רודנות דמוקרטית – לא בישראל

השבר בין שלוש רשויות המדינה הוא ביסודו ערכי-תרבותי-זהותני. איחויו הוא אתגר לאנשי רוח ותרבות ולא למומחים לענייני חוק ומשפט

"עידן הרודנות הדמוקרטית" (הארץ, 6 דצמ' 24) הוא מאמר אזהרה של פרופ' דוד אוחנה מהשתנותן של דמוקרטיות מערביות ובכלל זה הישראלית, לרודניות. למחפש במאמר תשובה משכנעת לחידת הפיכתה של הדמוקרטיה בכלל והישראלית בפרט, לרודנית, נכונה אכזבה.

פתרון החידה נמצא בנסיבות היווצרותה של הרודנות; כתופעה חברתית היא נוצרה במעבר של "הפרא האצילי" החופשי מנוודות להתיישבות קבע; אז התגלה שבניגוד ליצורים אחרים בני האדם נבראו חסרי מנגנון מולד לאיזון התנהגותם בחברה ובעיקר, בלתי שווים.

הדמוקרטיה נועדה להגן על האדם מרודנות, אך אליה וקוץ בה: כמו ביוון, גם המודרנית מכחישה את קיומה של אמת אובייקטיבית ועקב כך לא מציידת את האדם במוסר חובות סדור לאיזון התנהגותו בחברה ולהכוונת דרכו  - אין לה  סיפור והיא מטילה על הפרט לעצב את דרכו בעצמו, כתיאורו הקולע של החוקר דר' תומר פרסיקו; מנגד, בגלל חתירתה נגד הטבע בניסיון ליצור שוויון חברתי בין בני האדם שנבראים בלתי שווים, הדמוקרטיה עצמה מקדמת רודנות עד כדי סכנת אובדן החרות: "בני האדם ביקשו להיות בני חורין בשביל לעשות עצמם שווים, אלא שככל שהיטיבו לבסס את מעמדו של השוויון, בסיועה של החרות, כן הפכה החירות עצמה לדבר שקשה להשיגו", אלקסיס דה טוקוויל. 

הניסיון במאה הקודמת לכפות שוויון חברתי קנייני (הקומוניזם) שמנוגד לטבע האדם יצר עידן רודנות אחד ובגלל הרעיון לחולל שוויון זכויות בין בלתי שווים ולכן בעלי צרכים בלתי שווים, יצר עידן רודנות דמוקרטית שני, במאה זו. 

הדמוקרטיה הישראלית הייתה אמורה להיות חסינה מפני תהליך הפיכתה של הדמוקרטיה לרודנית כמתרחש בדמוקרטיות מערביות אחרות.

בן גוריון היה מודע להישגיו הכבירים של הליברליזם המערבי, אך גם לתורפותיו ולדגל השחור המתנוסס מעל הדמוקרטיה שכבר עמנואל קאנט הזהיר מפניו: א. כפירת הליברליזם בקיומה של אמת אובייקטיבית (לא במדע), ב. הכרזתו על "מות האלוהים" - המוסר הנוצרי, בלי לצייד את האדם בערכים מוסריים אובייקטיביים משותפים חליפיים למוסר הנוצרי, שהיו מאפשרים לדיון הדמוקרטי להיות דיאלקטי  ולכן מאחד ולא דואלי לאור ערכים שאינם אובייקטיבים, בהם הופכיים ולכן הוא משסע, ג. כפיית שוויון בין בני האדם, על אף שהטבע בוראם בלתי שווים. 

ביומנו בן גוריון כתב "אני בעד דמוקרטיה יהודית. "המערבית" לא מספיקה. היות יהודי אין זו רק עובדה ביולוגית אלא גם – ביודעים ושלא ביודעים – מוסרית, אתית. יש לנו תוכן יהודי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם".

מסיבה זו אולי, אין הדמוקרטיה מוזכרת במגילת העצמאות ומנגד, נקבע בה שערכיה של מדינת ישראל הם ערכי מוסר האמת והצדק של נביאי ישראל "הנכס היקר ביותר של האנושות שעולה בערכו על הסכום של כל החכמות והלימודים האחרים", כדברי צ'רצ'יל. ערכיו נועדו לאפשר לבני האדם שהטבע בוראם בלתי שווים ובלי רסנים מולדים, לתקן עוולות שיוצר הטבע, בצדק חברתי יצירת האדם. 

לימים, חוקי היסוד, "המשפט" ו"כבוד האדם וחרותו" העניקו לערכי מוסר הצדק המדינתי, כדברי הנשיא ברק ב-2019, תוקף של חוקה ולאורם, כדבריו ולא לאור "ערכים ששופט מביא מהבית", על השופטים לשפוט.

בישראל נהוגה אסכולת משפט הטבע לפיה: החוק נגזר מהמוסר, בהתאמה לחוק נגזר הדין ומשיפוט מידתי סבירותי שנעשה לאור ערכיו של המוסר שממנו נגזר החוק, נפסק הדין. כך מתהווה המעגל שמבטא הפסוק "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו". 

בגלל הערכים המשותפים שלאורם הרשות המחוקקת קובעת את החוק והרשות השופטת מפרשת אותו, ניתן לברר מחלוקות בין הרשויות הנוגעות לפרשנות החוק לאור המוסר שלאורו הוא נחקק ופרשנותם של ערכיו באוצר של תקדימים משפטיים.

חומת המוסר היהודי שנועדה להגן על הדמוקרטיה הישראלית מרודנות נפרצה בשלהי המאה הקודמת.

למרות שמעמדם של ערכי המדינה - ערכי מוסר החרות - הליברליזם העברי, הוא כמעמד חוקה, "הפכו המשפטנים" בישראל, כטענת פרופ' מנחם מאוטנר בספרו "הליברליזם בישראל", "לסוכנים הראשונים במעלה להטמעת הליברליזם [המערבי] בתרבות המדינה"; זאת, לדבריו, כאשר "הליברליזם הישראלי מתפקד בתווך שבין שתי מערכות משמעות גדולות: הדתיות היהודית והלאומיות היהודית. ערכים מרכזיים של כל אחת מהן מנוגדים לערכי הליברליזם...". 

מדברי מאוטנר משתמע, שמבחינת הסוכנים המשפטיים היהדות היא הלכה דתית ולאומיות ותו לא; הפן המוסרי תרבותי שלה, שקדם להלכה וללאומיות ושהציונות, הוגיה ומקימי המדינה טיפחו אותו כסמל הציונות והמדינה, כיעדי החלוציות וההגשמה וכדבק התרבותי המחבר בין דתיים לחילוניים ובין ישראל לתפוצה, הוא יוק.

בניגוד לדבריו של הנשיא ברק ב-2019 על כך ששופט לא אמור להביא למשפט את ערכיו מהבית וכן בניגוד לעקרון היסוד הדמוקרטי המכונן, "שוויון בפני החוק", בבג"ץ נוצרו שני סוגי שופטים ושפיטות שפעורה ביניהם תהום ערכית:

1. "שמרן", שמפרש את החוק ושהסבירות והמידתיות בשפיטתו נקבעים לאור מוסר החובות היהודי המדינתי  - מוסר שנועד לחולל צדק חברתי תואם עשרת הדברות של משה.

2. "ליברל", שמפרש את החוק ושהסבירות והמידתיות בשפיטתו נקבעים אמנם לאור "חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו", אך בפרשנות ליברלית מערבית - לעיתים פרוגרסיבית, לאור נורמות שנועדו לחולל שוויון חברתי תואם הריק המוסרי של רוסו, סארטר ווולטר, שלא לדבר על ניטשה.

צפייה מבג"ץ שייעשה בו צדק יהודי, ככוונת מקימי המדינה וכמנסחי חוקי היסוד שלה ומנגד, צפייה הפוכה, שייעשה בו שוויון ליברלי מערבי שמקימי המדינה פסלו (לא שוויון בפני החוק), קרעה את החברה הישראלית לגזרים. 

בגלל שמחלוקות בין שלוש הרשויות על פרוש החוק, לא בוררו ביוזמת אף אחת מהן, לאור המוסר המדינתי שממנו החוק נגזר, נוצר ביניהן המשבר החמור שביסודו ובמהותו הוא ערכי-תרבותי-זהותי ולא פוליטי-אישי.  

הרפורמה היא בלימת חרום לעצירת הרודנות הדמוקרטית שנוצרה מיניה וביי ברשות השופטת, ברודנות דמוקרטית חליפית, חקיקתית. 

הרפורמה והמחאה נגדה, שחרטה על דגלה את מחויבותה לערכי מגילת העצמאות, יתייתרו לחלוטין, כאשר המדינה כולה, על שלושת רשויותיה, שלא לדבר על אזרחיה, ידבקו ככוונת המייסדים בערכי המגילה ובשובל התרבותי שמאחוריה.

ויכוח דמוקרטי בסוגיות הרות עולם שישראל מתמודדת עמן, לאור ערכי האמת האובייקטיבית של המדינה, יהפוך אותו מדואלי שצד אחד בו מנצח והשני מפסיד ולכן הוא משסע, לדיון דיאלקטי שכל צד תורם בו ניצוץ של אמת ונבנות באמצעותו פשרות והסכמות ולכן הוא מאחד. דיון דואלי מחליש את הדמוקרטיה ומקדם רודנות; דיאלקטי, חריף ועצים ככל שיהיה, מעצימה.       

בניגוד לדמוקרטיות אחרות, לישראל יש אפוא דרך מילוט מהירה מפח הרודנות הדמוקרטית אליו היא נפלה, כי גם אם המשבר החמור נראה כמשבר חוקתי-משפטי, מדובר במשבר ערכי-תרבותי-זהותני - אתגר, לא לענקי חוק ומשפט, אלא לענקי רוח שמהפכת "הכל שפיט משפטית" דחקה אותם מהפוליטיקה ומהשיח הפוליטי הציבורי. 

כפשרה בן גוריונית נדרשים כעת שלושה צעדים מהירים: גניזת הרפורמה; בחירה מיידית של נשיא שיסב את בג"ץ והמשפט בחזרה לליברלי עברי שמחובר כמובן להישגים חברתיים כבירים של הליברליות המערבית; תגבור היוע"משים בשתי הרשויות וכן בג"ץ ביועמ"כים (יועצים ערכיים): מומחים למחשבת ישראל ותרבותה ולערכיה ותקדימיה המשפטיים הרלוונטיים לימינו ובה בעת, גם בקיאים בתרבות הליברלית המערבית ומסוגלים לאזן בין ערכי התרבויות.

תאוזן הרשות השופטת, יאוזנו שלוש הרשויות, יאוזן השיח הפוליטי והחברתי, יאוחה השסע.