מה הם באמת שורשי הכשל הנורא של 7 באוקטובר

 ביום שישי, 3 במאי 2025, פורסם ב"הארץ" מאמר מקיף מאת אלוף (מיל') שלמה ינאי, תחת הכותרת: "הכשל הנורא של 7 באוקטובר הוא הזדמנות שאסור להחמיץ לטיפול שורש בצה"ל". במאמרו, ניתח ינאי בהרחבה את הכשלים הצבאיים בלבד שהובילו לאסון 7 באוקטובר, והצביע על שורת ליקויים מקצועיים בדרג הצבאי, שלדבריו, מילאו תפקיד מרכזי בכישלון החמור.

ללא ספק, ניתוחו של ינאי מאיר על ליקויים מהותיים בזירה הצבאית, ותרומתו לדיון הציבורי היא חשובה ומשמעותית. עם זאת, נדמה כי הגורמים הצבאיים המערכתיים והעמוקים יותר, שעיצבו את מצבה של מערכת הביטחון ערב האירועים, נותרו מחוץ למסגרת הניתוח. בהיבט זה, נדרשת העמקה נוספת שתחשוף את שורשי הכשלים ואת האתגרים המערכתיים שהובילו לקריסה.

להלן תגובתי לניתוחו של ינאי, כפי שהועברה למערכת "הארץ".

מה הם באמת שורשי הכשל הנורא של 7 באוקטובר

אף שממצאי ניתוחו של האלוף (מיל') שלמה ינאי בדבר הכשלים שהובילו לאסון 7 באוקטובר ("הארץ", 3 במאי 2025) מצביעים על ליקויים נכונים כשלעצמם — עיקרו פוסח על פני שורשי המחדל – תופעה משותפת ללא מעט מפקדי עבר בכירים. דווקא כאן נדרשת העמקה, שתעמוד על שתי מגמות יסוד חמורות שהוזנחו בניתוח: האחת, שינוי ייעודו של צה"ל בתחילת המאה מ"צבא מכריע", שתכליתו להביס את האויב במערכות בזק קצרות וזולות, ל"צבא מרתיע", המבקש לשנות את רצון האויב להילחם באמצעות מכות התשה, בעיקר מהאוויר; והשנייה, ההתעלמות מהמסקנות הברורות של ועדות וינוגרד ושומרון (2007), שקראו להשיב את צה"ל לייעודו המקורי

שורשי תפיסת ההגנה הלאומית נעוצים בימים שלאחר מלחמת העצמאות. דוד בן-גוריון הכריז עליה בכנסת ב-20 ביוני 1950: ישראל לא תילחם עוד על קיומה בתוך שטחה, אלא תעביר את המערכה אל מעבר לגבולותיה. "אם יתקיפו אותנו בעתיד," אמר, "אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב, ושלא נתגונן אלא נתקוף".

למימוש מדיניות זו גיבש המטכ"ל בשנים 1954-1953 תפיסה אסטרטגית צבאית שהתבססה על שש הנחות יסוד קריטיות: ההכרה המתמדת באפשרות לסבבי לחימה נוספים; הצורך להימנע מהערכת כוונות האויב ומידת "מורתעותו"; ההבנה כי קו המגע בהגנה עלול תמיד להיפרץ; הצורך להיערך להפתעה בעיתוי או במקום המתקפה; היעדר עומק אופרטיבי וטקטי לניהול הגנת המדינה בתוך גבולותיה; וההכרח לנהל מלחמות קצרות ולשלוט במשך ובעיתוי סיומן, בשל לחץ בינלאומי צפוי להפסיקן.

היעדר העומק האסטרטגי להכלת מתקפה בשטח ישראל הוליד תפיסה אסטרטגית צבאית ייחודית — אופנסיבית־דפנסיבית: האיום על ישראל יוסר בעודו באיבו, במלחמת מנע יזומה מעבר לגבול. מאחר שמלחמת מנע מעוררת שאלות משפטיות בינלאומיות, מדיניות זו נשענה על היכולת לפעול בתוך חלונות הזדמנות קצרים. בהתאם לכך, צה"ל נבנה כצבא של הכרעה מהירה, בעל מוכנות גבוהה לניצול הזדמנויות להסרת איומים — כפי שהודגם במבצעי קדש, של"ג, והמבצעים להסרת הכורים הגרעיניים.

לצד אסטרטגיית מלחמת המנע הייתה קיימת גם אסטרטגיה דפנסיבית־אופנסיבית, שהתבססה על מתקפה מקדימה כאשר ברור שהאויב ערוך לתקוף בשטח ישראל. האסטרטגיה הראשונה (מלחמת המנע) הועדפה על השנייה (התקפה מקדימה), בשל תלותה של האחרונה בהתרעה מודיעינית מצבית שעלולה שלא להינתן, בשל היעדר עומק טריטוריאלי לניהול הגנה ללא התרעה, ובשל האפשרות שהאויב יתמיד בפריסתו לאורך הגבול — מצב שידרוש גיוס מילואים ממושך.

לאחר מלחמת ששת הימים, עם היווצרות עומק טריטוריאלי חדש, נדרש להחליף את האסטרטגיה האופנסיבית־דפנסיבית בדפנסיבית טהורה, המבוססת על הכלת האויב בשטחי השמדה מוכנים, עד להגעת המילואים — ואז מעבר למתקפת נגד בשטח האויב. אסטרטגיה זו לא אומצה, אך יושמה בפועל במלחמת יום הכיפורים, במחיר דמים כבד עקב חוסר היערכות מוקדמת.

במאה ה־21 ניצבה ישראל מול איום חדש: ירי רקטות ואמצעי אש מצד צבאות טרור נייחים, ששיבשו את חיי האזרחים לאורך הגבולות ובמרכז הארץ. דווקא אז הפכה מדיניות הסרת האיומים מעבר לגדר במלחמת מנע לרלוונטית מתמיד — אך לא יושמה.

בין 1995 ל־2006 הסב עצמו צה"ל מצבא ההכרעה שבנו מקימיו, לצורך מימוש תפיסת ההגנה הלאומית, לצבא הרתעה: צבא שאינו מסיר איומים במלחמות מנע מעבר לגדר, אלא מכה את אויביו באש־מנגד מדויקת רבת־עוצמה, מתוך תקווה להרתיעם ולשנות את רצונם להילחם — גם בלי להכריעם.

השינויים הללו, שהפכו בספטמבר 2006 לתפיסת ההפעלה הרשמית של צה"ל שכנגזר ממנה הדרג המתמרן של צה"ל צומצם ונוון, סתמו את הגולל על כל אסטרטגיה צבאית חלופית. מצבא המסוגל לתכנן ולשלוט במשך המלחמה, הפך צה"ל לצבא מלחמת התשה שמטבע סוג מלחמה זו אינו שולט במשך הלחימה וביכולת להכתיב את סיומה — אלה הפכו תלויים בכושר הספיגה של הצד השני.

להסבה התורתית והפיזית קדמה סגירת פרויקט ברק - גולת הכותרת של תהליך הפקת לקחים מטכ"לי שנמשך כעשור ונועד לחזק את החוליה המקצועית החלשה ביותר שהתגלתה במלחמות ישראל — מקצועיות מצביאי צה"ל. הפגיעה הקשה ביותר בהסבת צה"ל למרתיע הייתה בהפיכת אמנות המלחמה ל"אומנות המלחמה", ובהחלפת המצביאות וחשיבתה הפילוסופית־צבאית שהחלה להשתפר, בחשיבת מטה מתמטית לציד מטרות לשם בניית בנקי מטרות ע"י מהנדסים וחוקרי ביצועים. זו תקלה חמורה שלא ניתן להתייחס אליה כינאי במאמרו, בקריאה כללית לשפור איכות הקצונה.  

כישלונו הראשון של צה"ל המוסב היה במלחמת לבנון השנייה. שתי ועדות חקירה — וינוגרד ושומרון — קראו ב־2007 להסב את צה"ל מחדש לצבא מכריע, אך ההנחיות לא יושמו. במבצע צוק איתן (2014), נקלע העורף למלחמת התשה נוספת, שלא הסתיימה בהישג צבאי אופרטיבי שניתן לתרגמו להסדר מדיני שימנע את התחמשות חמאס והכנותיו לאוקטובר 2023.

משנת 2016 חל שינוי רדיקלי באופי האיום: לצבאות הטרור הנייחים נוספו עוצבות קומנדו רגליות ורכובות, מתמרנות. החזרת הדרג המתמרן החייתה את האיום הישן של כיבוש שטחים ויישובים — האיום שבעטיו נבנה צה"ל כצבא הכרעה מהירה. הסרת איומים אלה במלחמות מנע הפכה שוב לצורך קיומי ולצו שעה.

אך, בניגוד למצופה, בשל הפיכת צה"ל לצבא הרתעה וצמצום וניוון הדרג היבשתי המתמרן, האיומים לא הוסרו, אלא החריפו. הגנת המדינה נותרה מותאמת לחדירת מחבלים בודדים — לא לעוצבות יבשה מתמרנות.

מסמך "חומות יריחו" מ־2022 העיד על מודעות המטכ"ל לאיום החדש־הישן, אך הגנת מערב הנגב והגליל התבססה על הערכת כוונות האויב ומצבו התודעתי, ועל ההנחה שהאויב מורתע ולא יתקוף. אם יתקוף — כך האמינו — תסופק התרעה מודיעינית.

הערכת כוונות האויב וההסתמכות על התרעה מנוגדות לתורת צה"ל ולהנחות היסוד של תפיסת ההגנה הלאומית, כמו גם ללקחי מלחמת יום כיפור ואירועים מפתיעים אחרים – תקלה כבדת משקל שאלוף ינאי מתעלם ממנה בניתוחו.

ערב 7 באוקטובר היה צה"ל חסר יכולת למנוע כיבוש שטחים וישובים ישראליים במתקפת פתע, בשל שלוש סיבות עיקריות: ההגנה התבססה כאמור על גדר מערכת שנועדה למנוע חדירת מחבלים בודדים; ניוון הדרג המתמרן מנע הסרת איומים במלחמת מנע יזומה מעבר לגדר; העדר עומק אופרטיבי וטקטי מנע אפשרות להתמודד עם האיום במגננה בתוך הגדר. גם למסקנה המטלטלת הזאת אין זכר בניתוחו של האלוף ינאי.

מאחר וההגנה על היישובים התבססה על התרעה מודיעינית ועל ההערכת כוונות האויב קיומם הושאר עקב כך ליד המקרה. כך עולה מהפקודה שניתנה בבוקר ה־7 באוקטובר להסיג את הכוחות הדלילים מגבול הרצועה כדי "להרגיע" את חמאס תודעתית. חמאס, שבניגוד לצה"ל, פעל על פי עקרונות המלחמה האוניברסליים, לא פירש זאת כ"איתות תודעתי" — אלא כהזדמנות מבצעית יוצאת דופן, וניצל אותה באפקטיביות גבוהה.

המסקנות ברורות: כישלון 7 באוקטובר מוכיח את תקפותן של הנחות היסוד של אסטרטגיית צה"ל המקורית. הוא מוכיח שיש להיפטר משתיים מ"שלוש הרגליים" של תפיסת הביטחון — ההרתעה וההתרעה שמנוגדות להנחות היסוד של מדיניות ההגנה המקורית ושהוספתן המאוחרת העניקה לגיטימציה לפרדיגמת ההרתעה; ההנחה שבשל "שעון החול המדיני", מלחמות חייבות להיות קצרות — תקפה כיום עוד יותר מאשר במאה הקודמת וחיוני להתחשב בה; ה-7 באוקטובר הוכיח שמלחמת מנע להסרת איומים במלחמת הכרעה קצרה - אחרי שנכשל מאמץ להסרתם בהסדרים מדיניים - היא מלחמת אין ברירה מחויבת מוסרית.

לאור זאת, נכון שהדרג המדיני ישוב ויכריז רשמית על חידוש מחויבותו למדיניות ההגנה הלאומית המקורית אך כלקח מה־7 באוקטובר, ישדרג את האסטרטגיה מ"הסרת איומים" ל"סיכול סיכונים בטרם יהפכו לאיומים".

כצבא מרתיע מאז 2006 צה"ל חסר יכולת להסב עצמו למכריע בכוחות עצמו - לפחות לא במהירות הנדרשת כעת. חיוני אפוא להקים לצד הרמטכ"ל צוות מומחים שכהנחיית דו"ח שומרון, יתחיל לסייע בשיקום המצביאות בין השאר במטרה לגמול אותה מתלות במודיעין שאיננו מבוסס עובדות קשות.

ועדת החקירה שתקום תוכל לעסוק כהצעתו של ינאי בחמישה גורמי השורש המערכתיים שהוא מעלה בניתוחו, אולם שיקומו המהיר של צה"ל מחייב שהוועדה תתמקד בראש ובראשונה בכשלים המקצועיים הקונקרטיים שמקצתם הוצגו במסמך זה ותוך כך תחשוף את הנעלם הגדול של המלחמה: מה ידעו הדרג המדיני, שומרי הסף הממלכתיים והציבוריים ובכירים שפרשו מצה"ל בעשורים האחרונים על שורשי הכשל הנורא של 7 באוקטובר.