במקום הרפורמה, כמו צה"ל, בג"ץ צריך לחזור למקורות

מבוא:

הצורך ברפורמה החקיקתית, הפוגעת באיזון בין שלוש הרשויות ולכן היא פסולה דמוקרטית נולד עקב מהפכה שהתחוללה ברשות השופטת החל משנות השבעים של המאה הקודמת - גם היא פסולה דמוקרטית. ההבדל בין שתי המהפכות הוא ביוזמיהן ובמחוללי המהפכות: נבחרים דמוקרטית - במהפכת הרפורמה, סוכנים עלומים – במהפכה ברשות השופטת. ביטול המהפכה ברשות השופטת וחזרה למקורות ייתר את הצורך ברפורמה ויאפשר לשקם את ייחודה של מדינת ישראל – מדינה יהודית ודמוקרטית.

גוף המאמר:

ייחודה של ישראל: שילוב בין יהדות ודמוקרטיה

כמדינה יהודית ודמוקרטית, ייחודה של ישראל הוא בהיותה יהודית בערכי תרבותה ובה בעת דמוקרטית במשטר הפוליטי שלה: ארגון הממשל והתנהלותו צריכים לעמוד במבחן עקרונות וכללי הדמוקרטיה, שחסרה מוסר אינהרנטי סדור, ואילו השיפוט הערכי של ההתנהלות הדמוקרטית צריך להיות לאור ערכי היהדות, שלה יש מוסר סדור.

המהפכה הציונית-רוחנית: עיצוב זהותה התרבותית של ישראל

יהדותה התרבותית-ערכית של ישראל עוצבה במהפכה הציונית-רוחנית שקדמה למהפכה הפוליטית-מדינית של הרצל. שורשיה במרכז התרבותי היהודי שפעל באודסה במשך שלושים שנה (1890–1920) והפיק יבול תרבותי שעלה בהיקפו על יבולו של המרכז התרבותי היהודי שפעל בספרד בין המאה ה-9 לאמצע המאה ה-12.

יוזמי המהפכה הרוחנית, בהם אחד העם, רבניצקי וביאליק, היו ערים לעובדה שנטישת הדת עלולה להביא לאובדן ערכי המוסר והתרבות היהודית הגלומים בה, וכתוצאה מכך לריקון הלאומיות היהודית מתכניה ומייעודה, ועקב כך להשמטת ההצדקה המוסרית וההיסטורית למהפכה הציונית המדינית.

כדי למנוע זאת ולאפשר ליהודים חילוניים ודתיים לחדש יחדיו את התקומה הלאומית, מיצתה המהפכה הרוחנית מתוך הדת היהודית את ערכיה של מהפכת אברהם המוסרית-תרבותית ואת ציווייה החברתיים של מהפכת משה החקיקתית - הלב הפועם של היהדות כמשתמע מקריאותיהם המהדהדות של נביאי ישראל: "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א'); "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד" (מיכה); "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ" (ישעיהו).   

המאבק בין ליברליזם אירופי לליברליזם עברי

עיצובה של המהפכה הרוחנית לווה מראשית הציונות בדרישה של משכילים יהודים לאמץ את ערכיו החברתיים של הליברליזם האירופי, המתמקד בזכויות הפרט, בעוד שבניגוד לו, מהפכת החירות – הליברליזם העברי – מתמקדת בחובות הפרט לכלל: "תכלית אחת נגד עיניה הצלחת כלל האומה בארץ נחלתה... בנין לאומי הנוסד על אהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול" (אחד העם, "לא זה הדרך").

הד למאבק התרבותי בציונות עולה גם ממאמר אחר של אחד העם, "עבדות בתוך חירות", שהמסר הראשי בו תקף כיום כפי שהיה בעת כתיבת המאמר: "תחת לבקר דעותינו מצד תוכנן ולהראות לנו טעותנו... [מתוך התנשאות והתפארות בתארים אקדמאיים] הם [המשכילים] אומרים לבטל אותנו... מזכירים וחוזרים ומזכירים את 'זכויות אדם', כאילו היו אלה 'עשרת הדברות החדשות'".

כשלברל כצנלסון, מנהיגה הנערץ של מפא"י, התחוור שילידי הארץ, בניגוד להוריהם שהתחנכו בגולה, נותקו מערכי היהדות, תרבותה ומורשתה ("חורבן ותלישות", 1934), מערכת החינוך של היישוב גויסה בהנחייתו לתיקון אינטנסיבי של התקלה.

עיגון ערכי היהדות בחוק: מגילת העצמאות וחוקי היסוד

בן גוריון, שהיה ער לאסונות החברתיים שהליברליזם האירופי הוליד מאז המהפכה הצרפתית, כתב עם הקמת המדינה ביומנו: "אני בעד דמוקרטיה יהודית. 'המערבית' לא מספיקה... יש לנו תוכן מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם". ואכן, המילה "דמוקרטיה" נעדרת ישירות מהכרזת העצמאות, בעוד שיהדותה התרבותית-ערכית של ישראל מוזכרת בה 21 פעמים.

מגילת העצמאות – שמוכרז בה קבל עם ועולם שערכיה של מדינת ישראל הם ככוונת מחוללי המהפכה הציונית – ערכי מוסר הנביאים, חוק יסוד: השפיטה (1980) וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992), קיבעו את יהדותה התרבותית-חברתית של ישראל במסמרות ברזל.

הסטת מערכת המשפט מהערכים היהודיים

חרף הקיבוע החוקתי, דווקא המשפטנים בישראל החלו לפעול החל משנות השבעים של המאה העשרים – כפי שמציין המשפטן פרופ' מנחם מאוטנר בספרו "הליברליזם בישראל" (2019) – כ"סוכנים הראשונים במעלה להטמעת הליברליזם [האירופי] בתרבות המדינה".

הליברליזם, מצוין במחקר, ראה עצמו "מתפקד בתווך שבין... הדתיות היהודית והלאומיות היהודית", תוך שהוא מכיר בכך ש"ערכים מרכזיים של כל אחת מהן מנוגדים לערכי הליברליזם".

משתמע מדברים אלה שמבחינת הסוכנים ברשות השופטת, היהדות היא דת ולאום בלבד, ואילו הפן התרבותי שלה, שערכיו המוסריים המכוננים נקבעו במגילת העצמאות ובחוקי היסוד ועל פי שיטת המשפט הטבעי הנהוגה בישראל, לאורם על הרשות המחוקקת לחוקק ועל הרשות השופטת לשפוט, אינו קיים כלל.

כרסום האחדות הלאומית: תוצאה של סטייה מערכי המדינה

הערכים התרבותיים האלה היו אמורים להיות, כעולה ממאמריו של אחד העם ומנאום מכונן של בן גוריון ב-1951, הגורם המלכד בחברה שהייתה תמיד רבת דעות מנוגדות ולכן תוססת וסוערת: "הרגשה זו [אחדות] נוצרת בליכוד העם סביב ערכים יסודיים עקרוניים".

שאלתו של מאוטנר בעטיפת ספרו, "האם בית המשפט העליון מנהל את המאבק למען הליברליזם בתבונה?", מדהימה בהתעלמותה מערכיה הליברליים היהודיים של המדינה, שלא לדבר על חוקיות ומוסריות הסבתה התרבותית-ערכית של ישראל בידי סוכנים עלומים באחת משלוש הרשויות בלי תאום המהפכה עם שתי הרשויות האחרות המייצגות את העם.

תהליך אנטי-דמוקרטי: שינוי יסודות המדינה

נראה כי ישראל עברה בעשורים האחרונים בתהליך אנטי-דמוקרטי, שאף עשוי להיחשב בלתי חוקי, הסבה מהמסד ועד הטפחות.

במסד, צה"ל הסב עצמו מצבא מכריע למרתיע – הסבה ששללה מישראל את עוצמתה הלאומית הצבאית והביאה עליה את אסון תבוסת ה-7 באוקטובר.

בטפחות, משתמע מקריאת המציאות שמחקרו של מאוטנר מאששה, שמערכת המשפט בישראל ניצלה את עצמאותה ההכרחית כדי להסב עצמה ולו גם חלקית מליברלית-יהודית לליברלית אירופית – ה"מערבית" שבן גוריון שלל.

הפיצול הערכי במערכת המשפט: פוליטיזציה וערעור האיזון

ההסבה הערכית שעברה מערכת המשפט הובילה לתופעה מדאיגה בבג"ץ. כיום ניתן להבחין בשני זרמים שיפוטיים מובהקים: האחד, שמרני, הדבק ככלל בערכיה היהודיים של המדינה ומדגיש את חובות האזרח לחברה; והשני, ליברלי-אירופי, המעמיד במרכז את זכויות הפרט. 

הפיצול הזה מעורר שאלות קשות לגבי עקרון השוויון בפני החוק ומערער את האיזון העדין בין רשויות השלטון שכולן אמורות לפעול לאור ערכי המדינה שבחוק. יתרה מזאת, הוא מטיל צל פוליטי על השופטים עצמם, תופעה המנוגדת לעקרונות היסוד של מערכת משפט עצמאית וניטרלית.

אין זה מפתיע, אפוא, שמצב עניינים זה הוא שהצית את הניצוץ הראשוני ליוזמת הרפורמה בשיטת מינוי השופטים. הדיון הציבורי הער סביב סוגיה זו משקף את עומק המשבר ואת הצורך הדחוף בפתרון שישיב את אמון הציבור במערכת המשפט.

כמו בית המשפט שנחצה בין שתי תרבויות מנוגדות שערכיהן מתנגשים חזיתית, נחצתה והתפוגגה, גם הסולידריות – האחדות - מקור עוצמתה הלאומי החשוב ביותר של ישראל.

אחרי שנשללו ממנה שתי עוצמותיה הראשיות, החברתית והצבאית, לא פלא שאויבי המדינה ניצלו את חולשתה של ישראל כדי לתקוף אותה צבאית ולנצל את החטופים - זמן ארוך ככל האפשר מבחינתם - כנשק להעמקת השסע החברתי כדי לפרק את שאריות אחדותה.

חזרה לערכי המדינה: תנאי לשיקום האומה

כמסקנה ממחקרו של פרופ' מאוטנר, המפתח למניעת מימוש אזהרתו של אחד העם על הבניין הלאומי שישוב ויפול, הוא בידי הרשות השופטת. במהפכה הליברלית שבוצעה בה נפגעו רגלה היהודית של המדינה וגם רגלה הדמוקרטית.

כדי להפסיק את הרפורמה שממשיכה את נזקי המהפכה שהתחוללה ברשות השופטת, יש לשוב ולשפוט בישראל לאור ערכי המדינה - המהפכה הציונית שנקבעו בחוק כדי לגשר ולאחד בין מרכיבי החברה השונים, תוך בחינה שוטפת של הפערים בין ערכי שתי התרבויות כדי לגשר ביניהן ככל האפשר, והדבר אפשרי בהחלט.

כדי שכל חלקי החברה יחזרו להשתתף יחדיו במימוש חזון התקומה הלאומית, נכון שנשיא המדינה - שסמלו מנורת שבעת הקנים - מייצג את ערכי העם ואחדותו - יקים ועדה נשיאותית שתבחן את ממצאי מחקרו של פרופ' מאוטנר על המהפכה שהתרחשה בבג"ץ. אם הוועדה תקבל את ממצאי המחקר, בג"ץ יונחה על ידי נשיא המדינה, שכמו צה"ל, גם עליו לחזור למקורות.