מצביאות או מחדל: על חובתה של מדינה חפצת חיים

פתיחה

ערב יום העצמאות ה־77 של מדינת ישראל, בשעת דמדומים שבין זיכרון ותקווה, מתחדדת ההבנה מהו הנכס האמיתי שעליו נשען ביטחון האומה: מצביאותם של מפקדי צה"ל.

שני רגעי שבר – באוקטובר 1973 ובאוקטובר 2023 – מלמדים, בכאב עמוק, כי אין תחליף למצביאות מקצועית.

דווקא ביום הזה, ובתקופה שבה נשחק מעמדה של המנהיגות האזרחית במדינות הדמוקרטיות בכלל, ובישראל בפרט, חובה להצהיר בקול צלול: קיומה של ישראל יוכרע היום, אף יותר מבעבר, באיכותו המקצועית והמוסרית של הדרג הפיקודי הבכיר שלה.

המאמר

שני אסונות לאומיים בתולדות המדינה התרחשו בהקשר של נסיגות צה"ל: האחד – הנסיגה שלא התבצעה מקו ברלב ב־6 באוקטובר 1973; השני – הסגת הכוחות שבוצעה מקו הגבול עם רצועת עזה ב־6 באוקטובר 2023, ואשר כלל לא הייתה צריכה להתבצע.

המכנה המשותף הראשון לשני האירועים הוא תוצאתם הקטסטרופלית: במלחמת יום הכיפורים נהרגו 126 לוחמים בקו ברלב ו־161 נשבו – לוחמים שיכלו להינצל. באסון 7 באוקטובר 2023 ספגה ישראל פגיעה חסרת תקדים באזרחיה וחייליה, והיא ממשיכה עד היום להיאבק להשבת חטופיה – לוחמים ואזרחים כאחד.

המכנה המשותף השני הוא ששני האסונות נבעו מכשלים מקצועיים חמורים של דרג המצביאות הבכיר – ליקויים מהותיים בחשיבה האסטרטגית ובתפיסה המבצעית.

במונחים מקצועיים, נועד קו ברלב לשמש מאמץ אבטחה קדמי – כוח שתפקידו, במסגרת לחימה הגנתית, להתריע על התקרבות האויב לקו המגע, ולאחר מסירת ההתרעה – לסגת למרחב הביניים של מערך ההגנה ולהצטרף למאמץ ההחזקה.

אילו הוגדר הקו כראוי, היה על כל מפקד מוצב, עם תחילת חציית התעלה בידי הצבא המצרי בגזרתו, ליזום נסיגה מיידית בהתאם לפקודת קבע, ומתוך מחויבות לעקרון העליון של המלחמה – "דבקות במשימה לאור המטרה", גם ללא אישור מדרג ממונה.

אלא שההגדרה והמשמעות של הקו לא הובהרו די הצורך ללוחמים, למפקדיהם, לרמטכ"ל ואף לשר הביטחון. בשל כך, הונחו הלוחמים להילחם על שטח שניתן וצריך היה להימסר "בהשאלה" זמנית לאויב (כלשונו של קלאוזביץ), וכך נידונו למוות או לשבי – בלחימה חסרת תכלית מבצעית.

בשונה מכך, בגבול רצועת עזה, ערב האסון של 7 באוקטובר 2023, לישראל לא היה כל עומק קרקעי – ברמה הטקטית והאופרטיבית כאחת. במצב כזה, נדרשה הנהגת צה"ל לתבוע מהדרג המדיני ליזום מתקפת מנע בתוך שטח הרצועה – ביוזמה ובעיתוי ישראליים – כדי למנוע את השתלטות כוחות הקומנדו של חמאס על יישובים ישראליים. כך בדיוק נהג משה דיין ערב מבצע קדש.

אולם המעבר של צה"ל, בין השנים 1994 ל־2006, מצבא הכרעה לצבא הרתעה, הוביל לניוון יכולות התמרון היבשתי ולעיוות יסודי של החשיבה המצביאותית. כתוצאה מכך, לא הצליח צה"ל למנוע את אפשרות החדירה והכיבוש – לא באמצעות מתקפת מנע יזומה, ולא באמצעות מערך הגנה סדור בשטח ישראל.

הגנת המדינה, בפועל, נשענה ערב האסון על גדר מערכת שתוכננה לסכל חדירת מחבלים בודדים – ובכך הזמינה את חמאס לממש את המתקפה האופרטיבית שלו לתוך המדינה.

חמור מכך: ההגנה התבססה על קבלת התרעה מודיעינית מצבית – גישה המנוגדת לעקרונות המלחמה, לתפיסת ההגנה הלאומית, וללקחי מלחמת יום הכיפורים והפתעות אסטרטגיות אחרות, דוגמת פרל הארבור ופיגועי 11 בספטמבר. היא נשענה גם על הערכת כוונות האויב – בניגוד לחובתו המקצועית של איש הצבא:

"מרווח הביטחון מחייב ייחוס כוונות רוע לכוחות אחרים, בשילוב יכולות מתוחכמות ביותר... זוהי אחריות צבאית להיות מוכן לכל תרחיש. אסור שתפיסת המצב הצבאית תתבסס על משאלות לב... איש הצבא יתמקד בעובדות צבאיות, בנתונים מוצקים, במציאות המאיימת של זמן ומרחב, ובמקורות אמינים."

בהחלטה תמוהה וחסרת תקדים, שנבעה משיקולים תודעתיים ורגשיים, ניתן בליל ה-7 באוקטובר צו לדלל את כוחות צה"ל – שהיו מלכתחילה דלילים – לאורך הגבול, ולהסיגם לאחור.

חמאס, שפעל על פי עקרונות המלחמה האוניברסאליים, לא פירש את המהלך כ"איתות תודעתי", אלא כהזדמנות מבצעית יוצאת דופן – וניצל אותה באפקטיביות גבוהה.

בשנת 1973, הייתה לצה"ל תורה מקצועית נכונה, אך מפקדיו לא הוכשרו ליישמה – ולכן לא הבינו את משמעות קו ברלב ואת תפקידו. לאחר המלחמה ומבצע של"ג יושמה רפורמה עמוקה בהכשרה למצביאות, אך זו בוטלה עם הסבתו של צה"ל לצבא מרתיע.

ב־2023, בשל השפעות ההסבה, נחלשו האינסטינקטים הפיקודיים הבסיסיים של מפקדי צה"ל. לכן, איש מהם לא טרח לסכל את הרעיון האבסורדי של הסגת מעט הכוחות שהיו בקו הרצועה מתוך "שיקולי הרגעה".

תחקיר הלחימה בעין השלושה, קיבוץ ששרד בזכות כך שהפקודה להסגת כוחות צה"ל לא הגיעה ליחידת צה"ל שהייתה בקרבתו, מחזק את המסקנה: אילו היה גבול הרצועה מוער ומורעש – ולא "מורגע" – ייתכן שחמאס היה מבטל את המתקפה ואם הוא היה מבצעה ממדי האסון היו קטנים בהרבה.

בהתחשב בלקחי ועדות החקירה ממלחמת לבנון השנייה – ובכך שצה"ל לא יישם אותם – ניתן היה לזהות כבר בבוקר ה־8 באוקטובר את שורש הכשל בדרג הצבאי: התעלמות בוטה ארוכת שנים מהא"ב של מקצוע הפיקוד.

משכך, כבר כשבוע לאחר האסון היה על צה"ל להשיק מהלך עומק לשיקום מקצועיות הדרג הפיקודי. מהלך כזה טרם בוצע, וחיוני לפתוח בו באופן מיידי – גם בזמן לחימה.

תכליתו של מאמץ זה היא אחת: לממש את חזונם של מייסדי צה"ל ושל יוזמי הרפורמה בשנות ה־80 – ולבסס את ביטחונה של ישראל לא רק על יתרון טכנולוגי או מודיעיני, אלא בראש ובראשונה על נכסה היקר ביותר: עליונותם המקצועית והמוסרית של מפקדיה ומצביאיה.

זוהי משימתה האסטרטגית של מערכת הביטחון – וזוהי חובתה של מדינה חפצת חיים.