איך קרה שאיראן צמחה דווקא מהחזון של עולם טוב יותר?

תמצית

בעשורים האחרונים דבק המערב ברעיונות על "קץ ההיסטוריה", "רב־תרבותיות", ו"מזרח תיכון חדש" — חזון ליברלי שאמור היה להביא שלום, סחר ודו-קיום. אך דווקא מתוך החזון הזה, קיבלה איראן את מרחב הפעולה לבנות תשתיות לחימה, לטפח שלוחות טרור, ולכרסם בלב העולם הדמוקרטי.

את הניצחון ההיסטורי על איראן חובה להפוך להזדמנות היסטורית: להקים בעקבות השגתו ועידת מדינות מנצחות שתוביל להסדרת האיום האיראני כולו — לרבות פירוק תשתית המנהרות בעזה, שמסמלת את חדירת הרוע מתחת לפני הקרקע וההכרה.

כדי שזה יקרה חיוני להחליף את הדיסקט ההומניטרי: מהומניטריות ליברלית מזויפת שגזורה מהדמיון והכזב, לליברליזם אחראי - מבוסס מוסר אמת — כזה שנגזר ממנו שהעברת אזרחים מבתיהם - גם בניגוד לדיני המלחמה - הוא לפעמים הפתרון המחוייב מוסרית למנוע מהם חיי גיהנום תחת טרור, ולהבטיח להם עתיד אחר.

המאמר

הניצחון הגדול של ישראל ובעלות בריתה על איראן הולך ומתקרב. אך דווקא ברגע של הישג אסטרטגי חסר תקדים, אסור לשגות באופוריה. "שכן קרוב חשוב מאח רחוק" – ואיום המנהור מרצועת עזה, הקרוב, המוחשי והמתמשך, חייב להיות חלק בלתי נפרד מהכרעת איראן. אין לדחות את הסרתו גם כאשר העין מופנית מזרחה, אל טהראן, משום שהוא חלק מהאיום האיראני הכולל – שיש לפרק ולמנוע את אפשרות חידושו.

איום המנהור הוא הסכין שאיראן תקעה בצלעותיה של ישראל. הוא איננו תופעה נקודתית, אלא תשתית מבצעית עמוקה, מסועפת ופעילה, שנחפרה במשך שני עשורים והפכה את קרקע הרצועה כולה למרחב לחימה כפול – מעליה ומתחתיה.

המנהרות מאפשרות לאויב תנועה מבצעית חופשית מתחת לקרקע, מבלי להתגלות ומבלי להיחשף לאש – לשם ירי טילים על אזרחי ישראל ולשם שחיקת כוחות התמרון של צה"ל, שיאלצו להיכנס לרצועה כדי להפסיק את הירי. חלק מהמינהרות נבנו לחדירה ישירה לשטח ישראל; אחרות נועדו להסתרת פיקוד, תחמושת ולוחמים בלב אוכלוסייה אזרחית, כדי למנוע מישראל לחסלן בירי מנגד – ובכך לאלץ אותה להפעיל כוחות מתמרנים ולשחוק את כוחם.

שום שינוי שלטוני בטהראן ובעזה לא יוכל לבטל את האיום כל עוד תשתית המנהור נותרת על כנה ומזמינה להשתמש בה. אויב עתידי – גם אם ילבש ארשת אזרחית – יוכל תוך זמן קצר להפוך אותה מחדש לתשתית לחימה. לפיכך, הסרת איום המנהור חייבת להיות חלק מההסדרים להסרת האיום האיראני ולשלילת יכולתה של איראן לחדשו.

הבעיה המרכזית בהסרת האיום נעוצה בכך שהיקפו, עומקו ומסלוליו של מערך המנהור אינם ידועים, ואין בנמצא פתרון טכנולוגי חלקי שיוכל להבטיח את שלילתו המוחלטת. הפתרון היחיד הוא חשיפה מבוקרת של הקרקע – אזור אחר אזור – והשמדה פיזית של כל תוואי תת־קרקעי: הפיכת קרקע הרצועה על פניה.

המורכבות גדולה עוד יותר משום שכ־70% מהמינהרות נחפרו מתחת לשטחים בנויים בצפיפות גבוהה – מסגדים, בתי ספר, מרפאות, בתי מגורים ובתי חולים. לפיכך, המבצע ההנדסי הנרחב, חסר התקדים בהיקפו, יחייב פירוק פיזי של אזורים בנויים לשם סילוק תשתיות הלחימה שמתחתיהם.

כדי לממש את המבצע ההנדסי, חיוני לפנות את האוכלוסייה האזרחית מהרצועה – לתקופה של בין שנתיים לחמש שנים ואף יותר, למעט מי שיבחר להגר ממנה, כיוזמת הנשיא טראמפ. בתקופה זו ייערכו חשיפה, טיהור, שיקום תשתיות והקמה מחדש של מבנים על קרקע שטוהרה בוודאות ממנהור.

הסרת האיום מחייבת, אפוא, הקמת מעברה הומניטרית מחוץ לרצועה, שתאפשר למפונים מגורים זמניים בכבוד.

היעד המתבקש וההגיוני ביותר הוא מרחב רפיח–אל־עריש, הסמוך לגבולה של הרצועה עם מצרים. למצרים צורך דחוף בשיקום כלכלי, והקמת המעברה – בתמיכה בינלאומית רחבה – עשויה להניב לה השקעות, תעסוקה ותשתיות. עם זאת, סביר להניח שמצרים לא תיענה ליוזמה אם זו תבוא מצד ישראל בלבד.

הפתרון לאתגר זה יכול להתגבש ב־ועידת המדינות המנצחות את איראן – ישראל, ארצות הברית, מדינות המערב ומדינות האסלאם הסוני. כצפוי בוועידות מסוג זה, ניתן להניח שההרכב הסופי יהיה רחב במיוחד – שכן מי לא ירצה להיספח למנצחים? אפילו לנשיא טורקיה ראוי להכין מראש מושב בוועידה. יכולת הוועידה להתגבר על המכשול המרכזי בפירוק איום המנהור - המכשול ההומניטרי - תהווה גרעין ליכולתה לעצב מדיניות אזורית ואף גלובלית חדשה, בהנהגתה של המעצמה המנצחת – ארצות הברית.

זהו רגע נדיר בעוצמתו ההיסטורית – רגע שמבחינת ישראל חיוני לקדם בו יוזמה מעצבת. יוזמה זו צריכה לנצל את תנופת הניצחון לא רק להסדרה מיידית של פירוק המנהור ושאר האיומים האיראניים והאחרים על ישראל, שכנותיה והעולם, אלא גם לבניית בריתות כלכליות ותרבותיות ברי־קיימא. בכך טמון המפתח לחילוצו של המערב ממבוי מדיני עיוור שנבנה על רעיונות שווא: "קץ ההיסטוריה", "רב־תרבותיות", "שלום כלכלי" ו"מזרח תיכון חדש – דמוקרטי".

רק מי שיעשה שקר בליבו לא יודה כי הנהנית הראשית משכרון החושים שזרעו רעיונות השווא בחברות הדמוקרטיות ליברליות – ובכללן ישראל – הייתה איראן. האשליה שאפשר לייצב את המזרח התיכון באמצעות סחר, רב־תרבותיות, ואוטופיות ליברליות של זכויות אדם בלתי מאוזנות עם חובות אדם מוסריות – היא שאִפשרה למשטר האייתולות לחדור, להתעצם, ולבסס תשתיות לחימה על גבולות ישראל ובתוכה.

הניצחון על איראן יהיה היסטורי אם המערב יאמץ בעקבותיו חשיבה הומניסטית-ריאלית, המודדת את הטוב והרע על פי תוצאותיהם לטווח ארוך. כך למשל, בעוד שבתפיסה הליברלית שאפשרה לרוע האירני להתעצם פינוי אוכלוסיית עזה נתפס כבלתי חוקי, הרי שבתפיסה מוסרית־ריאלית — המחייבת לשקול את חובת ההגנה, מניעת סבל עתידי ובניית יסודות לשלום אמת — הפינוי ההומניטרי, לתקופה מוגבלת, הוא הכרח אתי ומדיני. להותיר את המנהרות ולצפות שטרוריסטים "יישבו בנימוס" ולא ישובו להשתמש בהן — זו אשליה מסוכנת, שישראל והמערב לא יכולים עוד להרשות לעצמם. להפוך את קרקע הרצועה על פניה כשאזרחיה נמצאים עליה — הוא להפוך את חייהם לגיהנום גרוע יותר מהנוכחי בגלל דבקות בחוק היבש, במקום במוסר האמת: בדמוקרטיה הישראלית ערכיו קבועים במגילת העצמאות ובחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. שינוי דיסקט זה הוא תנאי למעבר ממעגל שחיקה והסלמה אל תהליך בר-קיימא של שיקום וביטחון ארוך טווח, אזורי וגלובלי ובעיקר לאיחוי השסע הערכי שמסכן את קיומן של הדמוקרטיות הליברליות – בכללן ישראל.

ייתכן והקורא ישאל מדוע לנסח תוכנית מדינית ברורה בעוד הקרבות טרם הסתיימו. התשובה פשוטה: כמו בשדה הקרב הצבאי, גם בזירה המדינית – ניצחון, אוהב הכנה מוקדמת. דווקא כעת, כשההכרעה הסופית מתקרבת ועימה הניצחון המוחלט, נדרש תכנון מפוכח, שיטתי ונחוש של היום שאחרי וערכיו ההומניסטיים - שאינם יציר הדמיון והכזב – כדי להבטיח שהניצחון יומר להישג מדיני מחייב, בר קיימא, שיבטיח ביטחון לעשורים קדימה.

לישראל, למרבה הצער, ניסיון לא טוב בהמרת ניצחונות צבאיים לניצחונות מדיניים. אסור שהדבר יישנה גם הפעם. אסור שישראל תחזור ו"תמסור את המפתחות" – כפי שעשתה לאחר ניצחון ששת הימים.