טראמפ בין גאוגמלה לפארדו: ההיסטוריה לא מחכה

המערב ניצב בשעות אלה ממש בפני נקודת מבחן אסטרטגית מכוננת: האם יידע לממש את הישגה הצבאי הכביר של ישראל באיראן לכדי שינוי אסטרטגי היסטורי כולל – צבאי, פוליטי ותרבותי – או שמא יניח לו להתמסמס כהצלחה מבצעית מקומית בלבד.

הישג צבאי הופך להיסטורי כשהוא פותח פרק תרבותי חדש. ההיסטוריה של המערב כבר ידעה צמתים דומים; הראשון שבהם התרחש באיראן – פרס המסופוטמית – בקרב גאוגמלה, בשנת 331 לפנה"ס. קרב זה סימן את קץ ההגמוניה של המזרח הקדום – בבל, פרס ומצרים – ואת תחילתה של התקופה ההלניסטית בהובלת יוון. ניצחונו של אלכסנדר מוקדון לא היה רק צבאי; הוא שינה את כיוון ההתפתחות התרבותית והפוליטית של העולם, והעביר את מרכז הכובד התרבותי ממסופוטמיה ליוון, לרומא, ובהמשך לאירופה ואמריקה.

פארדו, כיום, אינו רק מתקן גרעין. הוא הפך לסמל לניסיונה של איראן, יורשתה של פרס העתיקה, להשיב למזרח את ההגמוניה באמצעות הגרעין שפיתחה. מדובר במאמץ של משטר דתי-טוטליטרי להשיב לעולם את התרבות המסופוטמית העריצה – תוך איום ישיר על סדר עולמי המבוסס על חירות, ריבונות לאומית ואחריות אנושית. ההכרעה על גורל פארדו היא הכרעה על המשך ההובלה המערבית – או על נסיגה ממנה בפני משטרים דתיים, אנטי־ליברליים ואנטישמיים. 

שורש ההיסוס המערבי, שאפשר לחומייניזם להגיע לסף אחיזה בנשק גרעיני, טמון גם בממד ערכי עמוק בתוכו. הכרזת זכויות האדם של האו״ם (1948), שנוסחה ביוזמת ארצות הברית מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, נכתבה על ידי ועדה בינלאומית בראשות אלינור רוזוולט. טיוטות ההכרזה כללו גם פרק פתיחה שעסק בחובות האדם, מתוך ההבנה שרק קיום שיטתי של חובות מוסריות יוצר זכויות יציבות לאדם ולחברה. פרק זה הושמט מהנוסח הסופי – ובכך הפכה ההכרזה למסמך חד־צדדי, המתמקד בזכויות בלבד.

כך נוצרה מערכת של "רמזורים ירוקים בלבד": מסגרת נורמטיבית שאינה כוללת שלטי אזהרה, חובות אזרחיות או מגבלות מהותיות. מסמך זה, שהפך לתשתית רעיונית של הדמוקרטיות הליברליות, יצר לאורך זמן – בעיקר לאחר קריסת הקומוניזם – שחיקה באחריות האישית והציבורית, ופגע בכושר העמידה של מערכות חופשיות מול איומים חיצוניים. אחת מתוצאות הלוואי היא חולשתן של מדינות חופשיות מול משטרים רודניים, הפועלים ללא רסן אך נהנים מחסינות יחסית בזכות עקרונות ההכרזה.

תיקון ההכרזה אינו כרוך בשלילת זכויות, אלא בהוספת הרכיב החסר: חובות האדם – ובעיקר החובה המוסרית והקוגניטיבית לדבוק באמת אובייקטיבית, ככל שניתן לבררה, גם בתחומי המוסר והחברה, ולא רק במדע. חובת נאמנות לאמת היא תנאי להגבלת סכנת הליברליזם הנאיבי (ילדותי), שהוליד את הקומוניזם והנאציזם, וגם כיום רעיונותיו הסובייקטיביים זורעים כאוס בדמוקרטיות ליברליות אף כשהן חזקות.

מהלך זה – שתוצאת הניצחון הצבאי על איראן חייבת לדרבן – ראוי שיוּבא לדיון מחודש במסגרת ועדה בינלאומית חדשה, בראשות ארצות הברית, בדומה למנגנון ההיסטורי שבו נוסחה ההכרזה המקורית. ישראל, שהמשפט החוקתי שלה מעגן הן חירויות אדם והן עקרונות של מוסר חובות אישי וציבורי, יכולה להציע תרומה מהותית לדיון, המבוססת על חוקי היסוד שלה ועל מסורת חוקית המדגישה אחריות הדדית ולא רק זכויות חד-צדדיות.

דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית והמפקד העליון של כוחותיה הצבאיים, הוא כיום הדמות היחידה במערב שיכולה להוביל מהלך משולב – צבאי ורעיוני תרבותי כאחד – שיש בו פוטנציאל לשנות את כיוון ההיסטוריה. עמדתו ביחס לפרויקט הגרעין האיראני ידועה. כעת מוטלת עליו הכרעה: האם להשלים את מהלך ההכרעה של ישראל בהשמדת פארדו ולהשיב את המערב לעמדת הובלה, או להיזכר כמי שהחמיץ את ההזדמנות וחתם בפועל את פרק ההובלה התרבותית של המערב.

מוקדון פתח את הפרק המערבי בהיסטוריה בהכרעה חד־משמעית; נדמה שטראמפ אינו מתכוון לאפשר את סגירתו, ואם ייקרא – יזום גם את המערכה התרבותית המשלימה לתיקון 'תורפת' המערב.

ישראל, שפתחה את הדרך למהלך באמצעות יוזמה צבאית, חייבת להבטיח שהניצחון הצבאי יושלם ביוזמה תרבותית, אף היא בהובלתה. רק כך ניתן יהיה לומר שחיסול פארדו לא רק מנע את סגירת הפרק שנפתח בגאוגמלה, אלא גם פתח את הפרק ההיסטורי שהמערב לא פתח אחרי נפילת הנאציזם והקומוניזם, ושבגללו פארדו נפתח.

---

Trump Between Gaugamela and Fordow: History Does Not Wait

At this very moment, the West stands at a pivotal strategic crossroads: Will it know how to leverage Israel’s tremendous military achievement in Iran into a comprehensive historic strategic shift—military, political, and cultural—or will it allow this success to dissipate as a mere local operational accomplishment?

A military achievement becomes historic when it opens a new cultural chapter. Western history has already known similar junctures; the first of them took place in Iran—Mesopotamian Persia—at the Battle of Gaugamela in 331 BCE. This battle marked the end of the ancient Eastern hegemony—Babylon, Persia, and Egypt—and the beginning of the Hellenistic era, led by Greece. Alexander the Great’s victory was not merely military; it altered the trajectory of cultural and political development, shifting the world’s cultural center of gravity from Mesopotamia to Greece, then Rome, and later to Europe and America.

Today, Fordow is not just a nuclear facility. It has become a symbol of Iran’s—heir to ancient Persia—attempt to restore Eastern hegemony through its nuclear program. This is the effort of a religious-totalitarian regime to reimpose the oppressive Mesopotamian culture on the world—directly threatening a world order based on liberty, national sovereignty, and human responsibility. The decision regarding Fordow’s fate is a decision on the continuation of Western leadership—or its retreat in the face of religious, anti-liberal, and antisemitic regimes.

The root of Western hesitation, which allowed Khomeinism to reach the threshold of nuclear capability, lies in a deep moral dimension within itself. The Universal Declaration of Human Rights (1948), drafted at the initiative of the United States immediately after World War II, was written by an international committee headed by Eleanor Roosevelt. Drafts of the declaration included an opening section dealing with human duties, based on the understanding that only the systematic fulfillment of moral duties creates stable rights for individuals and society. This section was omitted from the final version—thus making the declaration a one-sided document focused solely on rights.

This created a system of “green lights only”: a normative framework lacking warnings, civic duties, or substantive limitations. This document, which became the ideological foundation of liberal democracies, gradually—especially after the collapse of communism—eroded personal and public responsibility and weakened the resilience of free societies against external threats. One side effect is the weakness of free states in the face of tyrannical regimes, which act without restraint yet enjoy relative immunity thanks to the declaration’s principles.

Amending the declaration does not require denying rights, but rather adding the missing component: human duties—primarily the moral and cognitive duty to adhere to objective truth, as far as it can be discerned, even in matters of morality and society, not only in science. The duty of loyalty to truth is a condition for limiting the dangers of naïve (childish) liberalism, which gave rise to communism and Nazism, and whose subjective ideas still sow chaos in liberal democracies even when they are strong.

This step—which the victory over Iran must spur—deserves to be brought to renewed discussion by a new international committee, led by the United States, similar to the historical mechanism that drafted the original declaration. Israel, whose constitutional law anchors both human liberties and principles of personal and public moral duties, can offer a substantive contribution to the discussion, based on its Basic Laws and a legal tradition that emphasizes mutual responsibility, not just one-sided rights.

Donald Trump, President of the United States and Commander-in-Chief of its armed forces, is currently the only figure in the West who can lead a combined initiative—military and cultural-ideological alike—with the potential to change the course of history. His position regarding Iran’s nuclear project is well known. Now, the decision falls to him: whether to complete Israel’s decisive action in destroying Fordow and restore the West to a leadership position, or to be remembered as one who missed the opportunity and effectively signed off on the end of the West’s cultural leadership.

Alexander the Great opened the Western chapter in history with a decisive victory; it seems Trump does not intend to allow its closure, and if called upon—will also initiate the complementary cultural campaign to repair the “core” of the West.

Israel, which paved the way with military initiative, must ensure that the military victory is completed with a cultural initiative, also under its leadership. Only in this way can it be said that the elimination of Fordow not only prevented the closure of the chapter opened at Gaugamela, but also opened the historic chapter that the West failed to open after the fall of Nazism and communism, and for which Fordow became relevant.