בנרמלה את הטרור הפלסטיני הלא־נורמלי – ישראל הכשירה את בידודה בעולם

מאז ראשית הציונות מלווה את העם היהודי בארץ ישראל תופעה רצחנית רצופה: פגיעות מכוונות באזרחים חפים מפשע, ללא הבחנה בין נשים, גברים וילדים. במאורעות תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט ותרצ"ו–תרצ"ט נרצחו יהודים בדרכים, בבתיהם וביישוביהם. הטרור נמשך גם לאחר הקמת המדינה — ברצח אשה הרה בקיבוץ נחל עוז, ברצח אם וילדיה ביהוד, ברצח אורחי חתונה במושב פטיש, ברצח חקלאים בפרדס באבן יהודה ובעשרות מקרים אחרים שבהם ניכרה לא רק שנאה אלא גם אכזריות כלפי גופות הנרצחים.

אך כל אלה, קשים ככל שיהיו, אינם משתווים למה שהתרחש באינתיפאדה השנייה. אז הופיע לראשונה בתולדות האנושות טרור חסר עכבות אנושיות ממש: הפיכת בני אדם – גברים, נשים וילדים – לפצצות אנושיות עטויות חגורות נפץ, שהתפוצצו באוטובוסים, במסעדות, בבתי קפה ובשווקים. לא היה לכך תקדים. גם הנאצים, ששקעו לשפל המוסרי העמוק ביותר שידע המין האנושי, לא הפכו את עצמם ואת ילדיהם לכלי נשק ביודעין. הם איבדו את צלם האדם – אך לא את אינסטינקט הקיום הבסיסי של היצור החי.

היפוך חוקי המלחמה

הטרור החדש ניטרל את עצם עקרונות המלחמה. במלחמה רגילה, גם האכזרית ביותר, מתנהל לאור העקרונות מאבק בין יריבים המבקשים לנצח כדי להמשיך לחיות ולשרוד. עקרון ההכרעה נשען על תודעת הקיום של הלוחם: כשהאויב מאבד תקווה לנצח ולחימתו נעשית לחסרת תוחלת, הוא נכנע, וכך מסתיימת המלחמה.
אבל כאשר האויב מוותר מראש על יצר הקיום – כשהמוות הוא יעד ולא תוצאה – נשללים בבת אחת שני יסודות בסיסיים של מלחמה: היכולת להרתיע והיכולת להכריע. אי אפשר “להרתיע” מי שמייחל למות; אי אפשר “להכריע” מי שבא כדי להפסיד.

המשמעות המבצעית של השינוי הזה נוראה: כל עקרונות ההתגוננות והתגובה נחשפים כבלתי רלוונטיים. במלחמה רגילה ניתן לזהות את המפגע בטרם פגע – כי הוא מבקש לחזור חי. במלחמת הטרור החדשה, שבה המפגע בא על מנת לפגוע ולהיפגע, ניטל מאנשי הביטחון כל מרחב פעולה מוסרי ומקצועי. המאבטח הראשון שינסה לעכב אותו ולבדוק את כוונותיו – ייהרג. אם יירה בו מראש ויתברר שאינו מחבל – יהפוך לרוצח. במילים אחרות: כל דרך פעולה עלולה להיות בלתי מוסרית.

הדילמה המוסרית

כך מצאו את עצמם אזרחים ומאבטחים במלכוד שאין לו תקדים בתולדות הלחימה: המאבטח במסעדת “מקסים” בחיפה, שראה מולו אישה צעירה ולבושה למשעי – אילו היה יורה בה והייתה תמימה, היה מבצע מעשה בלתי מוסרי; משהתיר לה להיכנס והתברר שהיא מחבלת מתאבדת, נהרגו ונפצעו עשרות.
במחסום ארז נחשד פלסטיני כי נשא מטען בתחתוניו. מתוך צו מוסרי של “שמירת כבוד האדם”, לא הורו לו המאבטחים להתפשט לעיני כול, אלא הכניסו אותו למשרד – שם פוצץ את עצמו ופצע אנושות את הקצין שביקש לשמור על כבודו.

הזוועה השנייה: הפיכת אזרחי הרצועה למגינים אנושיים

לאחר שהפצצות־האדם הפכו כלי טרור מזעזע, הגיעה הזוועה השנייה — ההחלטה להפוך את האוכלוסייה האזרחית לשכבת מגן מבצעית: בתי מגורים, בתי חולים, מוסדות חינוך ומתקני סיוע שימשו כבסיסי מסתור, מאגרי תחמושת ויעדי שיגור. האזרח הפשוט ברצועה הפך ל"מגן אנושי" — לעיתים בכפייה, לעיתים בהסכמה — אך התוצאה זהה: ההגנה על המסתתרים מקשה על היכולת לתקוף מטרה צבאית כדי לסכל פגיעה באזרחי ישראל, מבלי לפגוע באזרחי הרצועה.

התוצאה המעשית של מדיניות זו ברורה וקשה: היא מאריכה את המלחמה, מונעת מהכוחות התוקפים יכולת לבצע פעולה הכרעתית מהירה, ומגבירה את המחיר האנושי-פוליטי שישראל נאלצת לשלם במאמציה לסכל ולהכריע את האויב. כל עוד האוכלוסייה האזרחית משמשת כקיר המגן של הטרוריסטים, נשללת מצה״ל היכולת להכריע הכרעה צבאית קצרה וברורה – והמערכה נגררת על כן להתשה ממושכת.

מחדל הנרמול

במקום לזהות באירועים הבלתי אנושיים האלה שישראל הייתה הראשונה להיתקל בהם מהפכה מהותית בטבע המלחמה ולזעוק זעקה עולמית, ישראל בחרה לשתוק. היא לא הגדירה את התופעה כפריצת גדר מוסרית אוניברסלית – כאיום על האנושות כולה. היא לא גייסה את מוסדות המשפט והאו"ם כדי להוקיע את מי שהפך את ילדיו ואת אזרחיו לכלי נשק.

אך התקלה החמורה מכולם הייתה הפניית כלים משפטיים שנועדו להגן על האדם – לטובת מי שוויתר על אנושיותו. מדינת ישראל, שבית המשפט העליון שלה כפוף לערכיה של המדינה היהודית והדמוקרטית — כלומר לערכיה של התרבות שהביאה לעולם את קדושת החיים — העניקה זכות עמידה בבג״ץ למבצעי הטרור עצמם או לבני משפחותיהם.
בכך הפכה הזוועה המשפטית לחלק ממערכת ערכית עיוורת לזוועה האנושית.

הטרור הפלסטיני חסר העכבות האנושיות החזיר את העולם ארבעת אלפים שנה אחורה, לעידן התרבות שקידשה את המוות, בעוד בית המשפט של המדינה שנועדה להחזיר לעולם את קדושת החיים – עמד מנגד, עיוור להיפוך הזה. הוא דן במי ששולל חיים בשם דת של מוות כבאדם מן השורה, והעניק לו את אות הכשרות של ההליך המשפטי. בכך, מתוך כוונה לשמור על טוהר החוק, חולל הממסד המשפטי הישראלי את אחד המעשים הבלתי מוסריים ביותר בתולדותיה של מדינה דמוקרטית: הוא האניש את הבלתי־אנושי, והפך את הטרור חסר העכבות האנושיות מעיוות מוסרי קיצוני ל“מעשה אנושי נוסף” הנתון לשיפוט ולרחמים.

במקום להציב גבול מוסרי ברור בין מגיני החיים לבין מקדשי המוות, ישראל טשטשה אותו. היא לא רק נרמלה את הטרור בזירה הבינלאומית, אלא גם נתנה לו הכשר משפטי בזירה הפנימית.

המערכת המשפטית הישראלית ניצבה בפני בחירה בין טוהר מוחלט (שמירה על כללי המשפט עד תום, גם במחיר "נרמול" האויב) לבין בהירות מוסרית (שימוש בכוחה להצבת קו אדום עולמי, גם במחיר פגיעה זמנית בטכניקת החוק).

בחירתה של המערכת המשפטית שנהנית בעולם מיוקרה גבוהה מאד בטוהר המשפטי, הוחזקה על ידי העולם כעדות לכך שהטרור הוא "נורמלי מספיק" כדי להידון בכלים משפטיים רגילים – ובכך נוטרלה ההשפעה המוסרית-אסטרטגית שישראל יכלה לייצר.

ממחדל מוסרי לבידוד מדיני

כך קרה שישראל, המדינה הראשונה בעולם שהתמודדה עם “פצצות אדם” ו"מגינים אנושים", לא הובילה את העולם במלחמה נגד תופעה שמאיימת על עצם הציוויליזציה – אלא השאירה את הזירה מוסרית ריקה. את הפירות הבאושים של מחדל זה קטפו תחילה האמריקנים בפיגועי ה־11 בספטמבר, וכעת קוטפת אותם ישראל עצמה: בבידודה המדיני, בשיח העוין, ובגלי ההפגנות הדמוקרטיות נגדה ברחבי העולם.
העולם, שאיבד את הקשב לממד האוניברסלי של הטרור הפלסטיני, רואה כיום בישראל תוקפן ולא קורבן. אך האחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה על ישראל עצמה — על שהניחה לזוועה להפוך לשגרה, ועל שהפכה את השיפוט המוסרי לאבסורד משפטי.

המציאות הקשה

במקום להרעיש שמים וארץ על עצם קיומה של תופעה חסרת תקדים בתולדות האנושות – הפיכת האדם לכלי נשק נגד חפים מפשע – ישראל קיבלה אותה כעובדה קיימת ואף נתנה לה גושפנקה משפטית. בכך ניתקה את עצמה מהעמדה המוסרית שנולדה עמה, ופתחה את הדרך לבידודה של היום.
המאבק של ישראל איננו רק ביטחוני או מדיני – הוא בראש ובראשונה מאבק על משמעותו של המוסר האנושי. נרמול הזוועה, והפיכתה של האוכלוסייה האזרחית לשכבת מגן — שניהם מחדלים מוסריים ואסטרטגיים כאחד. הבידוד העולמי כיום איננו אלא השתקפותם המדינית והמשפטית.

והרעיון להעניק מדינה למי שאינם מחויבים לשום ערך מוסרי – ובראש ובראשונה לערך קדושת החיים של עצמם ושל ילדיהם – הוא המשך האי־נורמליות במעשה בלתי־נורמלי נוסף.
להעניק מדינה למי שכדי ליהנות מחרות פוליטית, מקדשים את המוות והופכים את אזרחיהם לפצצות אדם ואת ילדיהם כחומת מגן למבצעי הטרור חסר העכבות האנושיות, פירושו עיוות מהיסוד של מושג החרות והזכאות לחרות ושלילה מן העולם של מושג הנורמליות האנושית עצמו. זהו ניסיון להעמיד פנים כאילו ניתן לבסס מוסר פוליטי על יסוד תרבותי שמקדש את המוות. כך הופכת אי־הנורמליות לאידאולוגיה, והעיוורון המוסרי של העולם – לשותף פעיל בה.

דרך קדימה: מהגנה למנהיגות מוסרית

הדרך של ישראל לצאת מהבידוד שבו היא קלעה את עצמה אינה בהתנצלות ולא בוויתורים מדיניים, אלא בפתיחת חזית חדשה: החזית התרבותית-מוסרית. על ישראל, יחד עם ארה"ב, להוביל יוזמה לגיבוש קוד אתי סדור משותף לעולם הדמוקרטי - קוד שמבוסס על קדושת החיים ולא רק על "זכויות אדם" מופשטות, על חובות אדם שמילוין הוא תנאי ליהנות מזכויות אדם, ועל הכרה ברורה שיש הבדל מהותי בין מי שמגן על חיים לבין מי שהופך חיים לנשק כדי לקחת חיים - של אויבו ושלו.

המערב, שאיבד את עוגנו המוסרי אחרי "מות האלוהים", זקוק ליסוד חדש-ישן שישיב לו את הביטחון למייחד ולמבדיל בין טוב לרע, שכן הדמוקרטיה הליברלית כופרת בקיומה של אמת אובייקטיבית והיא חסרת מוסר אינהרנטי סדור לשיפוט ערכי של החלטות, גם כשהן מתקבלות בתהליך דמוקרטי כשר למהדרין.

ישראל, שעומדת יום יום בפני הדילמות האלה, מצויידת בנדרש לגיבוש הקוד והיא יכולה ומחויבת להוביל את השיח הזה - לא מתוך חולשה או צורך בהצדקה, אלא מתוך אחריות לעתידה ולעתיד האנושות – שניהם שלובים זה בזה. כך תוכל ישראל להפוך מנאשמת למובילה, וממבודדת למעצבת הדרך המוסרית של העולם – הדרך שייעדו לה מקימיה שאף הכריזו על כך במגילת העצמאות.