מדיניות הביטחון הישראלית מוצתה וחיוני לעדכנה מיד
תמצית
מדיניות הבטחון הישראלית עוצבה עם הקמת המדינה וחרף תהפוכות כמעט בכל
תחום המשפיע על המלחמה ואופייה - בעולם, באזור ובמדינה - היא לא שונתה מאז. לתקלה
הזו ברמת הביטחון הלאומי היה משקל מכריע בקריסת ההגנה על מערב הנגב ב-7 באוקטובר
ולתפיסה המוטעית על דרך הכרעתו של חמאס, במתקפה בשטחיו. עדכון של מדיניות הבטחון
הוא צו השעה ואת ההחלטות המכוננות הנדרשות על המשך המלחמה, חיזוקו של צה"ל
ושיקום ההתיישבות, יש לגזור מהמדיניות שתעודכן.
חלק א' - הבעיה ומקור הבעיה
מצטייר שהמלחמה הגיעה כעת לשלב שמחייב את ההנהגה המדינית לקבל החלטות
אסטרטגיות מכריעות על אופן המשכתה בכל הזירות; המסקנה המצטיירת מניתוח המציאות
הביטחונית היא שנכון לקבל את ההחלטות הקונקרטיות הקריטיות, רק לאחר בחינה מחודשת
(גם אם לא יסודית) של תקפות מדיניות הביטחון של ישראל.
מדיניות הביטחון הישראלית היא מאז סיומה של מלחמת העצמאות, מדיניות
הגנתית סבילה - תגובנית לפעילות התקפית נגדה; היא נגזרה מהזזת מרכז הכובד אחרי
מלחמת העולם השנייה מהשאלה איך לנהל מלחמה, לאיך להתכונן צבאית כדי למנוע מלחמה.
בהשפעת הגרעין ניתן משקל כבד למושגי ההרתעה וההתרעה שהועתקו בטעות מעולם
התוכן של המלחמה הבלתי קונבנציונלית הגרעינית, לעולם התוכן השונה לחלוטין, של
המלחמה הקונבנציונלית, בשיח האסטרטגי ובמדיניות הביטחון של המדינות הדמוקרטיות.
בגלל שתי הנחות יסוד במדיניות הביטחון הישראלית - הראשונה, שעון החול
המדיני והכלכלה מחייבים שהמלחמה תהיה קצרה והשנייה, רגישות גבוהה לאבדות, מחייבת שהמלחמה
תהיה "זולה" - אומצה בצה"ל דוקטרינת ההכרעה המהירה הבראשיתית
הקלאוזביציאנית – הנדבך הראשון בשלושת נדבכי הביטחון הנקובים כביכול של ישראל: הכרעה,
הרתעה והתרעה.
מאחר ונדבך ההכרעה בא מעולם התוכן של המלחמה הקונבנציונלית הוא מומש
במלחמות המאה הקודמת בהצלחה רבה ולכן המלחמות היו קצרות ולמעט מלחמת יום הכיפורים
יחסית גם "זולות"; נדבכי ההרתעה וההתרעה שנגזרו מעולם התוכן הגרעיני,
התגלו במלחמותיה הקונבנציונליות של ישראל ושל אחרים, כקני קש;
חרף השקעות עתק בהתעצמות אמל"חית ומודיעינית, ישראל הייתה מאז
סיומה של מלחמת העצמאות, קורבן סדרתי לאויב "תורן" שהתעצם, הגיע לבשלות
מבצעית ומודיעינית ובעיתוי האידיאלי מבחינתו, התקיפה בהפתעה, לפעמים כמעט שהכריעה,
עד להכרעתה המחרידה ב-7 באוקטובר.
הנחות היסוד המסורתיות למלחמה לא איבדו מתקפותם גם בלחימה נגד צבאות
טרור שעימם ישראל מתמודדת כיום: הצורך להתחשב בלגיטימציה הבינלאומית להפעלת העוצמה
הצבאית מחוץ לגבולות המדינה ולמנוע פגיעה באזרחים וברכוש אזרחי, אפילו התעצם ובגלל
הגלובליזציה, גם הצורך להגן על הכלכלה הישראלית ולמנוע את ניתוקה מהכלכלה העולמית,
נעשה כבד משקל עוד יותר.
עקב תקפותם של הנחות היסוד, נדבך ההכרעה המהירה לא איבד את תוקפו, אך מנגד,
מנדבכי ההרתעה וההתרעה - נדבכים מושאלים מעולם הגרעין ולכן משענת קנה רצוץ, הגיע
הזמן להיפטר: הסיפורים הדמיוניים על הרתעת האויב וצפיית השווא לקבלת התרעה
מודיעינית, בניגוד לממצאי המחקר שההפתעה כשלעצמה, בהגדרה, בלתי ניתנת למניעה, הכהו
בצה"ל ובגופי ביטחון אחרים את היוזמה, הדמיון, היצירתיות והדריכות המבצעית
האג"מית – פיקודית וההוכחה לכך חרוטה על קירות הריסות בתי בארי, כפר עזה,
מטולה ומנרה.
חלק ב' – מדיניות ביטחון חדשה/ישנה
חמישה גורמים משפיעים ראשיים מחייבים לבסס את מדיניות הביטחון הישראלית
על נדבכים חליפים למקוריים: 1. מציאות ארוכת שנים שבה ישראל מורקדת ע"י
אויביה; 2. כישלונות רצופים של המודיעין לספק התרעה אסטרטגית ואופרטיבית; 3. מסקנת
המחקר האקדמי, לפיה גם אם כל ליקויי המודיעין יתוקנו, ייווצרו ליקויים אחרים ולכן
הפתעות אסטרטגיות ואופרטיביות הן בלתי נמנעות וצריך ללמוד לחיות איתן; 4. קריסתה
של תפיסת ההכרעה בסדר טורי - ליניארי, שבגללה צה"ל לא נבנה וצויד להכרעה
סימולטנית של המערכה ברצועת עזה ובמקביל בלבנון; 5. מציאות מבצעית שלא הייתה כמוה בעבר:
בגלל קרבת אזרחי ישראל וצבאות אויב ג׳יהאדיסטיים סדורים לגדר הגבול, לישראל אין
עומק אופרטיבי להכלת מתקפה קרקעית עליה, לא בשטחי האויב, כמו לפני 67 - ולא
בשטחיה, כמו אחרי 67. קו הגבול הוא בו זמנית קו המגע, מערך האבטחה, מערך ההחזקה
וקו העצירה האסטרטגי; בהנחה שקו המגע לעולם יכול להיפרץ, עומדות בפני ישראל שתי
אפשרויות גרועות: הפיכת הישובים האזרחיים ותושביהם למוצבים צבאיים מבוצרים כחלק
ממערך החזקה מבוצר (שעלול להיפרץ) או להסיגם לאחור לתמיד, כמצב האזרחים של גבול
הצפון כיום.
נוכח גורמים משפיעים כבדי משקל אלה והשקעת המשאבים העצומה הנדרשת בכסף
ובכוח אדם להחלפת ההכרעה האסטרטגית בסדר ליניארי לסדר סימולטני, לביצור ההתיישבות,
או להסגת הישובים לאחור ולשיפור המודיעין, נכון להחליף את מדיניות הביטחון ההגנתית
הסבילה, במדיניות הגנתית סיכולית פעילה, שעיקרה הוא מערכה, מתמדת,
מתגלגלת (שלושת המ"מים) שנדבכיה החליפיים לנדבכים הקודמים הכרעה, הרתעה
והתרעה, הם הכרעה, נטירה והטרמה.
הכרעה קלאוזביציאנית בראשיתית מהירה, כבמאה הקודמת; נטירה מתמדת (באחריות
אג"ם ובסיוע מודיעיני) לגילוי מוקדם ככל האפשר של פוטנציאל
איומי והטרמה של הסרתו בפעילות התקפית יזומה, לפני הפיכתו לאיום
ממשי.
הנטירה האג"מית התמידית אחר עובדות אובייקטיביות "קשות",
היא האלטרנטיבה לסברות הסובייקטיביות ב"הערכת" המודיעין על קיומה
של הרתעה ואילו ההטרמה האג"מית הנשלטת, היא האלטרנטיבה להתרעה
המודיעינית - קורבן קבוע להונאה – ולכן הבלתי נשלטת.
בשפה פולקלוריסטית, דרושה מדיניות ביטחון של כיסוח שיגרתי של דשא שכן
עוין קרי, השמדה שוטפת של יכולות האויב
הג׳יהאדיסטי, ברגע שהדשא מגיע לגובה שמותאם ליכולתה של ישראל לכסחו מהר ובמחיר
הנמוך ביותר: צבאית, חברתית, כלכלית ויחב"לית; זו מדיניות מוסרית שנדרשת מחובות
"הקם להורגך", הקדמת תרופה למכה ונשיפה בצוננין, למי שנכווה ברותחין ואף
כלקח מסיפור הקומקום השורק וקטר הרכבת.
קדש – מלחמת המנע המטרימה היחידה שישראל יזמה, העניקה לה את העשור השקט
ביותר בתולדותיה.
מבצעי המב"ם (מבצעים בין המלחמות) הנערכים כשגרה כבר שנים אחדות,
הם עדות למגבלותיה של הגישה ההגנתית הסבילה ולצורך, שלא מומש לפני ה-7 באוקטובר, לפרוץ
את גבולותיה ולהופכה לאקטיבית.
כבכל דשא שכיסוחו השוטף הוזנח, הכיסוח הראשוני כנגזר מהגישה העדכנית,
עלול להיות יקר ולהימשך זמן ארוך יותר, אך זו השקעה כדאית, שעשויה לחסוך לישראל את
הריביות הגבוהות שהיא משלמת עשורים רבים, בגלל מדיניותה ההגנתית הסבילה התגובנית
ובעיקר, בגלל חוסר יכולתה למנוע הפתעות ולהבטיח בוודאות גבוהה את מניעת הכרעתה (כיבוש
יישוב) - כשהן מתרחשות.
חלק ג' – מדיניות בינלאומית ואזרחית משלימה
השינוי במדיניות הביטחון מחייב את עדכונה במקביל של מדיניות
החוץ שמתקפות הפתע באוקראינה ובישראל הכשירו את הדרך לקבלתה בקהילה הבינלאומית.
חיוני להתייחס גם למדיניות הנורמליזציה האזורית; היא התבססה עד כה על
נורמליזציה מותאמת לשלום של פשרה, כבתרבות היהודית והדמוקרטית המערבית,
באזור שהנורמליזציה בו מותאמת לשלום של שררה, כבתרבות האזורית הרודנית;
מדיניות השלום והנורמליזציה, תרמה מאד להעצמתה הכלכלית ואולי גם
היחב"לית של ישראל, אך גרמה לרפיון בדריכותה ההגנתית ולהחלשת כוחה הצבאי מצד
אחד ולאזיקת ידיה ורגליה בהסכמים מגבילים, מצד שני; בעוד שהיא מקפידה לכבדם
(בחרבות ברזל במחיר כבד) מחויבותו של הצד השני לכבדם, היא שונה.
ניתן להניח שהקשחתו של המרכיב "הקשה" הצבאי בעוצמת הביטחון
הלאומי ובעיקר, הנכונות להשתמש בו כשנדרש, יקנו משקל כבד יותר גם למרכיב "הרך"
של הסכמי שלום ונורמליזציה באזור.
דרושה גם הקשחה של תודעת אזרחי המדינה וטעינתה בפרדיגמה המסורתית על אומה
חמושה הנאבקת על קיומה. ההתגייסות הלאומית הספונטנית בחרבות ברזל,
לשרות צבאי, אזרחי והתנדבותי, מעידה שהבסיס הקיים הוא טוב.
פרק ד' - סיכום
במזה"ת הקונפליקטואלי המלחמה הייתה תמיד מערכה מתמדת מתגלגלת
(שלושת המ"מים) שישראל הייתה קורבן סדרתי להפתעותיה. תוספת שלושת המ"מים
גם למדיניות הביטחון הישראלית, תקרב מצב של סימטריה ביטחונית אזורית, שלא יכולה
להיות מלאה;
המדיניות הישראלית תישאר, גם אחרי עדכונה, הגנתית ובהשוואה למקובל
באזור, היא תוכפף למוסר המגולם בערכי המדינה שבמגילת העצמאות, לחוקי המדינה ולחוק
הבינלאומי, שחיוני להתאימו בדחיפות למלחמה בטרור המפלצתי - נטול צלם אנוש וצלם
יצור חי - שצמח באזור.
אם יוחלט ולו גם עקרונית בלבד, שמדיניות הביטחון ההגנתית הסבילה מיצתה
את עצמה וחיוני להחליפה במדיניות הגנתית אקטיבית, יהיה נכון לקבל לאורה ולא לאור
המדיניות הקודמת, את ההחלטות על המשך הלחימה בחרבות ברזל, נגד חיזבאללה ונגד
איומים אחרים וכן החלטות על עיצוב ההתיישבות ועיצובו מחדש של צה"ל והצטיידותו.
https://www.inn.co.il/news/632514
תגובות
הוסף רשומת תגובה