מחופש בחזרה לחרות: הדרך לאיחוי הקרע החברתי העמוק בישראל

ערב פסח תשפ"ה 

"חופש – זכות לטעות; חרות – חובה מוסרית לא לטעות"

חג הפסח, חג החרות, מזמין אותנו להרהר מחדש במשמעותו של מושג יסוד זה, דווקא בצל המשבר הכבד העובר על המדינה והתקופה הסוערת שאנו חווים. בין חרות לחופש קיים הבדל מהותי: חרות היא הזכות והיכולת לפעול לאור ערכים וחוקים, מתוך אחריות אישית למניעת התפרקות הסדר. חופש, לעומתה, הוא העדר גבולות – פעולה בלתי מוגבלת, גם במחיר של התפרקות הסדר.

אסון 7 באוקטובר והשסע החברתי העמוק המאיים לקרוע את המרקם הפנימי של מדינת ישראל אינם תוצאה של מחדלים טכניים בלבד, אלא של משבר ערכי עמוק. אלו תולדות קריאת תיגר על החרות – ערך מוסרי מכונן בערכי המדינה שבמגילת העצמאות ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – והחלפתו בחופש לפעול ללא מגבלות, מצד שניים מהמוסדות המרכזיים הממונים במדינה: צה"ל ומערכת המשפט.

צה"ל קרא תיגר על החרות בהחלטתו להסב את עצמו – בניגוד לתורותיו שמעמדן כדין מדינה – מצבא מכריע לאור הערכה מקצועית של גורמים משפיעים אובייקטיביים מדידים, לצבא מרתיע לאור גורמים משפיעים סובייקטיביים בלתי מדידים. מדובר במהפכה אנטי מקצועית מובהקת, שלוותה בניוון ובצמצום מרחיק לכת של הדרג המתמרן המכריע היבשתי.

בהיעדר עומק קרקעי שיאפשר לבלום כיבוש שטחים ויישובים בלחימה הגנתית בתוך גבולות המדינה, גובשה עם הקמת המדינה מדיניות הגנה לאומית, שלפיה האיומים על כיבוש שטחים ויישובים יוסרו באמצעות מלחמת מנע הכרעתית מהירה "מחוץ לגדר" וצה"ל נבנה לשם כך כצבא הכרעה יבשתית מהירה.

התוצאה של ניוון הדרג המתמרן וצמצומו הייתה: אי-יכולת כפולה – גם למנוע את כיבושם של יישובים בלחימה הגנתית, וגם להסיר מראש את האיומים לכיבושם בלחימה התקפית מניעתית. בגלל אי היכולת הזאת אפשרות של כיבוש יישובים ישראליים במסגרת מתקפת פתע של האויב נהפכה לברירת המחדל ולכן לבלתי נמנעת.

גם ההסתמכות על קבלתה של התרעה מודיעינית מצבית מוקדמת, למרות שהיא אסורה על פי תורת צה"ל וכנלמד מהלקח הראשי של מלחמת יום הכיפורים, והעיסוק בהערכת כוונות האויב, שגם היא אסורה תורתית וכלקח ראשי נוסף ממלחמת יום הכיפורים – הן עדויות נוספות ליציאתה של הקברניטות הצבאית לחופש מהחרות.

מערכת המשפט קראה אף היא תיגר על רעיון החרות, כאשר משפטנים בישראל, בדומה לקברניטי צה"ל, הפכו – כפי שעולה ממחקרו של פרופ' מנחם מאוטנר "הליברליזם בישראל" – ל"סוכנים הראשונים במעלה להטמעת הליברליזם [האירופי] בתרבות המדינה". ערכים מרכזיים בליברליזם האירופי, כפי שמאוטנר עצמו מציין, מנוגדים לערכים המרכזיים של תרבות החרות היהודית שלערכיה שעוגנו במגילת העצמאות ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו תוקף של חוקה, כקביעת הנשיא ברק. 

מקימי המדינה ייעדו לתרבות היהודית – שערכיה מוצו על ידי אבות הציונות מתוך הדת היהודית – תפקיד כפול: האחד, תיקון הפגם המרכזי של הדמוקרטיה המערבית – היותה חסרה מוסר אינהרנטי סדור – ובכך הענקת יתרון מוסרי לישראל על אויביה וגם על דמוקרטיות מערביות אחרות שאין להן מוסר מדינתי סדור שערכיו קבועים בחוק; והשני, הפיכת ערכי תרבותה היהודית של המדינה לגשר המאחד בין יהודים חילונים, המנותקים מהריטואלים הדתיים אך מכירים ומחויבים לתרבות ולמוסר הנביאים היהודי, לבין יהודים דתיים-מסורתיים המחויבים לכלל היבטיה של היהדות.

החלוקה שנוצרה בבג"ץ לשני סוגי שופטים – שמרנים, המחויבים ככלל לערכיה היהודיים של המדינה ומכירים את הדין העברי, וליברלים אירופיים, המחויבים ככלל לערכי המהפכה הליברלית שיובאה מבחוץ – הולידה שתי תוצאות הרות גורל: האחת, פגיעה בעקרון השוויון בפני החוק, שהוא אבן יסוד בדמוקרטיה; והשנייה, פגיעה באחדות, כאשר הפיצול במערכת המשפט שיקף והעמיק את הפיצול בתוך החברה – בין דתיים וחילונים המחויבים ליהדותה התרבותית של ישראל הקבועה בחוק, לבין יהדות ליברלית-אירופית שהוכנסה למערכת המשפט למרות שהיא מחוץ לחוק.

בגלל ש"המשפט הישראלי הפך זירה חשובה לניהולה של מלחמת תרבות" - בניהולו של בית המשפט העליון, כקביעתו של מאוטנר, נוצרה בישראל התנגשות תרבויות של ממש, במובנה ההנטינגטוני, בין הרשות השופטת – הנתפסת כליברלית אירופית – לבין שתי הרשויות האחרות שהרוב שבחר בהן קרוב לערכי המדינה  שבחוק וכך, מלחמת התרבות שהוצתה במשפט והתגלגלה לכנסת ומשם לרחוב, נהפכה כמעט למלחמת אזרחים. 

הדרך היחידה להשבת האיזון בין שלוש הרשויות ולאיחוי הקרע החברתי שלמרות מחלוקות חריפות רבות אחרות הוא ביסודו תרבותי-ערכי-זהותני היא שמירה קפדנית על חקיקה ושפיטה לאור ערכי תרבותה היהודית של המדינה שבתוך החוק תוך ויכוח שהוא לגיטימי וגם חיוני על פרשנותם, ומנגד עצירת חקיקה שתפגע באיזון העדין בין הרשויות.

כעת, בחג הפסח – חג החרות – בשעה שישראל נתונה במלחמה ארוכה על עצם זכותם של היהודים לחיות כבני חורין במדינתם, ובמאבק עיקש להשבת החירות לחטופים – מוטלת עלינו חובה דחופה: להתחיל בתהליך של שיקום ואיחוי החברה הישראלית. לא באמצעות טשטוש הזהות, אלא באמצעות שיבה לערכי החרות היהודית המכוננים שלנו – אותם ערכים שיצרו גשר בין אמונה למסורת, בין זכות לאחריות, בין יהודי חילוני לדתי והפכו את ישראל - חרף מאבקיה החיצוניים והפנימיים הרבים - לספור הצלחה.

רק חזרה לערכים הללו תוכל להשיב את האיזון הראוי בין חופש לחרות, ולשמר את ייחודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – מדינת עם שיש לו תרבות ייחודית רבת פנים, שבמרכזה מוסר, אחריות ותקווה משותפת.

,