מקריאה לאחדות לאיחוד: קריאה לנשיא המדינה

מבוא

ביום העצמאות ה־77 של מדינת ישראל הולכת ומתחדדת ההכרה כי האיום הקיומי החמור ביותר אינו חיצוני, אלא פנימי – קרע עמוק בין שתי תרבויות היסוד של החברה הישראלית: זו הדמוקרטית ליברלית, שמתמקדת בזכויות, וזו היהודית - תנ"כית, המבוססת על חובות. מתחים אלה אינם רק שאלה של זהות – הם נוגעים ישירות גם לביטחונה של המדינה. שיקום עוצמתו של צה"ל מחייב בראש ובראשונה שיקום כוח העמידה של החברה הישראלית: לכידות, מוסר, תחושת שליחות וייעוד משותף. שיקום החוסן החברתי הוא תנאי מוקדם לשיקום החוסן הצבאי, והוא מחייב מענה עמוק לשסע ההולך ומתרחב בין מרכיבי הזהות של המדינה.

המאמר

לא היה צורך להמתין לסקרי דעת הקהל שפורסמו בערב יום העצמאות, לקריאותיו הנרגשות של נשיא המדינה או לדבריהם של מנהיגים פוליטיים וחברתיים כדי לדעת: האיום החמור ביותר על קיומו של הבית השלישי אינו איום חיצוני, אלא אותו איום שגרם להחרבת שני הבתים הראשונים — התנגשות פנימית של תרבויות.

בבית הנוכחי, ההתנגשות החריפה ביותר מתקיימת בין שני מרכיבים יסודיים של זהות המדינה — היותה יהודית והיותה דמוקרטית. ההתנגשות הזו איננה חדשה, אך נדמה שבשנים האחרונות היא נעשית עמוקה ומסוכנת מתמיד.

שני ספרים שראו אור לאחרונה — האחד ספרו החדש של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והשני תרגום חדש לספר היסוד של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, המסכת השנייה על הממשל — מציבים זה מול זה שתי מערכות ערכים שונות ואף מתנגשות, ומציעים מפת דרכים להבנת שורש המתח התרבותי בישראל. אולי גם ליישובו.

אהרן ברק שב ומדגיש בספרו את עמדתו העקרונית: מדינת ישראל היא מדינה שערכיה שואבים מן המסורת הדתית היהודית, שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה, ונביאי ישראל הם יסוד מוסריותה. אך קביעה זו עומדת בסתירה עקרונית למהות ההגות הדמוקרטית הליברלית כפי שעוצבה על ידי ג'ון לוק — אבי הליברליזם, עוד לפני השימוש במושג זה, שהשפיע באופן עמוק על המהפכה האמריקאית והצרפתית.

גם לוק, כמו המקרא, רואה באדם יצור שנברא בצלם אלוהים — וכמו במקרא הוא עושה זאת כדי להדגיש את תבונתו ויכולתו לבחור ולשפוט את מעשיו באופן אוטונומי. מאותה נקודה ואילך נפתח בין המסורת המקראית והמרכיב היהודי של מדינת ישראל ובין עולמו של לוק והמרכיב הדמוקרטי שלה פער עמוק — שורש המתח החברתי בישראל - שגישורו הוא משימתה הרוחנית של החברה הישראלית בדורנו.

כדי להפעיל שיקול דעת עצמאי, טוען לוק, נדרש האדם למערכת ערכים שתכוון אותו. בהנחה, שאותה חלקו רבים מאבות תנועת ההשכלה, שהאדם הוא טוב מיסודו ושהסבל האנושי מקורו בגזילת זכויותיו — לוק מנסח סדרת זכויות טבעיות: חיים, בריאות, חירות, קניין, ושוויון. אלו יהיו אבני היסוד של המהפכות הדמוקרטיות  והחוקה הדמוקרטית ושל שיח זכויות האדם בעת החדשה.

המסורת המקראית מציבה תפיסת יסוד אחרת בתכלית: האדם, על פי התנ"ך, איננו טוב מיסודו. הוא "רע" - נברא חסר איזון פנימי — נטול מנגנוני ריסון ביולוגיים שימנעו ממנו לחרוג מגבולות המידה. לכן, כדי למנוע מצב של "איש את רעהו חיים בלעו", האדם נדרש לריסון עצמי. רק על בסיס ריסון זה, המבוסס על חובות מוסריות, יכול להתקיים חופש אמיתי. החובה קודמת לזכות, והיא תנאי לה. האדם אינו זכאי לחירותו משום שנולד עם זכויות, אלא משום שכדי לחיות בהרמוניה ובשלום עם זולתו הוא מחויב למוסר שממנו נובעות זכויותיו שלו וזכויות זולתו.

ערכיו של מוסר החובות – בשונה מערכיו של שיח הזכויות הליברלי – הם תרגום מוסרי לחוקי הטבע. כפי שהטבע שואף לאיזון, כך גם החברה האנושית חייבת להתבסס על איזון הדדי של חובות וזכויות. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" – היהדות על רגל אחת, על פי הלל הזקן – אינה אלא ביטוי חברתי להדדיות המאזנת הסימביוטית הקיימת בטבע ושכמוה על בני האדם לחולל ביניהם וגם בינם לבין הטבע כדי למנוע מהאדם לפגוע באיזונו - כפי שאכן קרה. 

הפער בין חירות מקראית לחירות ליברלית מתגלה אפוא במספר מישורים מכוננים הבולטים בהם הם אלה:

על חירותו של האדם: במקרא — החירות היא לבחור בין חובות שמייצרות זכויות; בליברליזם — בחירה בין זכויות שאינן מגובות במוסר סדור מאזן של חובות.

מקור הערכים שמכוונים את האדם: במקרא — ערכי מוסר החובות הם תרגום לשפת אדם של חוקי טבע אובייקטיביים; בליברליזם — הזכויות נובעות מהנחות אופטימיות סובייקטיביות על טבע האדם, בלי עוגן של מוסר סדור של חובות.

השוויון בין בני האדם: במקרא — שוויון בפני החוק כדי לחולל צדק בין נבראים שאינם שווים בטבעם; בלוק — שוויון מוחלט, הנגזר מהזכויות הטבעיות, אף שבני האדם אינם שווים בפועל. השאיפה הליברלית להשוות בין השונים הובילה שוב ושוב לעלייתם של רודנים ולאובדן החירות, כפי שחזה אלכסיס דה טוקוויל: "בני האדם ביקשו להיות בני חורין בשביל לעשות עצמם שווים, אלא ככל שהיטיבו לבסס את השוויון בסיועה של החירות, כך הפכה החירות עצמה לדבר שקשה להשיגו".

הסולידריות החברתית: במקרא – ברית חובות עמית; לוק – אמנת זכויות חברתית.

ערכי המקרא אינם רק חלק מהמורשת ההיסטורית שלנו — הם מצוינים במפורש במגילת העצמאות, וקבועים בלב חוקי היסוד של מדינת ישראל, ובראשם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תפקידם אינו טקסי בלבד: מאחר ובישראל נהוג משפט הטבע מערכים אלה אמור להיגזר החוק ולאורם להיפסק, כקביעת השופט ברק, הדין במשפט; ככאלה הם משמשים גשר חיוני בין יהודים שומרי מצוות לבין אלה שאינם. בגלל גזירתם מחוקי הטבע הם מעניקים שפה מוסרית אוניברסאלית משותפת, שמאפשרת זהות משותפת, גם בלי הסכמה דתית, לא רק בין יהודים.

לצערנו, הפיחות במעמדם של ערכי המקרא — בין היתר כתוצאה מצמצום עקבי בלימודי התנ"ך במערכת החינוך הממלכתית — תרם להתרחבות הנתק בין קהלים דתיים, מסורתיים וחילוניים. יעיד על כך חידון התנ"כ: בניגוד לעבר, משתתפיו כיום הם רק שומרי מצוות. כך הלכה ונסגרה הדלת בפני האפשרות ליצירת קונצנזוס יהודי-ישראלי סביב ערכי יסוד משותפים. 

החזרה לערכי התנ״ך חיוני להדגיש אינה מבקשת לכפות אמונה דתית, אלא להחיות את שפת המוסר המשותפת שעליה הסכימו אבות הציונות — מסורתיים וחילונים כאחד — שראו בתנ״ך מקור השראה אוניברסלי לעקרונות הצדק, השוויון (בפני החוק) והאחריות ההדדית, ולא ספר מצוות דתי במובנו ההלכתי.

השיבה לערכי התנ"ך בחינוך הממלכתי – לא במובנם הדתי אלא בזהותם הערכית-מוסרית ככוונת אבות הציונות – היא אפוא תנאי ראשוני לפיוס חברתי עמוק.

ביום העצמאות ה-77 למדינת ישראל, כשהחברה חבולה והצבא פגוע, יש להכיר בכך: קשר הדוק קיים בין הצורך לשקם את כוחו של צה"ל לבין הצורך לשקם את עוצמתה החברתית של ישראל. לאומה שסועה לעומק תרבותית אין חוסן לאומי אמיתי, וממילא גם לא ביטחון בר קיימא. לכן, ביום שבו מתמקדים לרוב בעוצמה הצבאית — חיוני להעמיד במרכז הדיון את עוצמתה החברתית של המדינה, שהיא הבסיס לכל העוצמות האחרות, כולל הצבאית.

מאחר שנשיא המדינה הוא הסמל הממלכתי של אחדות החברה הישראלית — וסמל המנורה העשויה "מקשה אחת" אשר מלווה את מוסד הנשיאות מבטא את ערך האחדות — מוטלת עליו החובה ליזום הקמת ועדה נשיאותית לגישור בין שתי התרבויות המרכזיות שמרכיבות את זהותה של מדינת ישראל: תרבות החירות הדמוקרטית ליברלית ותרבות מוסר החובות התנ"כית.

מדובר לא רק באתגר ישראלי – אלא גם בבעיה עקרונית המעסיקה כיום את כלל הדמוקרטיות הליברליות, המתמודדות עם קונפליקט בין ערכים דמוקרטים ליברלים משתנים וסותרים שהולידו את משבר "הנעורות" המטלטל. הקונפליקט הזה הוא סיבה ראשית להתערערות מעמדה של ישראל בעולם. פתרון ישראלי אמיץ לאיזון בין זכויות אדם לחובותיו יכול להפוך – ברוח חזונו של בן-גוריון וברית הייעוד הלאומית – לייצוא הרוחני החשוב ביותר של ישראל לעולם.

לא ייתכן שייחודנו — מקור עוצמתנו הלאומית, ככוונת האבות המייסדים: היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית — יהפוך למוקד אסוננו הלאומי השלישי. בידינו האפשרות לשוב ולהפכו למקור השראה ולהעצמתנו. ולכן, בהמשך לקריאות לאחדות — הגיע הזמן להתחיל לאחד.

כשהשיח החברתי בישראל יתחלף משיח זכויות אדם לשיח מאוזן על חובות האדם וזכויותיו — נדע שסכנת חורבן נוסף, שלישי, מאחורינו. וכשהשיח המאוזן הזה יתחיל להתקיים גם בעולם — נדע שגם עמדנו בייעודנו.

מומלץ לקרוא את מאמרו של דוד שוקן, נינו של מייסד עיתון הארץ:

הארץ שלנו: נדמה שבוויכוח על דמות המדינה הזנחנו את האוצר של זלמן שוקן

הארץ, דוד שוקן

20:00 • 01 במאי 2025

מאמרי הקודם ב"הארץ" זכה לגל של תגובות — חלקן מפרגנות ותומכות, רובן כועסות ולעגניות — והציף בתוך העיתון ומחוצה לו ויכוח חריף על תפקידו של העיתון בשיח הפוליטי בישראל. ויכוח זה שוזר בתוכו עניינים משפחתיים, מחנאיים וכלל־ישראליים. שאלות על המורשת המשפחתית־הלאומית ועל מקומי בה מעסיקות אותי זה שנים, והמחלוקת סביב גבולות חופש הביטוי ומנעד הדעות הראוי לפרסום בעיתון עוררה בי מחדש את הרצון לשוב בזמן — לדמותו של אבי־סבי, זלמן שוקן, ולהתחקות אחר מניעיו וכוונותיו ברכישת עיתון "הארץ" ב–1935.

לשם כך נסעתי עם חברים לבקר בספריית שוקן בירושלים, שהוקמה על ידיו בשנות השלושים של המאה שעברה. ניסינו להבין מה ראה זלמן שגרם לו — לצד ניהול עסקיו הרבים, פעילותו הענפה בתנועה הציונית והתפקידים שלקח על עצמו באוניברסיטה העברית ובקק"ל — להשקיע, החל מראשית המאה ה–20, מחשבה, זמן וכסף רב באיסוף קפדני של עשרות אלפי כתבי יד ודפוס עתיקים של ספרות, שירה, הגות, פרשנות וספרי קודש יהודיים. מה הניע אותו להקים ב–1931 את הוצאת שוקן בגרמניה, ובהמשך את אחיותיה בתל אביב ובניו יורק. מדוע ייחד לאוסף הספרים המרשים שלו בית מכובד, שתוכנן ונבנה בחוכמה, ובתוכו הקים גם את מכון שוקן לחקר היהדות, את המכון לחקר השירה העברית בימי הביניים ואת המכון לחקר הקבלה. ולמה, בנוסף לכל אלה, גם החליט לרכוש עיתון.

בסיור בספרייה למדנו, שעותק של "סיפורי מעשיות" של רבי נחמן מברסלב, מתורגם לגרמנית על ידי מרטין בובר, שב–1907 התגלגל לידיו של זלמן — שעד אז היה רחוק מהתרבות היהודית — הוא זה שהצית בו את העניין ביהדות. בארכיון העיתונות של הספרייה מצאנו העתק מתוך גיליון של "הארץ" שפורסם ב–1989, ובו הרצאה שנשא גרשום שוקן במלאות שלושים שנה לפטירת אביו. בהרצאה סיפר גרשום, שעד גיל שלושים הקדיש זלמן אביו את רוב תשומת לבו התרבותית והרוחנית לפילוסופיה, לספרות ולמיסטיקה גרמניים, ובמיוחד לגתה. "גתה", אמר גרשום, "היה לאבי מה שהרבי מלובביץ' הוא לחסידי חב"ד". אבל אחרי שקרא את "סיפורי מעשיות" בתרגומו של בובר, הגיע זלמן למסקנה "שלא יאה לאיש כמותו ההתעלמות מעובדת יהדותו", והדבר הראשון שעשה הוא ללמוד עברית מפני ש"רצה ללמוד את השפה מן ההתחלה".

הוא קרא תנ"ך והיסטוריה יהודית, והחל לרכוש ספרים עבריים. במכתב שכתב לימים לבובר סיפר זלמן, שמאז שקרא את ספרו על רבי נחמן "נהייתי שוב יהודי של ממש". החזרה ליהדות חיברה את זלמן גם לתנועה הציונית, שעד אז לא גילה בה עניין, והוא לקח על עצמו "למלא את העבודה הציונית בתוכן רוחני". זלמן ביקש לגלות "את עורקי הזהב של חיים יהודיים יקרים בתוך הספרים המכוסים היום באבק הדורות" וליצור "תודעה יהודית המבוססת על ידיעת ההיסטוריה היהודית, על כיבושם המחודש של נכסי הרוח שנוצרו על ידי יהודים".

סיפור חייו של זלמן שוקן הוא עדות ליכולתו להבחין בערכם של דברים. הוא היה יזם ואיש עסקים מצליח ואספן של אמנות משובחת, היה לו טעם טוב בעיצוב ואדריכלות והוא הכיר בשלבים מוקדמים מאוד בכישרונם של אחרים, כמו ש"י עגנון וגרשום שלום, ותמך בהם בנדיבות. כאשר נחשף זלמן למורשת התרבותית של עם ישראל דרך ספרו של רבי נחמן, הוא ראה בה אוצר.

בעקבות הגילויים האלה עלתה בי השאלה, האם היורשים — ואני ביניהם — של מפעל השימור, המחקר וההפצה של האוצר הזה, באמת מכירים בערכו? האם המחנה שאנחנו חלק ממנו רואה בו חלק מרכזי ומשמעותי מהזהות שלו? האם סיפורי המעשיות של רבי נחמן וכל שאר נכסי התרבות המרהיבים שהציל זלמן מאובדנם הם חלק מהסיפור שלנו על מי שאנחנו ועל הסיבות שבגללן אנחנו כאן, בארץ הזאת?

אם "הארץ" הוא עדות ליחסו של המחנה הליברלי ליהדות, אזי נדמה שבלהט הוויכוח הפוליטי החריף על דמותה של המדינה, בהמולת המאבק בתהליכי ההדתה והמאמץ לבלום את ההידרדרות במדרון החלקלק המוביל אל מדינת הלכה — המקבלים ביטוי נרחב בין דפי העיתון — הזנחנו במידה רבה את האוצר של זלמן והותרנו אותו בידיהם של אחרים.

כפי שמקפיד להדגיש סבי גרשום בהרצאתו, זלמן שוקן "לא הטיף לשיבה אל היהדות הדתית־מסורתית" ו"לא התעניין בהלכה", אלא "היה סבור שרק שחרור מעול זה יכול לפתוח ליהודים את הדרכים להתפתחות חופשית ולמחשבה רעננה". עם זאת, הוא הבין בחושיו החדים, שציונות הבנויה רק על ערכי האמנסיפציה תישאר תמיד רעבה, ואמר: "למהפכה הצרפתית קדמו האנציקלופדיסטים, לסוציאליזם קדם 'הקפיטל' של מרקס. לנו יש רק בְּרוֹשוּרוֹת, ואין בזה די כמזון רוחני". בנאום שנשא בוועידה של ההסתדרות הציונית הגרמנית ב–1916 הוא אמר, "אם אנו, הציונים הגרמנים, נפעל לעשות את הווייתנו יהודית יותר, או־אז ניצור את הבסיס שעליו יש להשתית את מפעלנו למען היהודים ולמען היהדות".

אנחנו בעיצומו של מאבק פנימי שנראה, בעיני כל הצדדים, מהותי וגורלי. בישראל של היום, לצד ההישגים הרבים שהושגו ב–77 שנות קיומה, יש עדיין בעיות חמורות, כמו שחיתות, אלימות, אי־שוויון בנטל ויוקר מחייה — וכל אלה בצלה של מלחמה שקשה לראות את סופה. בחברה הישראלית־יהודית יש עדיין, אחרי כל השנים האלה, פערים תרבותיים וערכיים הנראים קשים מאוד לגישור בין המחנות — הליברלי, החרדי, הציוני־דתי והמסורתי. ובתוך כל זה, כמעט 110 שנים אחרי נאומו של זלמן, גם אני מתחיל להבין כמוהו שאין לנו דבק אחר חוץ מ"הווייתנו היהודית". אני מבין שהגיע הזמן שאני, והמחנה שאליו אני שייך, נחזור אל המכנה המשותף, נתחבר מחדש למקורות ונעמיק בהם, כדי שנוכל לקחת חלק פעיל בשיחה המעצבת את הזהות שלנו — מבפנים ולא מבחוץ.

זלמן שוקן וקורט בלומנפלד, ממנהיגי הציונות בגרמניה וידידים קרובים, כינו את עצמם "יהודים פוסט־אסימילטוריים", מתוך הבנה שהשאיפה של יהודי גרמניה להתערות בחברה הגרמנית היא אשליה, שבסופו של דבר אף התבררה כקטלנית. יותר ויותר ישראלים חילונים והומניסטים כמוני מתחילים להפנים שבסביבה העוינת והרצחנית שבה אנחנו חיים, החלום על "שוודיה בעברית" — מדינה ליברלית, משגשגת ואופנתית המנותקת משורשיה ומסיבת קיומה ההיסטורית — מתברר אף הוא כאשליה מסוכנת. אנחנו מתחילים לראות את עצמנו כ"ישראלים פוסט־נורמליים" — כאלה שאולי, בדומה לזלמן בזמנו, אינם חוזרים אל היהדות הדתית־מסורתית, אך נפרדים מהחזון של "עם ככל העמים". בלי לוותר על הערכים שלנו, אנחנו מבקשים לשוב אל הברית המופלאה והמסעירה עם המילים שזלמן אצר, עם הספרים והרעיונות שהדורות הקודמים יצרו ושמרו בחירוף נפש, ועם העם שאנחנו סוף־סוף מסכימים להיות חלק ממנו, אולי אפילו לאהוב אותו.

  

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-05-01/ty-article-opinion/.premium/00000196-80b7-d099-a3d7-93bfcc580000