ישראל בין נאום דיין ב-1956 לנאום חירם ב-2024
ברטוריקה נוקבת מהדהד חירם ברק, בנאום שנשא בטכס פרידתו מאוגדה 99, את נאומו של דיין בהספדו על קברו של רועי רוטנברג באפריל 1956 – אחד מהמסמכים שעיצבו את הזהות הישראלית.
נאומיהם של שני אנשי הצבא הבכירים נישאו
בשעות לאומיות קשות: מלחמת התשה קשה וארוכה שישראל ניהלה מול טרור הפדאיון ב-1956;
מלחמת התשה קשה פי כמה וכמה אחרי תבוסה צבאית קשה, שישראל מנהלת מול קואליציה של
צבאות טרור, ב-2024.
המסר בשני הנאומים, מסר שארתור רופין עיצב
ב-1936, הוא זהה: ”הערבים אינם מסכימים למפעלנו, אם אנו חפצים להמשיך במפעלנו בניגוד
לרצונם, אין מנוס מקורבנות דמים, נגזר עלינו להיות בלוחמה מתמדת עם הערבים. ייתכן
כי זה מצב בלתי רצוי, אך זו המציאות”.
הנחת היסוד הזו בהספד מהדהדת את מדיניות הביטחון הישראלית; נגזרו ממנה,
צורך תמידי במוכנות ובכוננות מבצעית, כדי שבכל מקרה של התעצמות האיומים על ישראל, היא
תוכל להגיב עליהם בכוח צבאי, כדי להסירם "מחוץ
לגדר" ולא להתמודד עמם כב-7 באוקטובר, "בתוך הגדר".
הדו של אסון ה-7 באוקטובר גם הוא עולה מנאומו של דיין: "לא מהערבים
אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה
בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו?...הן אנו יודעים, כי על מנת
שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים... אל נסב את עינינו
פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים
ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".
מחשש שמלחמת ההתשה בתעלה תגרום לרפיון חברתי וצבאי, דיין, אז כבר שר
ביטחון, חידד את תפיסת "זו גזרת דורנו" בנאום "אל תירא עבדי
יעקב", אותו נשא בפני בוגרי פו"ם ב-69.
הספדו של דיין שהיה מכוון לחברה
הישראלית, הפתיע את בן גוריון וגם הרשימו והוא שודר בגלי צה"ל.
גם דבריו של חירם כוונו לחברה הישראלית,
שהיא לא החברה שדיין דיבר אליה; כמו בכל הדמוקרטיות המערביות, גם החברה הישראלית
עברה שינויים תרבותיים, מהם חיוביים מאד ונהדרים, שפתחו פער עצום בין גודל האיומים
הצבאיים שנוצרו על ישראל, לבין עוצמת הקשב החברתי לקריאתו של דיין "אל נסב את עינינו
פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו".
מאחר והאיומים הצבאיים על ישראל נותרו
בעינם ואף התעצמו בגלל צבאות הטרור הסדורים שנבנו על גבולותיה והמהפך הטכנולוגי
שחל בתחום הירי מנגד, היה מצופה מצה"ל, שנוכח ירידת הקשב החברתי ל"גזרת
גורלנו. זו ברירת חיינו", דווקא הוא יגביר את עוצמת הקשב לאיומים ויעצים את
יכולותיו להסירם במלחמת מנע "מחוץ לגדר".
מסיבות שעוד צריכות להתברר, צה"ל פעל
הפוך: הוא החליף את דוקטרינת ההכרעה שנועדה לאפשר את הסרתם המוקדמת של איומים על
ישראל, בדוקטרינה של הרתעה, שנועדה לגרום לשינוי תודעתו של האויב, כדי שהוא לא ירצה להפעילם, למרות יכולתו להפעילם.
בלי יכולת צבאית לממש את מדיניות
הביטחון, מבחינת המדינאי היא הייתה כאבן שאין לה
הופכין; גם סיבות השלמתו עם המהפך הזה עוד צריכות להתברר.
לאסון הזה, שצה"ל היה יכול אולי למנוע
אותו אילו דבק בעקרונות המלחמה הנצחיים, היה על חירם להתייחס בנאומו, כפי שעשה, כרמטכ"ל,
דיין: "על
אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את
חשבוננו עם עצמנו נעשה היום".
יש אמת בטענות כנגד לובש מדים שעיקר נאומו היה ביקורת על האזרחים; חרף זאת, צפוי שגם נאום חירם יעצב את הזהות
הישראלית שאחרי אסון תשפ"ד.
https://youtu.be/JYFeLwCbVV0?si=c2U7oXtujlfv7XpA
https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/16223144
תגובות
הוסף רשומת תגובה