ניתן – וחובה – לנצח את הטרור
הטענה ש"אי אפשר לנצח טרור" הפכה לקלישאה בינלאומית, אך אין בה ממש. טרור וגרילה הן צורות לחימה לא סדירות שליוו את ההיסטוריה האנושית מאז ומעולם. המאבק בהן מתעתע, עקוב מדם ולעתים ממושך, אך אפשר להכריע אותו. מי שטוען אחרת, חוטא לאמת ההיסטורית ולחובה הלאומית, המוסרית והחוקית להילחם בו עד תום.
ההיסטוריה הישראלית והעולמית מלמדת שניתן לנצח טרור כאשר פועלים בנחישות ובעקביות, ובעיקר כאשר ממירים הישג צבאי להסדר מדיני שימנע את חידושו.
גם בישראל הובס הטרור פעם אחר פעם:
הפדאיון סולקו לחלוטין במבצע קדש בשנת 1956.
טרור אש"ף חוסל בירדן בשנים 1969–1970 על ידי הצבא הירדני, ובשנת 1982 סולק גם מלבנון בידי צה"ל.
בעזה, לאחר רצח ילדי משפחת אוריו בקיץ 1971, הטרור חוסל כמעט לחלוטין במבצע 'עקירה יסודית'.
המרד הערבי הגדול (1936–1939) דוכא באכזריות על ידי הבריטים בסיוע ההגנה.
גם בעולם הושגו ניצחונות ברורים על טרור וגרילה:
הנמרים הטמילים בסרי לנקה (2006–2009).
המרד בצ'צ'ניה (1999–2009).
"שביל הזוהר" בפרו.
מרד דופאר בעומאן.
הטרור הקומוניסטי במלזיה.
ההתקוממות ביוון בסוף שנות הארבעים.
מרד הבורים בדרום אפריקה בראשית המאה ה-20. העולם השתנה והמגבלות על הלחימה נגד טרור אינן כבמלחמת הבורים, אך לא עד כדי שלילת היכולת לנצחו.
עקירה וכיסוח
הצלחות אלו מצביעות על שתי מטרות עיקריות ללחימה בטרור:
עקירה מלאה: כאשר אפשר לעקור את הטרור מהשורש, יש לפעול למיגורו המוחלט. כך קרה בלבנון בשנת 1982, כאשר צה"ל סילק את אש"ף. אלא שהישג זה לא לווה בהסדרים מדיניים יציבים, ולכן הטרור חזר.
כיסוח שיטתי: כאשר עקירה מלאה אינה אפשרית, יש "לכסח" את הטרור ולמנוע את חידושו באמצעות כלים ביטחוניים ומדיניים קבועים. זהו המודל שיושם לאחר מבצע 'חומת מגן' (2002): כל עוד התחזוקה המבצעית נמשכת – הטרור מצטמצם. אך הזנחתה מובילה להתפרצות מחודשת.
הטענה שאי אפשר לעקור את הטרור או לכסח אותו התפתחה בצה"ל בשלהי המאה הקודמת, במקביל להפיכתו מצבא הכרעה לצבא הרתעה. שינוי זה הוביל לניוון הדרג המתמרן, שהוא המפתח האופרטיבי למלחמה אפקטיבית בטרור. ייעוד הדרג המתמרן בלחימה נגד טרור - גרילה היא לנטרל את שני נכסיו החיוניים: השטח שבו הוא פועל ומסתתר, והאוכלוסייה שמסייעת ומזינה אותו. בגלל חשיבות השגת שליטה בשטח, לא ניתן לנצח טרור בטכנולוגיה משוכללת מהכורסא.
חמאס וחיזבאללה הפנימו היטב את המהפכה בצה"ל וניצלו אותה עד תום. חמאס, במיוחד, ניצל את אדמת החול של הרצועה כדי להקים זירת לחימה תת-קרקעית חדשה. מהלך זה ניטרל את יתרון האש מנגד, שנועד להחליף את כוח התמרון. בכך, חמאס כפה על ישראל להפעיל את הדרג המתמרן – שנוון וצומצם והפך לנקודת תורפה. התוצאה: ישראל נגררה למלחמה יבשתית ממושכת וקשה עם יד כבולה.
ניתן לקבוע בבירור: מדיניות ההגנה הלאומית, שעיקרה הסרת איומים באמצעות התקפות מהירות מעבר לגדר, לא מומשה מאז שנת 2002. וגם אם הייתה נכונות לממשה, צה"ל שגובש להיות צבא הרתעה ולא צבא הכרעה, פשוט לא היה כשיר לכך כפי שנצפה במלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן וכמסקנת וועדות וינוגרד ושומרון מ-2007.
ההכרעה הנדרשת כעת
למרות המגבלות הללו, עיקר האיום מעזה כבר סולק, במחיר דמים כבד. לכן, ההכרעה אם להשלים את כיבוש הרצועה כדי לכסח את הטרור באופן סופי – לא כדי לעקור אותו לחלוטין ולא למימוש חזון מדיני, אלא כדי להקים מנגנון קבוע שימנע את חידושו – היא הכרעה חיונית.
ההכרעה הנדרשת מהדרג המדיני אינה האם להשתלט על הרצועה עד לשורש תשתיות חמאס, אלא כיצד לעשות זאת באופן שיסכן כמה שפחות את חיי החטופים, ידרוש פחות כוחות מתמרנים, יגרום לשחיקה מינימלית של הלוחמים – ולא פחות מכך, של עוצמתה הבינלאומית של ישראל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה