לשר הביטחון הבכירות – לרמטכ"ל הקדימות
נוהל מינוי מפקדים בצה"ל
האחריות למינוי קצינים עד לדרגת אלוף נתונה בצה"ל, כמו בצבא הבריטי שממנו הועתק הנוהל, אך ורק בידי הרמטכ"ל. מתוך מסורת של כבוד – המינויים מובאים לאישורו הפורמלי של שר הביטחון. עם זאת, לאחר אסון 7 באוקטובר, מובן רצון הדרג המדיני להעמיק את מעורבותו, ולכן ניתנה לרמטכ"ל הנחיה להציג את המינויים לאישורו של שר הביטחון, בפועל – להתרשמותו.
תקרית המינויים בין שר הביטחון לרמטכ"ל
מדיווחי התקשורת מצטייר כי, נוכח ההכנות הרבות למבצע כיבוש עזה – ובהן מינוי מפקדים חדשים – נדרש אישור בזק למינויים; ולכן יש להניח שדווקא מתוך כיבוד הנחיית שר הביטחון, הרמטכ"ל מיהר להיפגש עם השר כדי לאשר את המינויים, בפגישה ספונטנית שהפתיעה אותו והביאה לתגובה קשה מצדו. נכון להניח שתגובתו נבעה מרצון לשקול את המינויים באופן יסודי, ולא מרצון לפגוע בכבוד הרמטכ"ל, שעל־פי הנהלים הקיימים מוסמך, כאמור, לקבוע את המינויים גם ללא אישור השר.
כדי לאפשר לשניהם לקיים פגישות ספונטניות בלתי מתואמות ולא פורמליות – שבהן כל אחד מהם עלול להפתיע את האחר, במיוחד בזמן מלחמה – הוצמדו לשכות הרמטכ"ל ושר הביטחון. סמיכות זו איננה עניין טכני; היא מנגנון חירום מבצעי לקיצור טווחי החלטה ולהבטחת רציפות פיקוד בזמן אמת. הופעתו הבלתי מתואמת של הרמטכ"ל במשרד השר – כדי לבקש את אישורו למינויים – היא אפוא לגיטימית לחלוטין.
השיח הבין־מדרגי במערכת הביטחון
הדרג המדיני בישראל איננו חלק מהצינור הפיקודי, כמו בארה"ב; ולכן השיח בינו לבין הדרג הצבאי אינו מתנהל בפקודות אלא בהנחיות, שמסירתן עשויה לגרום לחיכוך בין הדרגים ובכלל זה המלצות השר למינוי או לפסילת מינוי קצינים. מקרה בולט הוא "ההנחיה המניסטריאלית" שמשה דיין מסר לאלוף טל ב־1973 וטל סירב למלאה ללא קבלת אישור לבצעה מראש הממשלה, משום שחשב שהיא פסולה צבאית ומדינית.
מאחר שהשיח בין הרמטכ"ל לשר הביטחון מבוסס על הנחיות – הצלחת המערכה מותנית בשותפות הדוקה ובלתי שבירה בין הרמטכ"ל לבין שר הביטחון, שני עמודי התווך של ההובלה הצבאית־מדינית. כל סדק באמון או בתיאום עלול להתרחב במהירות, להחליש את ההובלה ולפגוע בסיכויי ההצלחה. זוהי גם המלחמה הראשונה שמתנהלת כשהחברה הישראלית משוסעת בצורה חסרת תקדים – עובדה ששני הצדדים חייבים לתת עליה את הדעת, כדי שמחלוקת ביניהם, אפילו לגיטימית, לא תאפשר לשסע החברתי לחדור לשורות הלוחמים ולפגוע בכשירות ובמורל.
בכירות וקדימות במערכת הביטחון
אין מחלוקת כי הבכירות במערכת הביטחון היא תמיד של הדרג המדיני, הקובע את מדיניות הביטחון ואת היעדים הלאומיים. אך במלחמה, כאשר המאמץ הצבאי הוא המאמץ הראשי של המדינה, לעומד בראשו – הרמטכ"ל – קדימות בקבלת ההחלטות המבצעיות והפעולות המנהליות הנדרשות להשגת ההכרעה. חובתה של המדינה – מהדרג המדיני ועד אחרון האזרחים – להתייצב מאחוריו, לאפשר לו לממש את משימתו, ובעיקר לסמוך עליו.
בעניין זה כדאי לזכור שב־14 במאי 1948, מיד לאחר טקס הכרזת המדינה, רשם דוד בן־גוריון ביומנו:
"בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון."
משפט קצר, חד וברור – המגלם את גודל הרגע, את כובד האחריות שהונחה על כתפי הרמטכ"ל, ואת ההכרה בחובה לסמוך עליו ועל לוחמי צה"ל ומפקדיו.
תקלה שכזו ניתן וצריך למנוע בעתיד. ייתכן שנדרש שיפור בתיאום ובעבודת הלשכות של שני האישים, כדי להבטיח שכל מפגש – מתואם או ספונטני – ינוצל לקידום המשימה המשותפת.
הלקח מהתקרית ברור: הבכירות במדינת ישראל היא תמיד של הדרג המדיני על הצבאי, אך במלחמה, כשהמאמץ הראשי הוא צבאי, ניתנת לרמטכ"ל קדימות בהובלתו. אחריותו הכוללת של שר הביטחון מחייבת אותו לשמש שותף מלא ופעיל להצלחת המשימה. על משרד הביטחון להתאים כל פעילות למשימה שהוטלה עליו, ועל הרמטכ"ל – גם בנוהלים טקסיים – להקפיד על מסורת הצבא, ובכלל זה הבאת המינויים לאישורו הפורמלי של שר הביטחון; מסורת שהיא מקור לכידותו ועוצמתו של כל צבא, ובכלל זה של צה"ל. ולבסוף – המינויים שנעשו מצטיירים כנכונים, ואין סיבה שהשר לא יברך עליהם; והאם זה לא הדבר החשוב ביותר?
תגובות
הוסף רשומת תגובה