סכנה: שעון החול מתקתק – לחדד ולתעדף את יעדי המלחמה

הפעלת הכוח הצבאי במלחמה איננה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת יעד מדיני שלא ניתן היה להשיגו בדרכים דיפלומטיות. כמאמר קלאוזוביץ: "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". את יכולתה המרשימה של ישראל להכות באיראן מכות קשות וכואבות, יש לכוון כעת – נוכח "שעון החול המדיני" שהולך ואוזל – להשגת הישג מדיני ממשי ומוגדר: הסרת איום הגרעין, אולם בשני שלבים – יעד ביניים ויעד על.

יעד העל, כפי שהצהירה עליו הנהגת ישראל, הוא פירוק מלא של תוכנית הגרעין האיראנית: סילוק מתקני ההעשרה והכור הגרעיני, ושלילת היכולת לשוב ולהעשיר אורניום בעתיד. רק השגת יעד זה תסיר את האיום הגרעיני לטווח הארוך.

יעד הביניים, שצריך לעמוד במרכז המאמץ המדיני כבר עכשיו, הוא הוצאת מלאי האורניום המועשר משטח איראן. לפי דו"חות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, בידי איראן כיום כ־9,247 ק"ג של אורניום מועשר, מהם כ־408 ק"ג ברמת העשרה של 60% – רמה קרובה לזו הנדרשת לנשק גרעיני. לפי הערכות מקצועיות, כמות זו יכולה להספיק להרכבת כ־10 פצצות גרעין אם תועשר לרמה של 90%. איראן היא המדינה הלא־גרעינית היחידה בעולם שמחזיקה בכמות כזו של חומר מועשר, ללא כל הצדקה אזרחית. על פי ההערכות, יידרשו לה פחות משבועיים להמיר את החומר לחומר בקיע ברמת נשק, ועוד חודשים ספורים לייצור פצצה פעילה.

ההתפתחויות האחרונות מלמדות שהמהלך הצבאי נגד אירן ממלא את ייעודו. במוקדם או במאוחר – בין אם ביוזמה איראנית ובין אם ביוזמה אמריקנית – תונח הצעה להסדר, כפי שהנשיא טראמפ מכנה זאת: "דיל". ישראל תתבקש להגיע לשולחן המשא ומתן. משום כך חיוני שמהלך הלחימה הדיפלומטי ינוהל בקפדנות – לא פחות מאשר המהלך הצבאי.

המאמץ הדיפלומטי הראשון צריך להתמקד בדרישה ברורה להוצאת כלל האורניום המועשר מאיראן – ולהעברתו לידי ישראל, או לפחות לידי גורם בינלאומי שישראל תוכל לסמוך עליו. ניסיון העבר מלמד: רק פיקוח ביטחוני ישראלי על החומר, או שותפות קרובה בו, יבטיחו שאיראן לא תחזור למסלול גרעיני צבאי.

כל עוד האורניום המועשר לא סולק מאיראן – אין מקום להפסקת הלחץ הצבאי, לרבות תקיפות תשתית, גם במרחבים אורבניים סמליים כמו טהרן ובנותיה. להפך: יש ערך ברור בהגברת האש והרחבת מהלך הדחייהטיזציה – השטחה מכוונת של מרחבים בנויים וסמליים בלב המדינה, שמטרתה לפגוע לא רק בתפקוד הצבאי של האויב, אלא בזהותו, בתודעת השליטה שלו ובסמלי ריבונותו. דחייהטיזציה היא מהלך תודעתי־הרתעתי רב־עוצמה, שנועד להבהיר כי המשך ההתגרות יביא להרס בלתי הפיך של לב ליבה של איראן.

דמשק יכולה לשמש דוגמה: היא לא שוטחה, והיא עדיין קיימת – לא מפני שישראל נמנעה מכך מתוך חולשה, אלא בזכות חכמה מדינית של ההנהגה הסורית, שהשכילה להימנע מחציית קווים אדומים שהיו גוררים תגובה הרסנית - סלילת דרך לצירופה האפשרי של דמשק להסכמי אברהם.

ישראל נכשלה בעבר בתרגום הישגים צבאיים להישגים מדיניים יציבים. ברוב המלחמות ההובלה נמסרה למטכ"ל, והיעדים המדיניים נותרו עמומים. הפקת הלקח מחייבת: "שעון החול המדיני" מחייב להגדיר מראש את היעדים המדיניים, לדרגם לפי חשיבותם, לעדכנם בהתאם למתרחש בזירות הצבאית, המדינית, הפנימית והכלכלית – ולתעדף אותם באופן שוטף. משימה זו מחייבת הנהגה בידי המטכ"ל הלאומי – קרי, המל"ל – ולא רק בידי המטה הכללי הצבאי.

גם אם מסיבות מדיניות או מבצעיות – למשל עקב דרישה אמריקנית להפסקת אש מיידית בעקבות פגיעה בנכס אמריקני – לא תושמד תשתית הגרעין, הרי שהשגת יעד הביניים – סילוק מלאי האורניום המועשר – תוכל להרחיק את איום הגרעין ממדינת ישראל למספר שנים, ולאפשר סבב נוסף של מאמצים מדיניים או צבאיים להשלמת פירוק תוכנית הגרעין כולה.

מעל לכל, חובה להישמר מתרחיש שבו אמנם איראן הוכתה קשה, וגם ישראל נפגעה – גם אם פחות – אך בסיום המלחמה נשארת איראן עם תשתית גרעינית שניתן לשקמה, ובעיקר עם חומר בקיע מוכן להסבה לפצצה. סיום כזה יחשב כישלון אסטרטגי והוא בדיוק מה שמקימי המדינה ביקשו למנוע כשנתנו משקל מכריע ל"שעון החול המדיני" בקבלת ההחלטות. כדי למנוע תוצאה זו, יש לגייס כבר עתה את מיטב הכישרון המדיני־אסטרטגי של ישראל ושל שותפותיה בעולם ובתחום הצבאי לפעול כהנחיית נפוליאון: לא לתת - ולו גם רגע אחד של מנוחה למנוצחים ועוד יותר מכך - למנצחים.