בנרמלה את הטרור הפלסטיני הלא־נורמלי – ישראל הכשירה את בידודה בעולם

מאז ראשית הציונות מלווה את העם היהודי בארץ ישראל תופעה רצחנית רצופה: פגיעות מכוונות באזרחים חפים מפשע, ללא הבחנה בין נשים, גברים וילדים. במאורעות תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט ותרצ"ו–תרצ"ט נרצחו יהודים בדרכים, בבתיהם וביישוביהם. הטרור נמשך גם לאחר הקמת המדינה — ברצח אשה הרה בקיבוץ נחל עוז, ברצח אם וילדיה ביהוד, ברצח אורחי חתונה במושב פטיש, ברצח חקלאים בפרדס באבן יהודה ובעשרות מקרים אחרים שבהם ניכרה לא רק שנאה אלא גם אכזריות כלפי גופות הנרצחים.

אך כל אלה, קשים ככל שיהיו, אינם משתווים למה שהתרחש באינתיפאדה השנייה. אז הופיע לראשונה בתולדות האנושות טרור חסר עכבות אנושיות ממש: הפיכת בני אדם – גברים, נשים וילדים – לפצצות אנושיות עטויות חגורות נפץ, שהתפוצצו באוטובוסים, במסעדות, בבתי קפה ובשווקים. לא היה לכך תקדים. גם הנאצים, ששקעו לשפל המוסרי העמוק ביותר שידע המין האנושי, לא הפכו את עצמם ואת ילדיהם לכלי נשק ביודעין. הם איבדו את צלם האדם – אך לא את אינסטינקט הקיום הבסיסי של היצור החי.

היפוך חוקי המלחמה

הטרור החדש ניטרל את עצם עקרונות המלחמה. במלחמה רגילה, גם האכזרית ביותר, מתנהל לאור העקרונות מאבק בין יריבים המבקשים לנצח כדי להמשיך לחיות ולשרוד. עקרון ההכרעה נשען על תודעת הקיום של הלוחם: כשהאויב מאבד תקווה לנצח ולחימתו נעשית לחסרת תוחלת, הוא נכנע, וכך מסתיימת המלחמה.
אבל כאשר האויב מוותר מראש על יצר הקיום – כשהמוות הוא יעד ולא תוצאה – נשללים בבת אחת שני יסודות בסיסיים של מלחמה: היכולת להרתיע והיכולת להכריע. אי אפשר “להרתיע” מי שמייחל למות; אי אפשר “להכריע” מי שבא כדי להפסיד.

המשמעות המבצעית של השינוי הזה נוראה: כל עקרונות ההתגוננות והתגובה נחשפים כבלתי רלוונטיים. במלחמה רגילה ניתן לזהות את המפגע בטרם פגע – כי הוא מבקש לחזור חי. במלחמת הטרור החדשה, שבה המפגע בא על מנת לפגוע ולהיפגע, ניטל מאנשי הביטחון כל מרחב פעולה מוסרי ומקצועי. המאבטח הראשון שינסה לעכב אותו ולבדוק את כוונותיו – ייהרג. אם יירה בו מראש ויתברר שאינו מחבל – יהפוך לרוצח. במילים אחרות: כל דרך פעולה עלולה להיות בלתי מוסרית.

הדילמה המוסרית

כך מצאו את עצמם אזרחים ומאבטחים במלכוד שאין לו תקדים בתולדות הלחימה: המאבטח במסעדת “מקסים” בחיפה, שראה מולו אישה צעירה ולבושה למשעי – אילו היה יורה בה והייתה תמימה, היה מבצע מעשה בלתי מוסרי; משהתיר לה להיכנס והתברר שהיא מחבלת מתאבדת, נהרגו ונפצעו עשרות.
במחסום ארז נחשד פלסטיני כי נשא מטען בתחתוניו. מתוך צו מוסרי של “שמירת כבוד האדם”, לא הורו לו המאבטחים להתפשט לעיני כול, אלא הכניסו אותו למשרד – שם פוצץ את עצמו ופצע אנושות את הקצין שביקש לשמור על כבודו.

הזוועה השנייה: הפיכת אזרחי הרצועה למגינים אנושיים

לאחר שפצצות־האדם הפכו כלי טרור מזעזע, הגיעה הזוועה השנייה — ההחלטה להפוך את האוכלוסייה האזרחית לשכבת מגן מבצעית: בתי מגורים, בתי חולים, מוסדות חינוך ומתקני סיוע שימשו כבסיסי מסתור, מאגרי תחמושת ויעדי שיגור. האזרח הפשוט ברצועה הפך ל"מגן אנושי" — לעיתים בכפייה, לעיתים בהסכמה — אך התוצאה זהה: ההגנה על המסתתרים מקשה על היכולת לתקוף מטרה צבאית כדי לסכל פגיעה באזרחי ישראל, מבלי לפגוע באזרחי הרצועה.

התוצאה המעשית של מדיניות זו ברורה וקשה: היא מאריכה את המלחמה, מונעת מהכוחות התוקפים יכולת לבצע פעולה הכרעתית מהירה, ומגבירה את המחיר האנושי-פוליטי שישראל נאלצת לשלם במאמציה לסכל ולהכריע את האויב. כל עוד האוכלוסייה האזרחית משמשת כקיר המגן של הטרוריסטים, נשללת מצה״ל היכולת להכריע הכרעה צבאית קצרה וברורה – והמערכה נגררת על כן להתשה ממושכת.

מחדל הנרמול

במקום לזהות באירועים הבלתי אנושיים האלה שישראל הייתה הראשונה להיתקל בהם מהפכה מהותית בטבע המלחמה ולזעוק זעקה עולמית, ישראל בחרה לשתוק. היא לא הגדירה את התופעה כפריצת גדר מוסרית אוניברסלית – כאיום על האנושות כולה. היא לא גייסה את מוסדות המשפט והאו"ם כדי להוקיע את מי שהפך את ילדיו ואת אזרחיו לכלי נשק.

אך התקלה החמורה מכולם הייתה הפניית כלים משפטיים שנועדו להגן על האדם – לטובת מי שוויתר על אנושיותו. מדינת ישראל, שבית המשפט העליון שלה כפוף לערכיה של המדינה היהודית והדמוקרטית — כלומר לערכיה של התרבות שהביאה לעולם את קדושת החיים — העניקה זכות עמידה בבג״ץ למבצעי הטרור עצמם או לבני משפחותיהם.
בכך הפכה הזוועה המשפטית לחלק ממערכת ערכית עיוורת לזוועה האנושית.

הטרור הפלסטיני חסר העכבות האנושיות החזיר את העולם ארבעת אלפים שנה אחורה, לעידן התרבות שקידשה את המוות, בעוד בית המשפט של המדינה שנועדה להחזיר לעולם את קדושת החיים – עמד מנגד, עיוור להיפוך הזה. הוא דן במי ששולל חיים בשם דת של מוות כבאדם מן השורה, והעניק לו את אות הכשרות של ההליך המשפטי. בכך, מתוך כוונה לשמור על טוהר החוק, חולל הממסד המשפטי הישראלי את אחד המעשים הבלתי מוסריים ביותר בתולדותיה של מדינה דמוקרטית: הוא האניש את הבלתי־אנושי, והפך את הטרור חסר העכבות האנושיות מעיוות מוסרי קיצוני ל“מעשה אנושי נוסף” הנתון לשיפוט ולרחמים.

במקום להציב גבול מוסרי ברור בין מגיני החיים לבין מקדשי המוות, ישראל טשטשה אותו. היא לא רק נרמלה את הטרור בזירה הבינלאומית, אלא גם נתנה לו הכשר משפטי בזירה הפנימית.

המערכת המשפטית הישראלית ניצבה בפני בחירה בין טוהר מוחלט (שמירה על כללי המשפט עד תום, גם במחיר "נרמול" האויב) לבין בהירות מוסרית (שימוש בכוחה להצבת קו אדום עולמי, גם במחיר פגיעה זמנית בטכניקת החוק).

בחירתה של המערכת המשפטית שנהנית בעולם מיוקרה גבוהה מאד בטוהר המשפטי, הוחזקה על ידי העולם כעדות לכך שהטרור הוא "נורמלי מספיק" כדי להידון בכלים משפטיים רגילים – ובכך נוטרלה ההשפעה המוסרית-אסטרטגית שישראל יכלה לייצר.

ממחדל מוסרי לבידוד מדיני

כך קרה שישראל, המדינה הראשונה בעולם שהתמודדה עם “פצצות אדם” ו"מגינים אנושים", לא הובילה את העולם במלחמה נגד תופעה שמאיימת על עצם הציוויליזציה – אלא השאירה את הזירה מוסרית ריקה. את הפירות הבאושים של מחדל זה קטפו תחילה האמריקנים בפיגועי ה־11 בספטמבר, וכעת קוטפת אותם ישראל עצמה: בבידודה המדיני, בשיח העוין, ובגלי ההפגנות הדמוקרטיות נגדה ברחבי העולם.
העולם, שאיבד את הקשב לממד האוניברסלי של הטרור הפלסטיני, רואה כיום בישראל תוקפן ולא קורבן. אך האחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה על ישראל עצמה — על שהניחה לזוועה להפוך לשגרה, ועל שהפכה את השיפוט המוסרי לאבסורד משפטי.

המציאות הקשה

במקום להרעיש שמים וארץ על עצם קיומה של תופעה חסרת תקדים בתולדות האנושות – הפיכת האדם לכלי נשק נגד חפים מפשע – ישראל קיבלה אותה כעובדה קיימת ואף נתנה לה גושפנקה משפטית. בכך ניתקה את עצמה מהעמדה המוסרית שנולדה עמה, ופתחה את הדרך לבידודה של היום.
המאבק של ישראל איננו רק ביטחוני או מדיני – הוא בראש ובראשונה מאבק על משמעותו של המוסר האנושי. נרמול הזוועה, והפיכתה של האוכלוסייה האזרחית לשכבת מגן — שניהם מחדלים מוסריים ואסטרטגיים כאחד. הבידוד העולמי כיום איננו אלא השתקפותם המדינית והמשפטית.

והרעיון להעניק מדינה למי שאינם מחויבים לשום ערך מוסרי – ובראש ובראשונה לערך קדושת החיים של עצמם ושל ילדיהם – הוא המשך האי־נורמליות במעשה בלתי־נורמלי נוסף.
להעניק מדינה למי שכדי ליהנות מחרות פוליטית, מקדשים את המוות והופכים את אזרחיהם לפצצות אדם ואת ילדיהם כחומת מגן למבצעי הטרור חסר העכבות האנושיות, פירושו עיוות מהיסוד של מושג החרות והזכאות לחרות ושלילה מן העולם של מושג הנורמליות האנושית עצמו. זהו ניסיון להעמיד פנים כאילו ניתן לבסס מוסר פוליטי על יסוד תרבותי שמקדש את המוות. כך הופכת אי־הנורמליות לאידאולוגיה, והעיוורון המוסרי של העולם – לשותף פעיל בה.

מורנו שלום רוזנברג המנוח מביא מדברי עימנואל לוינס, ההומניסט הגדול, שמלמד אותנו "שיש לפיוס גבולות, בייחוד בעולם שבו הניסים נסתרים. עלינו להיות מודעים על אי-האנושיות המאיימת על האנושות, להעדר צלם האלוהים וצלם האדם מהמגה-רוצחים, למן הנאציזם ועד לטרור. אי הבנה של גבולות פירושה הריגה המונית של חפים מפשע. ביום הפיוס והכפרה עלינו להבין שגם המוסר עצמו מחויב לאחריות בתוצאות מעשיו. על כך יש לומר "על חטא" נוסף שעדיין לא כתוב בסידור: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיֵצֶר הַטּוֹב ובמחוות הומניטריות שאינן הומאניות, אלא טוהר המסוגל להרוג".

דרך קדימה: מהגנה למנהיגות מוסרית

הדרך של ישראל לצאת מהבידוד שבו היא קלעה את עצמה אינה בהתנצלות ולא בוויתורים מדיניים, אלא בפתיחת חזית חדשה: החזית התרבותית-מוסרית. על ישראל, יחד עם ארה"ב, להוביל יוזמה לגיבוש קוד אתי סדור משותף לעולם הדמוקרטי - קוד שמבוסס על קדושת החיים ולא רק על "זכויות אדם" מופשטות, על חובות אדם שמילוין הוא תנאי ליהנות מזכויות אדם, ועל הכרה ברורה שיש הבדל מהותי בין מי שמגן על חיים לבין מי שהופך חיים לנשק כדי לקחת חיים - של אויבו ושלו.

המערב, שאיבד את עוגנו המוסרי אחרי "מות האלוהים", זקוק ליסוד חדש-ישן שישיב לו את הביטחון למייחד ולמבדיל בין טוב לרע, שכן הדמוקרטיה הליברלית כופרת בקיומה של אמת אובייקטיבית והיא חסרת מוסר אינהרנטי סדור לשיפוט ערכי של החלטות, גם כשהן מתקבלות בתהליך דמוקרטי כשר למהדרין.

ישראל, שעומדת יום יום בפני הדילמות האלה, מצויידת בנדרש לגיבוש הקוד והיא יכולה ומחויבת להוביל את השיח הזה - לא מתוך חולשה או צורך בהצדקה, אלא מתוך אחריות לעתידה ולעתיד האנושות – שניהם שלובים זה בזה. כך תוכל ישראל להפוך מנאשמת למובילה, וממבודדת למעצבת הדרך המוסרית של העולם – הדרך שייעדו לה מקימיה שאף הכריזו על כך במגילת העצמאות. 

---

By Normalizing Unrestrained Palestinian Terror, Israel Paved the Way to Its Own Isolation

 Dr. Hanan Shai                   

October 6, 2025

Since the dawn of Zionism, the Jewish people in the Land of Israel have faced a relentless campaign of murderous violence — deliberate attacks on innocent civilians, without distinction between women, men, or children. During the riots of 1920, 1921, 1929, and 1936–39, Jews were slaughtered on the roads, in their homes, and in their towns. Terror continued after the establishment of the State — with the murder of a pregnant woman in Kibbutz Nahal Oz, a mother and her children in Yehud, wedding guests in Moshav Patish, farmers in an orchard in Even Yehuda, and in dozens of other cases marked not only by hatred but by grotesque cruelty toward the victims’ bodies.

The Dehumanization of Terror

As horrific as these acts were, they pale in comparison to what emerged during the Second Intifada: for the first time in human history, terrorism stripped of all human restraint. Men, women, and children were turned into human bombs — walking weapons wearing explosive belts — detonating themselves on buses, in restaurants, cafés, and markets. Even the Nazis, who sank to humanity’s lowest moral abyss, did not knowingly transform themselves and their children into weapons. They had lost their humanity — but not the living being’s most basic instinct for survival.

The Reversal of the Laws of War

This new form of terror overturned the very foundations of warfare. Even the cruelest of wars are fought between opponents who seek victory in order to continue living. The principle of victory rests on a combatant’s will to live: when an enemy loses hope of winning and his fight becomes futile, he surrenders — and the war ends.

But when the enemy renounces life itself — when death becomes a goal rather than a consequence — two cornerstones of war collapse: deterrence and decision. One cannot “deter” those who yearn to die; one cannot “defeat” those who come to lose.

The Operational and Moral Trap

This transformation rendered traditional doctrines of defense and response obsolete. In ordinary war, an attacker can often be identified before he strikes — because he wishes to return alive. In this new terror, where the assailant arrives to kill and be killed, security forces lose their moral and professional maneuvering space. The guard who hesitates may die; the one who shoots first and errs becomes a murderer. Every course of action risks being immoral.

Citizens and security personnel thus found themselves in an unprecedented moral deadlock. The guard at Haifa’s “Maxim” restaurant, facing a well-dressed young woman — had he shot and she been innocent, he would have committed an immoral act; by letting her in, and discovering she was a suicide bomber, dozens died.

At the Erez Crossing, a Palestinian was suspected of carrying explosives in his underwear. Out of respect for “human dignity,” guards refrained from ordering him to undress in public; taken to an office, he detonated himself, critically wounding the officer who had sought to preserve his dignity.

The Second Horror: Turning Civilians into Human Shields

After the human-bomb phase came the next horror: transforming Gaza’s civilian population into an operational shield. Homes, hospitals, schools, and aid facilities became hiding places, ammunition depots, and launch sites. The ordinary Gazan became a “human shield” — sometimes coerced, sometimes consenting — but always exploited. The result is the same: protecting the terrorists makes it nearly impossible to strike military targets without harming civilians, prolonging the conflict and raising Israel’s moral and political costs.

So long as the civilian population serves as the terrorists’ protective wall, the IDF is denied the ability to deliver a swift and decisive victory. The war becomes one of attrition by design.

The Moral Failure of Normalization

Instead of identifying these inhuman phenomena — first human bombs, then human shields — as a revolution in the nature of war and crying out to the world, Israel chose silence. It failed to define this as a universal moral breach, a threat to humanity itself. It did not mobilize the UN and the international legal system to condemn those who weaponized their own children and citizens.

Worse still, Israel’s own legal system turned instruments designed to protect human beings into shields for those who had abandoned their humanity. The Supreme Court — bound by the values of a Jewish and democratic state, the civilization that gave the world the sanctity of life — granted standing to terrorists and their families. Thus, legal rigor replaced moral clarity; judicial purity blinded itself to human horror.

Palestinian terror — devoid of human restraint — dragged civilization back four millennia, to a culture that sanctified death, while the court of the nation meant to restore the sanctity of life stood indifferent. In its quest to uphold the purity of law, Israel’s judiciary committed one of the gravest moral inversions in democratic history: it humanized the inhuman and normalized moral monstrosity.

Instead of drawing a bright line between those who defend life and those who worship death, Israel blurred it. By doing so, it not only normalized terror internationally but legitimized it domestically.

From Moral Failure to Political Isolation

Confronted with the first “human bombs” and “human shields” in modern warfare, Israel could have led a global moral campaign to defend civilization itself. Instead, it left a vacuum. The poisoned fruits of that failure were first reaped by the United States on 9/11, and now by Israel itself — in diplomatic isolation, hostile discourse, and waves of “democratic” protest against it.

The world, deaf to the universal moral dimension of Palestinian terror, now sees Israel as aggressor rather than victim. But responsibility lies first and foremost with Israel — for allowing horror to become routine and for turning moral judgment into legal absurdity.

The Hard Truth

Instead of shaking heaven and earth over the emergence of a phenomenon unprecedented in human history — turning people into weapons against innocents — Israel accepted it as a fact and even gave it judicial sanction. In doing so, it severed itself from its founding moral posture and paved the way to its current isolation.

Israel’s struggle is not only military or diplomatic; it is a struggle over the meaning of human morality itself. The normalization of horror and the use of civilians as shields are moral and strategic failures alike. The world’s political and legal hostility toward Israel today merely mirrors those failures.

And the idea of granting statehood to those who reject every moral value — foremost the sanctity of their own lives and those of their children — is yet another act of abnormality. To confer sovereignty upon a movement that sanctifies death, turns its citizens into human bombs and its children into protective walls for unrestrained terror, is to pervert the very meaning of freedom and human dignity. It is to pretend that political morality can be built upon a culture that worships death — turning abnormality into ideology and moral blindness into complicity.

The Ethical Imperative

As the late Rabbi Professor Shalom Rosenberg cited from Emmanuel Levinas, the great humanist philosopher:

“There are limits to reconciliation, especially in a world where miracles are hidden. We must remain conscious of the inhumanity that threatens humanity — of the loss of the image of God and man in the mega-murderers, from Nazism to terror. Misunderstanding these limits leads to the mass killing of innocents. On the Day of Atonement we must recognize that morality itself bears responsibility for the consequences of its actions. For this we must confess one more sin not yet written in the prayer book: ‘for the sin we have sinned before You with the good inclination’ — in humanitarian gestures that are not humane, in purity so absolute it can kill.”

The Path Forward: From Defense to Moral Leadership

Israel’s way out of the isolation it has brought upon itself lies not in apology or political concessions, but in opening a new front — the moral-cultural one. Together with the United States, Israel should spearhead the formulation of a shared ethical code for the democratic world: one grounded in the sanctity of life, not in abstract “human rights”; in human duties, whose fulfillment is the condition for enjoying human rights; and in a clear recognition that there is a fundamental difference between those who defend life and those who weaponize it to destroy life — both their enemy’s and their own.

The West, having lost its moral anchor after the “death of God,” needs a renewed foundation to restore its capacity to distinguish between good and evil. Liberal democracy, by denying the existence of objective truth, lacks an inherent moral compass to judge the ethical quality of decisions — even those reached by proper democratic process.

Israel, confronting these dilemmas daily, possesses both the experience and the moral heritage to lead this effort — not out of weakness or self-justification, but out of responsibility for its own future and that of humanity, which are bound together. By reclaiming this role, Israel can transform itself from defendant to moral leader, from isolated nation to shaper of the world’s ethical course — the very destiny envisioned by its founders and proclaimed in its Declaration of Independence.