מסקנות מהפשיטה הנועזת על המפעל במסאיף

מלבד הפשיטה באנטבה, הפשיטה על המפעל במסיאף מזכירה שני מבצעי פשיטה נועזים נוספים של צה"ל: מבצע רביב, 9 ספטמבר 1969 שבו כוח שריון צה"לי מוסווה לכוח שריון מצרי, חצה את הים האדום בנחתות, פשט לעומק מצרים וחזר ללא פגע, אחרי לחימה של שעות רבות בעומק עורף האויב; מבצע עלי זית (כנרת), 11 דצמבר 1955 שבו כוחות צנחנים ויחידות רגלים אחרות בפיקודו של שרון פשטו על מוצבי הסורים בחוף קורסי שבכנרת וחטפו עשרות חיילים סורים כדי להחליפם בשלושה לוחמי צה"ל שנפלו בשבי הצבא הסורי.

הפשיטה על מסאיף היא אמנם ייחודית באתגרי הלחימה ובסכנותיה, אך כצורת קרב שמאופיינת בעזיבת השטח אחרי ביצוע המשימה, היא לא יחידה; 

לחימתו היבשתית של צה"ל ברצועה ובלבנון היא למעשה אוסף של קרבות פשיטה שלא נועדו להשיג הישגים אופרטיביים מכריעים ולא נועדו להשתלט על שטח ולהיאחז בו וכך למנוע מהאויב להשתלט עליו בחזרה בהתקפות נגד.

הפשיטות הסיזיפיות שצה"ל מנהל למעלה משנה הן התוצאה הבלתי נמנעת של הפיכתו המודעת לצבא שלא נועד לנהל מערכות הכרעה יבשתיות להבסת האויב; 

עקב כך, הדרג המתמרן-מסתער הוקטן בצורה דרסטית, לא הוכנו 'תוכניות מגירה' לביצוען של מתקפת-מנע, מתקפה-מקדימה ומתקפת-נגד אוחרת לתוך שטחי הרצועה ולבנון; לעומת המודיעין, שבנקאות המטרות הקנתה לו מעמד מקצועי בלתי פרופורציונלי בהשוואה למעמדו האמיתי במטה, מעמד המצביאות והאג"ם בצה"ל, שבמקצועיותם תלוי הניצחון, היטשטש והוקטן.

הפשיטות, נועזות ומוצלחות ככל שהן, לא מנעו את היקלעותה של ישראל למלחמת התשה, שחיקה ונטישה, הארוכה בתולדותיה; בהעדר הישגים צבאיים מכריעים אופרטיביים, לא ניתן לסיים את המלחמה בשום זירה, (כבמבצע של"ג לדוגמה, שגם הוא נועד להסיר איום שיצר צבא טרור) בהישגים מדיניים מכריעים.

מאחר והבולטים שבמקימי צה"ל היו חניכיו של וינגייט, גדול מפקדי הקומנדו של הצבא הבריטי, הפשיטה טופחה בצה"ל כבר במלחמת העצמאות וביתר שאת בלחימה בטרור שהביאה להקמת ה-101 וכוח הצנחנים בפיקודו של שרון. 

על אף הצלחתן של מרבית הפשיטות, צה"ל לא הסתנוור מהישגיהן ועיקר המרץ והקשב הוקדשו על ידו לבניית הדרג המתמרן-מסתער והדרגים המסייע הקרבי והלוגיסטי שלו, שהם המפתח ליישומה של תפיסת ההגנה הלאומית שממנה נגזרו מבנה צה"ל ותורותיו.

עיקרי התפיסה, שהיא רלוונטית כיום עוד יותר מאשר במועד עיצובה בראשית שנות החמישים, הם אלה: ישראל לא תגן על עצמה בגבולותיה והיא תסיר איומים אפשריים עליה בעודם באיבם, במתקפת מנע מחוץ לגבולותיה.

ב-55, כשהצנחנים בפיקודו של שרון, היו בכשירות שיא מבצעית שאפשרה להם לבצע את הפשיטה המורכבת והנועזת על מוצבי הסורים בהתרעה של 48 שעות, צה"ל היה במקביל, בשיא הכנותיו לבצע את המתקפה האופרטיבית לעומק סיני ב"קדש".

ב-69, בעיצומן של שש מלחמות התשה (בתעלה, בבקעת הירדן, בעמק הירדן, ברמה"ג, בלבנון ובתעופה), האלוף אדן (ברן), כמפקד גייסות השריון (מפג"ש) ובמקביל גם מפקד אוגדה 162, תכנן את מבצע רביב ומבצעים דומים נוספים ופיקד עליהם. במקביל, הוא היה עסוק בשלל נושאים כבדים נוספים שנועדו להבטיח את מוכנות צה"ל לממש את תפיסת ההגנה הלאומית.

בין הנושאים בהן טיפלה מפג"ש היו עיצובה של תורת מבנה, ארגון והפעלת האוגדה הקבועה בצה"ל, הכנת 'תוכניות מגירה' להפעלת אוגדה 162 בכל אחד משלושת הפיקודים המרחביים ובכלל זה צליחת התעלה, תכנון ובהמשך, ניהולם של שני תרגילים מהגדולים שהיו בצה"ל, "פתן" לתרגול הפעלת האוגדה הקבועה ו"עוז", לתרגולה של האוגדה הקבועה בצליחת התעלה.

מיותר לציין שעל אף עומס מבצעי ומנהלתי כבד ביותר על מפג"ש ושאר מפקדות ויחידות צה"ל, לא עלתה על הדעת אפשרות ל"הדממה" ולו גם של אחת ממפקדותיו או יחידותיו (היבשתיות).  

נועזת ומוצלחת ככל שהפשיטה על המפעל במסיאף הייתה, אסור שהיא ומבצעים מבריקים רבים לסיכול ממוקד של בעלי תפקידים ונכסיי אויב, ישכיחו את המחדל הנורא: הפשטתו של צה"ל מיכולת מקצועית מצביאותית אג"מית לתכנן ולנהל מערכות הכרעה יבשתיות, הגנתיות והתקפיות וכן הפשטתו מדרג מתמרן-מסתער בהיקף הדרוש למימושן ובעיקר, שלילת היכולת לממש את מדיניות ההגנה הלאומית.

מותר בהחלט להתגאות בפשיטה הנועזת והמבריקה על המפעל במסיאף ולהתבשם מהצלחתה, אך להיזהר מאד שלא להשתכר מההצלחה; 

חיוני להתחיל מיד בהסבתו המהירה של צה"ל בחזרה מצבא פשיטה, שלא מסוגל להסיר איומים, לצבא הכרעה, שנדרש ממנו מעתה, לא להסיר איומים כבעבר, אלא כלקח מהמלחמה וכלקח של מי שנכבה ברותחין, להסיר סיכונים, לפני הפיכתם לאיומים.