סיבות התארכות המלחמה ברצע"ז ל"יום ה־600"

הסיבה המיידית להתארכות המלחמה נעוצה בהיערכותו התחבולנית ארוכת השנים של חמאס להגנה על שטחיו. תחבולה אופרטיבית – מבריקה גם אם שטנית – שעיקרה הצפת הרצועה במינהור והפיכת אזרחי הרצועה למגן אנושי ומקור להזנתו הלוגיסטית של צבא חמאס.

רשת המנהרות מאפשרת לחמאס תנועה חופשית מתחת לקרקע, תוך כפיית שחיקה מתמשכת על הדרג המתמרן העילי של צה"ל. נוכחות אזרחים באזורי לחימה מגבילה את צה"ל מלספק אש ריכוך עצימה נדרשת לכוחות המתמרנים לצורך כיבוש וטיהור יעדים, אף שסיוע אש מוקדם ומלווה הכרחי.

ברמה הטקטית, המענה שניתן לתחבולת חמאס הוא התקדמות איטית ושיטתית של הכוחות המתמרנים – עקב בצד אגודל, בקצב הדחפור ובחסותו. ברמה האופרטיבית, המענה ניתן לאחרונה בתחבולת מבצע 'מרכבות גדעון': ניתוק חמאס מנכסיו החיוניים – אזרחיו והסיוע ההומניטרי המוזרם להם – באמצעות חילוץ האזרחים למקלטים הומניטריים לשטחים שבידי צה"ל. חילוץ האזרחים משטחים בשליטת חמאס יאפשר להשמידו בירי-מנגד בעצימות בלתי מוגבלת וכתוצאה מניתוקו מהסיוע ההומניטרי, להכחידו ברעב או לקבל את כניעתו בתמורה להשבת החטופים. זהו מהלך מופחת שחיקה - אך בהכתבת חמאס ממושך.

אמנות המצביאות האופרטיבית במבצע 'מרכבות גדעון', על מורכבותו, היא שמירה קבועה של איזון עדין בין שני מאמצים אופרטיביים מקבילים: האחד הוא מאמץ חילוץ מרבי של אזרחים למקלטים הומניטריים, שמטרתו להגביר את קצב ועוצמת השמדת חמאס המכותר – צעד שעשוי להוביל לכניעתו בתנאי ישראל וכן לשיפור מצבה בזירה הבין-לאומית. המאמץ השני הוא כיבוש מדוד של שטחים נוספים הנחוצים להקמת אותם מקלטים, תוך מזעור שחיקת הכוחות המתמרנים.

יש להכיר בכך שעמידותו של חמאס ניזונה מכשל עמוק וארוך־שנים בצד הישראלי. בעוד חמאס מממש את פירות "עשור ההיערכות" שלו, שהחל לאחר מבצע "צוק איתן", ישראל אוכלת את פירות "העשור האבוד" שלה שבו לא פעלה להסרת האיום מחמאס בעודו באיבו.

סיבת הכשל – שהחל בשנות ה־90 והוכשר סופית בפרסום תפיסת ההפעלה של צה"ל בספטמבר 2006 – היא בהנחה שבמלחמות "העידן הפוסט־מדינתי" אין צורך להביס את האויב, אלא "לעצב את תודעתו" באש מרחוק. כך נולדה מהפכה מקצועית אנטי־קופרניקית, שניסתה לשנות מציאות אובייקטיבית באמצעים תודעתיים. הדרג המתמרן נזנח ונשחק – ובלעדיו לא ניתן לתקוף, לכבוש ולהכריע – ועקב כך נמנע מימוש תפיסת ההגנה הלאומית של ישראל: הכרעת, הבסת והכנעת אויביה בשטחי האויב, במלחמת מנע יזומה על ידה קצרה ככל האפשר.

הפער הקריטי בין חשיבת צה"ל לחשיבת האויב התגלה כהרסני. בעוד צה"ל פעל על בסיס הנחות פנימיות סובייקטיביות – חזרה לחשיבה ימי־ביניימית קסומה (משיחית?) שבה הרצון גובר על המציאות – חמאס ניהל מלחמה ריאליסטית: ניתוח אובייקטיבי של חולשות, פעולה לאור עקרונות המלחמה וכלליה והשגת יתרון על ישראל בהתעלמותו מהמוסר ומהדין הבינלאומי, בעוד ישראל מחויבת להם. מאחר שחמאס התכונן להכריע את צה"ל ולהביסו ואילו צה"ל התכונן לחולל את הרתעתו התודעתית של חמאס – קריסתו ב-7 באוקטובר והתארכותה של מתקפת הנגד שלו ברצועה נהיו לבלתי נמנעים.

בעקבות מלחמת לבנון השנייה, שתי ועדות חקירה – וינוגרד ודן שומרון – הורו לצה"ל לשוב ולפעול כצבא כובש ומכריע, המבוסס על תמרון יבשתי לשם הסרה פיזית של איומים. בפועל, ההמלצות לא יושמו. כבר ב־2014, במבצע "צוק איתן", נמנע צה"ל מהסרת האיום. במקום זאת נבחרה דרך של "הרתעתו באמצעות מכות קשות וכואבות" שאמנם הכאיבו לחמאס ועיכבו את התעצמותו, אך לא גרמו לו לוותר על בניית מוכנותו להמיט את אסון ה־7 באוקטובר ולהביא את המלחמה להגנת שליטתו ברצועה ל"יום ה-600".

חשוב להדגיש: אף שהניתוח מתמקד בהיבט הצבאי של המלחמה, אין לראות בו תיאור ממצה של כל הגורמים להתארכות הלחימה. נכון להרחיב את הדיון גם לשיקולים מדיניים, פוליטיים, חברתיים ובינלאומיים. לדוגמה, הפסקת הכנסת הסיוע ההומניטרי לשטחי חמאס, עוד בטרם הופעל מבצע 'מרכבות גדעון', עוררה את הקהילה הבינלאומית לפעול נגד ישראל בעוצמה חסרת תקדים, ועל כן מחייבת בדיקה מעמיקה. אך כל עוד המרכיב הצבאי הוא המכתיב את קצב הלחימה ובו תלויה השגת מטרות המלחמה, נדרש לתקן את הליבה: שיבת צה"ל לייעודו כצבא שמרכיב עיקרי בו הוא דרג מתמרן כובש, מכריע, מביס ומכניע – דרג שבעבר נועד להסיר איומים וכיום - לקח ראשי מהאסון המתמשך - לסכל סיכונים לפני הפיכתם לאיומים.