אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא: השופט ברק – "מאויב העם" למאחדו

תקציר

אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אמר אתמול: "רואים בי אויב העם. אין לי איך להילחם בזה." אך למעשה, יש בידיו אפשרות ואחריות לפעול. מוצע לברק להכיר בחלקו ביצירת הפיצול בחברה סביב מערכת המשפט, ולנסות לתקן – טעויות שלו ושל אחרים. כך יוכל להפוך, בעיני רבים, מסמל של פילוג לסמל של פיוס ואחדות.

המאמר

דבריו האחרונים של ברק ברשת ב', יחד עם ספרו החדש המדגיש את הזהות היהודית והדמוקרטית של ישראל, מעניקים הזדמנות להתחיל לתקן את הקרע בחברה, קרע שלשופט ברק היה חלק בהיווצרותו, כפי שהוא עצמו מודה.

הכוח שבהודאה

הפסוק "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" (ויקרא ד') עוסק במנהיג שטעה ונדרש לקחת אחריות ולתקן את טעויותיו. ברק, שעיצב את מערכת המשפט בישראל במשך שנים רבות, נמצא כעת ברגע שבו הוא יכול להשתמש במעמדו ובניסיונו כדי להביא לתיקון, פיוס ואחדות.

הדגשת הזהות היהודית בספרו החדש, לצד הכנות שבדבריו, עשויה להיות מפתח לשיח ציבורי חדש בהובלתו. ההכרה בפערים, במיוחד לאחר ביקורת קשה, מעידה על רצון אמיתי להתבונן פנימה ולבנות אמון מחדש. בתרבות היהודית, "תשובה" אינה רק חרטה – אלא גם שיבה לערכים לשם בניית עתיד משותף.

ייעודה וייחודה של ישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית

הקרע בחברה הישראלית, כפי שתיאר המשפטן מאוטנר במחקרו "הליברליזם בישראל", החל במהפכה הליברלית במשפט בשנות ה-70 וה-80. פסיקותיו של ברק, שבניגוד לחוק יסודות המשפט, הגבילו את השימוש בדין העברי רק למקרים שבהם אין חוק ברור, והפיכת בית המשפט העליון למוביל המאבק למען הליברליזם, יצרו תחושת ניכור אצל חלק גדול מהציבור, שראה בכך התרחקות מערכי תרבות החירות – הליברליזם היהודי.

מייסדי המדינה ביקשו להקים מדינה יהודית-תרבותית – לא דתית – שבה ערכי היהדות ישמשו בסיס משותף לכל האזרחים, דתיים וחילונים. ערכים אלה, המופיעים גם במגילת העצמאות וגם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נועדו לאחד את החברה.

הרעיון לשלב בין דמוקרטיה, שהיא שיטת שלטון נטולת מוסר אינהרנטי סדור, לבין ערכי מוסר האמת, הצדק והחירות המקראיים, נועד להקנות לישראל איתנות לאומית ומעמד אזורי ובינלאומי גבוה. הפיכת בית המשפט העליון למוביל המאבק למען הליברליזם פגעה בייעוד זה.

הפער בבית המשפט

נוצרו בבית המשפט העליון שני סוגי שופטים: ליברלים, הפוסקים לפי ערכים מערביים של זכויות אדם, ושמרנים, שפסיקותיהם מבוססות על ערכי המוסר המדינתי הקבועים בחוק – מוסר של חירות, אחריות וחובות האדם. פער זה פגע בעיקרון השוויון בפני החוק ויצר תחושה אצל חלק מהציבור, ואולי אף רובו, של "אין שופטים בירושלים".

האקטיביזם השיפוטי

שלוש רשויות הדמוקרטיה חייבות לפעול באיזון מרבי ביניהן, על בסיס החוק והערכים המדינתיים שעל פיהם נקבע החוק ושעל פיהם גם צריך להיפסק הדין. הפרת האיזון בין הרשויות נגרמה כאמור מהדואליות הערכית שנוצרה במשפט וכן מהאקטיביזם השיפוטי בתקופת ברק, המתנגש עם הצורך לשמר קצב פעילות אחיד בין שלוש הרשויות, כדי למנוע פגיעה באיזון הדמוקרטי.

תיקון, פיוס וריפוי – הצעות מעשיות

הקרע בישראל הוא הרבה יותר מפוליטי או משפטי – הוא בראש ובראשונה קרע הקשור לזהותנו. בריאיון שלו ברשת ב', השופט ברק פתח פתח לעריכת בירור לאומי, שיסיר את האיום החמור על המשך קיומנו.

כאות למוכנות לפתיחת הבירור ולהובלתו, על הממשלה לנרמל את יחסיה עם נשיאות בג"ץ ולהקפיא את הרפורמה החקיקתית – תגובה של הימין לאקטיביזם השיפוטי ולתחושת ההתנשאות וההדרה הליברלית כלפיו. הנשיא ברק, מצידו, צריך לנצל את מעמדו במערכת המשפטית כדי להפיק את לקחי תוצאות "הפיכת בית המשפט העליון למוביל המאבק למען הליברלים" ולגבש עימה בהדרכתו דרך מהירה ליישומם.

בחסות נשיא המדינה, השופט אהרן ברק יכול להנחות צוות מומחים שיגבש הצעה להגדרות ברורות יותר למהות יהדותה התרבותית של ישראל – שלדבריו, אף בספרו האחרון, קודמת להיותה דמוקרטית.

יש דרך

ולגבי דבריו של ברק: "רואים בי אויב העם. אין לי איך להילחם בזה." – יש דרך, ויש לו יכולת וסיבה חשובה מאוד להילחם: מצופה שישתמש בכישרונותיו ובמעמדו לא רק כדי לשנות את הדעה הרווחת עליו, אלא כדי למלא את השליחות הלאומית הציונית החשובה ביותר בדורנו – הצלת זהותנו, אחדותנו וייעודנו.

אם יעשה אהרן ברק כיהודה – הראשון במקרא שהודה בטעותו ולקח אחריות, ובזכות זה יצאה ממנו שושלת דוד – ייכתב עליו בהיסטוריה: "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא...וְנִסְלַח לוֹ".