מדוע נמשכה המלחמה שנתיים?

תשובה למאמרו של אלוף (מיל') גרשון הכהן, ישראל היום, 10 באוקטובר 2025

אלוף (מיל’) גרשון הכהן שאל במאמרו “מדוע נמשכה המלחמה שנתיים”. תשובתו, המפרטת היטב את השינויים בזירת הלחימה, במרחב העירוני, בתודעת האויב ובמערכת הבינלאומית – רחבה ומעמיקה, אך אינה נוגעת בשורש הבעיה.
המלחמה לא נמשכה שנתיים בגלל שלל הסיבות שהוא מונה במאמרו ומפני שחמאס השתנה – אלא מפני שצה"ל השתנה.
לא משום שהאויב התחפר מתחת לאדמה, אלא משום שאנחנו חדלנו לפעול מעליה.
מאז אמצע שנות התשעים, בלי החלטת ממשלה ובלי דיון ציבורי, צה"ל הומר מצבא הכרעה לצבא הרתעה; מצבא שייעודו לשלול מהאויב את יכולתו להילחם – לצבא שנועד להשפיע על תודעתו כדי שלא ירצה להילחם.
כך נשמט היסוד שעליו נבנתה מדיניות ההגנה הלאומית מאז מלחמת העצמאות – מדיניות שקבעה עיקרון אחד פשוט וברור: ישראל תגן על עצמה מחוץ לגבולותיה.
כלקח ממלחמת העצמאות שנמשכה שנה והייתה רבת אבדות והרס, צמחה מדיניות ההגנה הלאומית של ישראל, שעליה הודיע בן־גוריון בכנסת ב־20 ביוני 1950. עיקרה היה פשוט וברור:
ישראל תגן על עצמה מחוץ לגבולותיה.
מנסחי האסטרטגיה שהשלימה את המדיניות קבעו:
בהיעדר עומק אופרטיבי לניהול מלחמות בשטח המדינה, ישראל חייבת לשלול מן האויב את יכולתו לתקוף אותה – באמצעות מלחמת מנע יזומה מעבר לגדר.
לשם כך נבנה צה"ל בהשפעת צבא הרייכסוור הגרמני שייעודו היה דומה, כצבא הכרעה מהירה, בכוננות קבועה לנצל הזדמנויות מדיניות ברות חלוף מהר, להשתלט בהתרעה קצרה על שטחים שנשקפה בהם סכנה למדינה ולשלול מהאויב שהיה בהם את היכולת לתקוף את ישראל באמצעות ניצחון קצר ו"זול" ככל האפשר, חד ובלתי ניתן לערעור.
על בסיס מדיניות ההגנה הלאומית הזאת נולדו מלחמות המנע: קדש (1956), של"ג (1982), והשמדת הכורים בעיראק ובסוריה.
הדוקטרינה הזו אפשרה גם לנצח ב-67 קואליציה של צבאות ערביים בתוך שישה ימים, ולסיים את מלחמת יום הכיפורים – חרף ההפתעה – בניצחון תוך שלושה שבועות.
אלא שבאמצע שנות ה־90 התחולל מפנה אסטרטגי הרה גורל:
צה"ל הסב את עצמו, ללא החלטת ממשלה לשנות את מדיניות ההגנה הלאומית, מצבא הכרעה לצבא הרתעה – מצבא שפועל להסרת איומים בפועל, לצבא הפועל על תודעת האויב כדי להניאו מלהילחם.
כך נולדו מלחמות ההתשה הארוכות שהחליפו את מלחמות ההכרעה הקצרות: לבנון השנייה (2006, 37 ימים) וצוק איתן (2014, 54 ימים) – מלחמות שבהן האויב לא הורתע ומאחר והוא גם לא הוכרע הוא המשיך להילחם ולהתיש את צה"ל ואת העורף האזרחי ולאחר השגת הפסקות האש הוא המשיך להתעצם.
שתי הנחות יסוד שמעצבי אסטרטגיית צה"ל פסלו מכיוון שהן מנוגדות לעקרונות המלחמה וכלליה – “צה"ל מרתיע” ו“המודיעין יתריע” – הפכו לדוקטרינה הרת אסון:

• האיומים מחוץ לגדר צמחו לממדים קשים מאד להסרה בתמרון והכרעה.
• כוחות היבשה המתמרנים צומצמו ונוונו.
• למרות העדר עומק אופרטיבי ואפילו טקטי למניעת כבושם של שטחים וישובים בתוך ישראל ע"י כוחות מתמרנים שנוספו לחיזבאללה ולחמאס, לא הופעלו מתקפות מנע להסרה מוקדמת של האיומים; ההגנה על הגדר הייתה כנגד מחבלים בודדים ולא כנגד הכוחות המתמרנים, מה שהשאיר את יישובי הגליל ומערב הנגב בלתי מוגנים לחלוטין מפני התקפות כאלה. וכדי להוסיף חטא על פשע, גם לא הוכנו תוכניות מגרה, לא להתקפות-נגד טקטיות לסילוק האויב משטחים וישובים שנכבשו ע"י האויב וגם לא תוכניות להסרה מאוחרת של האיומים במתקפות-נגד אופרטיביות לתוך הרצועה ודרום לבנון.

וכך, משהאויב הלא מורתע (כמובן מאליו) תקף – במפתיע (כמובן מאליו) – צה"ל עמד מולו חסר אונים ומשותק והנחיל לישראל את התבוסה הצבאית והאסון האזרחי הנורא בתולדות העם היהודי מאז השואה.

ברצועת עזה המלחמה התארכה לשנתיים משום שחמאס השתמש באזרחיו ובחטופים כמגינים אנושיים, ובנה מתחת לרצועה מגנן תת־קרקעי עצום שנועד לנטרל את עליונותו של צה"ל במודיעין וירי מנגד ולשחוק את הדרג המתמרן של צה"ל ולהסב לו אבדות כבדות. בתנאים אלה, כיבוש רוב הרצועה ללא פגיעה מכוונת במגינים האנושיים – וכנראה גם ללא פגיעה אגבית בחטופים וללא שחיקה בלתי נסבלת של הלוחמים – האריך את הלחימה, אך מנגד שמר על חוקיות הלחימה ועל חיי לוחמי צה"ל רבים.

בלבנון נמשכה השמדת חיזבאללה שנה וחצי, תוך הרס במקביל בתקופה זו של יישובי הצפון ע"י חיזבאללה, משום שההשמדה בוצעה בירי מנגד שנועד במקור להרתיעו באמצעות פגיעה נקודתית ולא לביצועה של השמדה שיטתית. 

אילו צה"ל לא היה משנה את דוקטרינת ההכרעה, שומר על סד"כ יבשתי מתאים ומקיים שגרה של הסרת איומים – ניתן היה לנצל את מלחמת לבנון השנייה (2006) כדי להכריע את חיזבאללה וכמו במלחמת לבנון הראשונה, לשלול ממנו את יכולתו להילחם לתקופה ארוכה – במהלך קצר אולי אפילו של שבועיים - שלושה בלבד. תוצאה דומה ב"צוק איתן" (2014) גם הייתה מסירה את האיום על הנגב המערבי.

ולסיום – מאמרו של האלוף גרשון הכהן ראוי בהחלט לקריאה ולדיון, אך דווקא מאנשי צבא מצופה שלא להרחיק את העדות לשדות אחרים מהשדה הצבאי, כי בו התרחשה התקלה החמורה שהביאה עלינו את אסון 7 באוקטובר ואת המלחמה הארוכה ביותר בתולדותינו – שאותה מדיניות ההגנה הלאומית שהוזנחה הייתה אמורה למנוע.