הרמטכ"ל זמיר סגר מעגל שנפתח בנאום הר הצופים ופתח מעגל חדש

פתיחה

במאמרו ב"הארץ" (3 יולי 2025) טען אורי משגב שתודתו של הרמטכ"ל אייל זמיר לדרג המדיני היא חנופה מיותרת, אולי אף מוגזמת. אך האמת שונה בתכלית: זמיר תיקן בדבריו תקלה צורמת שהותיר אחריו הרמטכ"ל המנוח יצחק רבין, כאשר בנאום הניצחון בהר הצופים, בתום מלחמת ששת הימים, הילל את צה"ל בלבד – והתעלם לחלוטין מתרומתו האדירה של הדרג המדיני, ובראשו ראש הממשלה לוי אשכול.

אשכול – האדריכל השקט של הניצחון

לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הביטחון, היה הדמות המרכזית שהכינה את ישראל לניצחון במלחמת ששת הימים. אשכול לא היה רק מנהיג פוליטי – הוא היה גם אסטרטג מדיני שהבין את חשיבות השילוב בין עוצמה צבאית ללגיטימציה בינלאומית.

אחת מהצלחותיו הבולטות הייתה טיפוח קשר אישי קרוב עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון. קשר זה, שנרקם בדיפלומטיה שקטה, איפשר לישראל לקבל לראשונה ציוד אמריקני מתקדם – ובראש ובראשונה מטוסי הסקייהוק, ששינו את מאזן הכוחות האווירי במזרח התיכון.

אשכול דאג לתקציבים חסרי תקדים, הוביל רכש חירום, חיזק את הצבא, ודאג לאימונים אינטנסיביים. אך לא פחות חשוב – הוא הפגין אחריות מדינית יוצאת דופן כאשר התעקש להשלים את סבב ביקוריו של שר החוץ אבא אבן בבירות העולם, במטרה למנוע את המלחמה ולהשיג לה לגיטימציה בין־לאומית והיה ותפרוץ.

למרות הלחצים העצומים מצד הצבא והציבור לפתוח מיד במתקפה, אשכול עמד על כך שיש למצות את כל האפשרויות הדיפלומטיות. כיום ברור לחלוטין ש"ההמתנה" שנכפתה על צה"ל, ואשר נראתה אז כמכשול, הייתה למעשה אחד הגורמים הראשיים לניצחון ולגיבוי הבינלאומי שממנו נהנתה ישראל לאחר המלחמה.

תרבות הפלמ"ח, "היהודי החדש" ומרד הגנרלים

התעלמותו של רבין, וגם של כותב נאומו – איש הפלמ"ח מרדכי בר־און – מהדרג המדיני בנאום לא הייתה מקרית. היא שיקפה זלזול מושרש של הצמרת הצבאית, ובעיקר של דור הפלמ"ח, כלפי "היהודי הגלותי" שייצג אשכול, לעומת "היהודי החדש" – הצבר הלוחם, המחוספס והנועז.

חשוב להבהיר כי הביקורת על תרבות הפלמ"ח לא נועדה לגרוע כהוא זה מתרומתו האדירה להקמת המדינה – תרומה שקשה להפריז בה. אך תרבותו, שדגלה בעצמאות מכסימלית ללוחמים ובבוז לסדר צבאי ולסמכותיות, חילחלה לצמרת הצבאית והשפיעה לעיתים על יחסי הצבא והממשלה.

רגע השיא של מתח זה התרחש ערב מלחמת ששת הימים, במה שכונה "מרד הגנרלים". ב־2 ביוני 1967, בישיבת מטכ"ל ושרים, מתחו אלופי צה"ל – ובראשם אריק שרון ומתי פלד – ביקורת חריפה על אשכול והממשלה. הם דרשו לצאת מיד למתקפה יזומה והאשימו את הדרג המדיני בהססנות מסוכנת.

העימות החריף הזה לא היה "מרד" במובן הפורמלי. אשכול עצמו הגדירו באידיש כפריקת מוסרות של מפקדים להוטים לדהור קדימה. אך הוא סימן את אחת מנקודות השיא של המתח בין הצבא לממשלה במדינת ישראל, והבליט את הפערים בתפיסות ובאחריות בין שני הדרגים.

רבין – נאום ללא אזכור הדרג המדיני

בצל אירועים אלה, בחר רבין – הרמטכ"ל דאז – בנאומו ההיסטורי בהר הצופים, להלל את צה"ל ואת גבורת הלוחמים בלבד, תוך השמטה מוחלטת של תרומת הדרג המדיני.

העובדה שראש הממשלה אשכול, שהוביל את המדינה באחריות ובשיקול דעת, לא הוזכר כלל, אינה רק תקלה צורמת לשעתה. היא ביטוי לתרבות צבאית שזלזלה לאורך השנים בדרג המדיני:

הכשלת תוכניתו של בן גוריון להפוך את המצביאות בצה"ל למקצוע -"מקצוע לחיים" - כפי שהוא הגדירו, על ידי דיין, שחשב שמפקד הוא לא מקצוע. 

התעלמות מהנחיות הדרג המדיני - נכונות מדינית וצבאית - לא להגיע ב-67 לתעלה, כמו גם מהנחיותיו לסגת ממנה בתחילת ההתשה כדי להיערך בטווח שמחוץ לארטילריה ולמנוע כך את ההתשה.

התעלמות מהנחיות גולדה ערב מלחמת יום הכיפורים להתכונן למתקפה מצרית, בלי "כניסה לראשו של סאדאת" לשם הערכה של כוונותיו ובלי לסמוך על קבלת התרעה מודיעינית.

ההחלטה בתחילת המאה להסב את צה"ל מצבא מכריע למרתיע – מבלי לעדכן את הדרג המדיני במהפכה הרת גורל זו שתוצאותיה נחשפו בפניו ב-2006.

ההתעלמות מהנחיות ועדות וינוגרד ודן שומרון ב־2007 להסב את צה"ל בחזרה למכריע. התעלמות זו היא הסיבה הראשית לחוסר יכולת צה"ל להסיר את האיומים לכיבוש שטחים וישובים במלחמת מנע יזומה וכך למנוע בוודאות גבוהה את אסון 7 באוקטובר ונספחיו.

זמיר – תיקון היסטורי

כאן מגיע תיקונו של אייל זמיר. בנאומו, הוא בחר להודות בפומבי לדרג המדיני ולראש הממשלה. לא חנופה, אלא סגירה של מעגל דמוקרטי משובש ופתיחה של מעגל דמוקרטי חדש מתוקן.

הכרתו בכך שניצחון צבאי הוא תוצאה של שותפות הדוקה בין מדינאים ואנשי צבא, בין חזון פוליטי לביצוע מדויק, היא פרי תובנה יסודית: צבא ללא הנהגה מדינית – הוא גוף נטול כיוון.

בגישתו הברורה המדגישה את אחריות הרמטכ"ל לשילוב הרמוני בין הצבא לממשלה, קבע זמיר לקח לדורות.

סיום

ההיסטוריה מלמדת: אסור להפריד בין הדרג המדיני לצבאי. העוצמה הלאומית האמיתית נוצרת משילוב בין חזון מדיני לעוז קרבי, בין שיקול דעת פוליטי לביצוע מקצועי.

תודתו של זמיר אינה אפוא חנופה ואינה ביטוי לנימוס גרידא – אלא תיקון עקרוני בתרבות הדמוקרטית הישראלית.

מהתקשורת עולה כי בין זמיר לדרג המדיני קיימות גם מחלוקות  – ללמדנו שעימותים ענייניים, אפילו קשים, אינם פוטרים מהחובה לממלכתיות ולהכרת תודה. שיח מקצועי מתקיים לצד גינונים מכבדים, ואף מתעצם מהם.

ולבסוף, בתודתו לדרג המדיני הפגין זמיר מחויבות עמוקה לצו מקצועי צבאי בסיסי:

קצין אמיתי – הוא קודם כול ג'נטלמן.