים להבטיח את נצחיותו. באזורנו, שלום שאיננו נשען על כוח איננו שלום; הוא הפסקת אש בתחפושת.

הניגוד בין "שלום הנצחי" של קאנט ל"שלום" הריאליסטי של טראמפ הוא יסודי: קאנט חזה מצב מוסרי ודמוקרטי, שבו חברות עם משטרים ליברליים מונעות סכסוכים במקורם. אולם זהו רעיון אוטופי שהולם בעיקר מערכות פוליטיות יציבות ואוניברסליות. לעומת זאת, השלום במזרח התיכון מבוסס על תחזוקה דינמית של כוחות, הרתעה, ושליטה ריאליסטית – מצב זמני ומתוחזק שיכול להיות גם בסיס להתפרצותם של עימותים עתידיים. לכן, דבריו של טראמפ מלפני שלושה ימים – "צריך לתחזק את השלום היטב" – אינם גחמה רטורית אופיינית, אלא זיקוק של ריאליזם אסטרטגי. בתוך מציאות זו, ובעיקר בהודאה הנלווית שנדרש "תחזוק", טמונה לישראל הזדמנות אסטרטגית לעצב את מעמדה לא כצופה מהצד, אלא כקבלנית ביצוע בכירה ואולי אפילו הראשית של תחזוקת השלום.

המודל הקאנטיאני: אידיאל שזר לאזור ב־1795 הציג קאנט חזון לשלום עולמי הנשען על משטרים דמוקרטיים ומוסר משותף. מודל זה, שמעולם לא התממש במלואו אפילו באירופה, זר לחלוטין למזרח התיכון. כאן, הריבון החזק הוא הבריח של הסדר המדיני. ההיגיון המזרח־תיכוני אינו מכיר ב"שלום של פשרה" הנובע מאמון והסכמה, אלא ב"שלום של שררה": יציבות שמקורה בכוח והפחדה, ולא באמון והסכמה.

סוריה היא הדוגמה המובהקת: "הסדר" המדינתי החזיק מעמד רק כל עוד שלטון אסד אחז במונופול על הכוח. ברגע שכוחו נסדק מול כוחות חזקים ממנו, המדינה לא עברה לדמוקרטיה אלא קרסה אל תוך מלחמת אזרחים מדממת וכאוס מוחלט. גם בעיראק, אף ממשלה נבחרת לא הצליחה לשקם באמת את הסדר שקרס עם הפלתו של סדאם חוסיין. באופן דומה, סילוקו של מובארק במצרים בלחץ הנשיא אובמה – בניסיון לממש חזון ליברלי – הוביל דווקא לעליית האחים המוסלמים.

טראמפ והשלום כפרויקט מתוחזק השלום המסתמן באזורנו איננו פרי פשרה יהודית־דמוקרטית או מוסר קאנטיאני. הוא נשען על שלושה אדנים:

1. הגמון עולמי חזק: ארה"ב בהנהגת טראמפ, שאינו נרתע משבירת נורמות דיפלומטיות.
2. ריבון אזורי חזק.
3. קואליציה של אינטרסים: ציר המבוסס על עוצמה.

ציר זה כולל את סעודיה (עוצמה כלכלית), איחוד האמירויות, וישראל (עוצמה ביטחונית וטכנולוגית). במקביל, טראמפ מתחזק קשרים גם עם הציר הנגדי – טורקיה וקטאר – בגישה עסקית המאפשרת לו לשלוט בגובה הלהבות. גאוניותו של טראמפ היא בדיוק בזה: הוא מסוגל להכניס את כל השחקנים – גם את ג'ולני הסורי, גם את זהרן ממדאני, ואפילו את מנהיג איראן עצמו (אם יסכים להגיע) – לאותו חדר סגלגל, לחייך, ללחוץ ידיים מול המצלמות, ובכך להפוך את עצמו לברז היחיד ששולט בגובה הלהבות. כל עוד כולם תלויים בטלפון שלו ובחסדו – היציבות נשמרת. עבור טראמפ, שלום אינו יעד נשגב אלא מכשיר להעצמה כלכלית של ארה"ב ושל שותפותיה. זהו מנגנון המשלב רודנות ועושר מצד אחד, עם דמוקרטיה ועוצמה צבאית מצד שני.

המלכוד וההזדמנות של ישראל אירועי 7 באוקטובר חשפו את פגיעותה של ישראל, אך גם חידדו את ערכה הייחודי: היא הכוח הצבאי, הטכנולוגי והמודיעיני המתקדם ביותר באזור. עם זאת, חימושן של מדינות ערב המתונות בנשק מתקדם ובבריתות הגנה מציב בפני ישראל דילמה כפולה: • שחיקת היתרון האיכותי (QME): צמצום הפער הטכנולוגי בין צה"ל לצבאות האזור. • חופש הפעולה: הגבלה אפשרית של דוקטרינת הביטחון הישראלית המעודכנת ("סיכול איומים מחוץ לגבולות עוד באיבם").

היתרון של ישראל טמון בכך שהאינטרס הקיומי שלה התמזג עם האינטרס האמריקאי: הגנה על ישראל היא כעת הגנה על פרויקט "השלום האזורי" של טראמפ. אולם ירושלים חייבת לזכור את הלקח מפוטין: החברמניזם הטראמפיאני – שמוכן לחבק כל מנהיג שמוכן להצטלם איתו – עלול להפוך גם את החברים הוותיקים והנאמנים ביותר ל"עוד אחד מהרשימה". אנחנו חייבים להישאר ה"Best Friend Forever" שלו, לא רק תמונה משותפת באלבום.

הגלולות המרות: הפלסטינים וה-F35 א. המדינה הפלסטינית החשש הישראלי מוצדק: ישות עוינת בטבורה של הארץ היא סכנה קיומית. אולם, הטיעון הישראלי חייב להשתנות. במקום להסתמך רק על זכויות היסטוריות, על ישראל להציג את התהום התרבותית-ממשלית: החברה הפלסטינית הנוכחית טרם הוכיחה יכולת לקיים מונופול על הכוח ולמנוע טרור מתוכה (מצב של "מדינה כושלת"). ללא יכולת זו, אין היתכנות לשלום יציב ומנגד ישראל עלולה לאבד נכסים ביטחוניים חיוניים לקיומה. הניסיון המר של עזה – שם בחירה דמוקרטית בחמאס הובילה לאסון ה-7 באוקטובר – מחייב את ישראל, שנכוותה ברותחין, להיזהר בצוננין ולמנוע הקמת בסיס טרור נוסף בלב המרחב האזורי המיוצב.

ב. מרוץ החימוש הסעודי מכירת מטוסי F-35 לסעודיה היא דאגה מוחשית. ישראל תידרש להמשיך במרוץ ההתעצמות הקבוע שלה, תוך עמידה על מימוש החוק האמריקאי לשמירת היתרון האיכותי (QME). ייתכן שדווקא מתוך הכרה בתפקיד המרכזי של ישראל כ"מגן השלום", הממשל יקפיד לשמר את עליונותה, גם אם ההצהרות הפומביות בבית הלבן נשמעות אחרת.

סיכום: מגדל קלפים שישראל בראשו תחושת החמיצות הנלווית בישראל ל"שלום הנצחי" של טראמפ מובנת. זהו לא שלום אוטופי. זהו שלום ריאליסטי, כוחני, מתוחזק ומתוגמל. הוא אינו אידיאלי — אבל הוא אפשרי. הוא אינו צודק — אבל הוא יכול להישמר כיציב. והחשוב מכל: זהו השלום היחיד שניתן להשיג כרגע במזרח התיכון.

השלום הזה מציע לסעודיה ולשאר מדינות האזור לא "תיקון עולם", אלא מסגרת של איזון כוחות בניצוח אמריקאי. עבור ישראל, השילוב בין עוצמה עצמית המותאמת לאיומים לבין שותפות אינטרסים עם המעצמה הגדולה בעולם ומעצמה כלכלית אזורית, עשוי להבטיח שנים של שקט ושגשוג. עלינו רק לוודא דבר אחד: אם יתברר שכל ההסדר האזורי הזה הוא מגדל קלפים שקורס, ישראל חייבת להיות הקלף העליון והחזק ביותר בערימה.