סכנת סיום המלחמה באי־תבוסתה של אירן – אי-ניצחונה של ישראל

הפעלת הכוח במלחמה איננה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת יעד מדיני ברור. כאשר פעולה צבאית שוללת מהאויב את היכולת לממש את מטרות לחימתו, והמשך הלחימה הופך לבלתי רלוונטי מבחינת סיכויי הצלחתו – הוא מוכרע, ועומד בפני שתי ברירות: לוותר ולהיכנע בתנאיו של מכריעו, או להיקלע למלחמת שחיקה והתשה שעלולה להוביל להשמדתו.

לאור זאת ישנן שתי דרכים לנצח אויב: להכריעו מהר באמצעות שלילת יכולתו לנצח, או להתישו עד שיכיר בעצמו כי המשך הלחימה אינו מועיל לו. במובנים אלה, איראן כבר הוכרעה: ישראל שולטת שליטה מלאה במרחב האווירי, ובכך שללה מאיראן את האפשרות למנוע את תקיפת משאביה הצבאיים – החיוניים להגנתה שלה ולתקיפתה במקביל של ישראל. לחימתה, שאיבדה את יכולת המימוש של יעדיה, הפכה בפועל למלחמת התשה.

בשונה ממדינות ערב שביקשו הפסקת אש לאחר ששלילת יכולתן הפכה את לחימתן לחסרת תוחלת (1967, 1973), איראן ממשיכה בלחימה, אולי מפני שהיא פועלת במסגרת אסטרטגיה שונה: אסטרטגיית "אי־תבוסה" – כלומר, שמירת שלד היכולת שמאפשר לה לא להיכנע גם אם אינה מנצחת.

כאן חשוב להבחין: איראן, בדומה לישראל, מנהלת בו זמנית לחימה הגנתית וגם התקפית. בצד ההגנתי, היא בנתה מראש את מתקני הגרעין – ובעיקר את אתרי העומק כדוגמת פורדו – כך שגם אם לא תוכל למנוע את תקיפתם, ישראל לא תוכל להשמידם. בצד ההתקפי, היא מתישה את ישראל בירי טילים בליסטיים וכטב"מים, מפעילה לחצים בזירה הבינלאומית, ופועלת דרך שלוחותיה הצבאיות – ובפרט דרך החות'ים בתימן – להעמקת השחיקה של ישראל ולהגבלת חופש פעולתה, תוך ניסיון להכתיב תנאי סיום למלחמה שאינם משקפים את הישגיה ההתקפיים של ישראל, ואינם מהווים את ניצחונה בפועל.

בהתאם לגישתו של רמון ארון, יש להבחין בין שתי תכליות בלחימה:

* בקשת ניצחון – הכרעה או התשה לצורך השגת הישג חד־משמעי.

* בקשת אי־תבוסה – המשך הלחימה לצורך שלילת היכולת מן היריב לממש את יעדיו המרכזיים, כלומר – לנצח.

איראן פועלת כיום בבירור במסגרת האסטרטגיה השנייה. כל עוד לא הושמדו כל מתקני הגרעין הקריטיים, ולא הועבר האורניום המעושר שבידיה לידי ישראל או ארה"ב, היא ממשיכה לפעול מתוך הנחה שמספיק לשמר יכולת עתידית – אפילו מצומצמת – כדי למנוע את סיום המלחמה בניצחון ישראלי מובהק.

באופן זה, היא מיישמת את עקרון ה–mini-max מתורת המשחקים: מזעור הנזק החמור ביותר האפשרי – תבוסה מוחלטת – באמצעות שימור מרכיב אסטרטגי קריטי, גם אם כל השאר נהרס. היא מוכנה להפסיד הרבה, כדי לא להפסיד הכול. זו בדיוק הייתה האסטרטגיה של יפן במלחמת העולם השנייה. לאורה היא תקפה את ארה"ב בפרל הארבור בתחילת המלחמה והיא לא נכנעה - למרות תבוסתה הברורה - בסיום המלחמה – אסטרטגיה שאילצה את ארה"ב להשתמש בנשק הגרעיני.

המשמעות היא ברורה: אם ישראל לא תשלים את שלילת יכולת המימוש של היעדים האיראניים – ובפרט לא תשמיד את תשתיות הגרעין המרכזיות ותפקיע מידי איראן את האורניום המעושר שברשותה – איראן תסיים את המלחמה באי־תבוסה, שמשמעה שישראל סיימה אותה באי־ניצחון – תבוסתה – חרף כל הישגיה המבצעיים המבריקים בלחימתה ההתקפית וגם ההגנתית.

לפיכך, ישראל חייבת לקבוע עיקרון ברור: לא ייפתח כל מו"מ מדיני, ישיר או עקיף עם איראן, כל עוד בידיה היכולת לסיים את המלחמה כמטרתה באי-תבוסה. כדי למנוע זאת נדרשים היכולות האמריקניות להשמדת מתקני הגרעין והוצאת רכיבי האורניום המעושר מרשותה. תוצאה אחרת תיחשב מבחינת ישראל וגם ארה"ב – בצדק – כאי-ניצחון במלחמה - תבוסה.

ייתכן שכדי למנוע סכנה זו אמר אתמול שגריר ישראל בארצות הברית שביום חמישי הקרוב צפויה הפתעה - מרעישה יותר אפילו מהפתעת הביפרים – ייתכן ומדובר בהפתעה מכריעה שתשלול מאיראן את האפשרות לסיים את המלחמה באי־תבוסה ותעניק לישראל ניצחון מובהק. היסטורית, בתאריך שהשגריר לייטר ציין, כ"ג בסיוון, הושג בזירת איראן, כמצוין במגילת אסתר, ניצחון מובהק אחר: "ויקראו סופרי המלך בעת ההיא, בחדש השלישי הוא חודש סיון, בשלשה ועשרים בו..." (אסתר ח', ט)