הרהורים על סוגיית הנסיגה מציר פילדלפי

סוגיית ציר פילדלפי היא לא סוגיה צבאית בלבד; היא נוגעת לכל אחת משלוש העוצמות שמחוללות את עוצמתה הלאומית של ישראל: הצבאית, היחב"לית ובעיקר החברתית; לפיכך, את ההחלטה הנוגעת להסגת צה"ל מהציר צריך לקבל לאור השפעתה על שלוש העוצמות.

צבאית, לאור עקרון מלחמה מכונן 'אבטחה' ועקרונות וכללי מלחמה נוספים, ויתור על ציר פילדלפי לפני סיום טיהורה המלא של הרצועה ממנהרותיה והעברת השליטה בה לידיו של גורם אמין, פירושו חיבורה הישיר לטהרן.

יחב"לית, בידודה הבינלאומי של ישראל ותלותה המוחלטת בתמיכה אמריקנית במועצת הביטחון ובבית הדין בהאג וכן תלותה בסיוע צבאי מבצעי ולוגיסטי אמריקני, מחייבים להעניק לעמדתה של ארה"ב בסוגיית הנסיגה מהציר משקל גבוה.

חברתית, סוגיית החטופים קורעת הלב, שהייתה יכולה להיות גורם מלכד ומחזק של הסולידריות הלאומית, נהפכה בשרות חמאס, קרדום לריסוקה של עוצמתה החברתית של ישראל.

דוגמה לכך עולה מהמדרש המפורסם על קמצא ובר קמצא:

לאחר הלבנת פניו ברבים, החליט בר קמצא, להלשין על היהודים לקיסר הרומאי והלך ואמר לו: "מרדו בך היהודים! אמר לו [הקיסר]: מי אמר? אמר לו [בר קמצא]: שלח להם קרבן וראה אם מקריבין אותו. שלח [קיסר רומא] בידו עגל משולש. תוך כדי הליכתו הטיל [בר קמצא] בקרבן מום בניב השפתיים...", כלומר פסל את הקרבתו.

בגלל מוראה של מלכות, חכמים סברו שנכון להקריב את הקורבן על אף פסילתו, אך רבי זכריה בן אבקולס דבק בהלכה ולא אישר את הקרבתו – מבחינת הקיסר זה היווה אישור למרידה בו.

על ענוותנותו של בן אבקולס אמר ר' יוחנן "שהחריבה את בייתינו": ביקורת על כך שהוא ביטל עצמו לחלוטין בפני ההלכה, כאשר כ"הוראת שעה" בגלל השבר העמוק ששרר בחברה היהודית והאיום להחרבת הבית ע"י הרומאים, היה עליו לפעול בניגוד להלכה ולהקריב את הקורבן הפגום.

מהמדרש על החלטת בן אבקולס, לדברי פרופ' רקובר, נלמד ביהדות הצורך ההלכתי לקבל החלטות קשות כ'סינתזה של גמישות ואחריות'.

סינתזה כזאת נדרשת בקבלת ההחלטה הנוגעת לציר פילדלפי.

צבאית, ברור לחלוטין שהחלטה לסגת מהציר נוגדת את ההלכה הצבאית ולכן היא יוצרת סיכונים ביטחוניים גדולים;

מנגד, הישארות בציר, בניגוד לעמדה האמריקנית, עלולה לפגוע בתמיכתה החיונית לקיומה של ישראל וליכולתה להגן על עצמה;

הסכנה החמורה ביותר היא החברתית: הישארות בציר מקטינה את סיכויי השבתם של החטופים בזמן הקרוב ומקטינה עוד יותר את שיעור החטופים שיוחזרו בעודם חיים;

נוכח זאת, חיוני להסיק שסוגיית החטופים תמשיך לשסע את החברה ותאיץ את פירוקה, כפי ש"קורבן הקיסר" זרז את פירוקה של החברה ערב חורבן בית שני.

יש להניח שעמדתו של בן גוריון בסוגיית הציר הייתה זאת: חברה שרוסקה פנימית, איננה זקוקה יותר להגנה צבאית וגם לא להגנה יחב"לית ולכן, השיקול הנוגע לעוצמתה החברתית של ישראל, קודם וגובר כעת, על כל שיקול אחר.

לחוות דעתם של הפיקוד העליון ושפעת יועציו, לפיה ניתן להגן על ישראל גם ללא שליטה פיזית בציר פילדלפי ולשוב לציר בעיתוי אחר, אין לתת שום משקל.

מי שלא זיהה את ציר פילדלפי כנכס חיוני מספר אחת של חמאס ולא הורה להשתלט עליו מיד עם פתיחת חרבות ברזל, כי התכוון להרתיע את חמאס ב"תמונות ניצחון", במקום, כנדרש ע"פ תו"ל צה"ל, להכריעו, כדי למגרו ולהביסו, פסול מקצועית.

בהנחה שההחלטה המדינית שתתקבל בסופו של דבר תהווה "סינתזה של גמישות ואחריות", מפקדים מקצוענים יתאימו לה מענה צבאי מיטבי.

הסיכוי שהחלטה ישראלית לסגת מהציר תקדם עסקה להשבת החטופים מצטיירת כנמוכה; אף על פי כן, חיוני לקבלה למען שמירת קשרינו עם ארה"ב, לשם הפחת תקווה במשפחות החטופים האומללות ובעיקר, כדי שלתולדותינו לא תתווסף גרסה חדשה של מדרש קמצא ובר קמצא.