לנצל את ההפוגה להפיכת 'חרבות ברזל' ממבצע למערכה

מהקריאות הרמות על הכוונה לחסל את שלטון חמאס ברצועה ולהשמיד את יכולות הלחימה שלו היה מצופה

מצה"ל שיצא למתקפה אופרטיבית רבתי למיטוט מהיר של מערכת ההגנה האופרטיבית של חמאס, כהכנה

להשמדה שיטתית של כוחותיו.

בפועל, 'חרבות ברזל' מתנהל מיומו הראשון כמבצע מוגבל להשמדת חמאס בצפון רצועת עזה.

בהתחילו בהשמדה שיטתית של אחד ממרכיבי מערכת ההגנה העזתית, צה"ל דילג על השלב הפותח

במתקפה אופרטיבית – השבתת מערכת ההגנה היריבה ע"י פירוקה לגורמיה ושלילת יכולתם לפעול

בהדדיות;

כשמערכת ההגנה היריבה היא אוסף אקראי של אברים קרועים ומנותקי קשר מערכתי, אפשר שהמגן ייכנע

גם ללא השמדה שיטתית של כוחותיו; אם הוא לא ייכנע, כוחותיו יושמדו ע"י התוקף שכוחותיו נהנים לא רק

מעדיפות מספרית, אלא גם מהפעלתם כמערכת לחימה מסונכרנת.

הדיביזיה המצרית שהגנה ב- 67 על מעבר אום כתף במתחם שנועד לשחוק את חיילי צה"ל עד דק, הוכרעה

ונכנעה גם בלי השמדה מאסיבית של מרכיביה, כתוצאה מתקיפתם הסימולטנית של כל אחד ממרכיביה.

תקיפתם בו זמנית גרמה לכל מרכיב להתמקד בהגנת עצמו ולשלילת יכולת מרכיביה לחולל עוצמת לחימה

סינרגטית דיביזיונית.

ההגנה העזתית בנויה לפי הספר, כמערכת הגנה נייחת: יש בה מרכז כובד – המנהור; שני נכסים חיוניים –

'המגינים האנושיים' שנועדו להגביל את לחימת צה"ל ולהסב לישראל נזק תדמיתי חמור והקשר התת

קרקעי עם מצרים והיא מורכבת משלושה מאמצים רוחביים: מאמץ אבטחה קדמי, לאיסוף מודיעין קולח

בזמן אמת על התוקף המתקדם, מאמץ החזקה במרחב ביניים להכלת התוקף, התשתו, שחיקתו והשמדתו

ומאמצי הלם ניידים מעל לקרקע ומתחתיה במרחב הביניים ובעורף המגנן לביצוען של התקפות-נגד.

כבכל מגנן יש בהגנה העזתית עורקים מחברים שהופכים את מרכיביו לאורגן מערכתי: פיקוד, קשר, מודיעין,

לוגיסטיקה וצירי תנועה עיליים ובעיקר תת קרקעיים;

המגנן מחולק לגזרות לחימה מרחביות וככל מגנן אופרטיבי הוא מחובר לעורף אסטרטגי - מצרים.

כדי להשבית את המגנן בהלם מערכתי ולפרקו לגורמיו, לפני תחילת השמדתו השיטתית, היה נכון תורתית

להפעיל מיד בפתיחת המערכה מאמצים סימולטניים לקיבוע המערכת היריבה, לכיתורה, לביתורה, לניתוקה

ולהיפוכה (קכבבנ"ה).

הקיבוע נועד לבודד את מערכת ההגנה כדי למנוע יציאה ממנה וכניסה אליה מבחוץ, דבר שחייב השתלטות

צה"לית מהירה על מרחב ציר פילדלפי הנקודה הארכימדית במערכה: תפיסתו הייתה מנתקת את הרצועה - מעל

לקרקע ומתחתיה, ממצרים ומנטרלת את הנכס החיוני החמאסי הראשון וכן מאפשרת לקרוא ל'מגינים האנושיים'

לעבור לראש גשר הומניטרי ברפיח המצרית ולנטרל בכך את הנכס החיוני השני. ניטרולם של שני נכסיו

החיוניים של חמאס בפתיחת המערכה, היה גורם להשגת הכרעה אופרטיבית (השגת עליונות מבצעית אבסולוטית של התוקף על על המגן, שהופכת את המשך לחימתו של המגן לחסרת תוחלת ולכן הוא עשוי להירתע מהמשך הלחימה ולהיכנע) ביום פתיחת המערכה.

מאחר וצפוי שהדרג המדיני לא היה מאשר את פתיחת המעבר לרפיח המצרית, זו הייתה צריכה להיות, מתוך מחויבות

להשגת ניצחון צבאי וכנגזר מעקרון מלחמה ראשון ומדוקטרינת ההכרעה הקלאוזביינית של צה"ל, יוזמה

פיקודית! יוזמה כזו שאלוף אסף שמחוני יזם בקדש, למרות שנגדה את הוראות הרמטכ"ל והדרג המדיני,

הפכה, ע"י הרמטכ"ל דיין, במשל ה'סוסים האבירים', מופת לדורות רבים של מפקדי צה"ל.

הכיתור, כהשלמה של הקיבוע, היה מונע כל קשר יבשתי וימי של המגנן עם גורמים מחוצה לו.

הביתור נועד לבדל את גזרות הלחימה המרחביות כדי למנוע תנועת כוחות ביניהם, מהלך שחייב להוסיף מיד בפתיחת המערכה, את בידולה של צפון הרצועה ממרכזה, כמו בידול דרומה ממרכזה.

הביתוק נועד לבדל בין שלושת מרחבי ההגנה ושלושת המאמצים הפועלים בהם, בעיקר כוחות הלם ניידים;

במגנן העזתי הוא יכול להתבצע בגזרות הטקטיות ומצטייר שהוא בוצע היטב.

ניתוק העורקים שפוגעים ביכולתה של מערכת הגנתית לפעול כאורגן חי ומגיב הוא קריטי במגנן שמבוסס על

הגנה ניידת; הוא קריטי פחות במגנן המבוסס על הגנה נייחת, אולם בגלל תלותה האבסולוטית של מערכת

ההגנה החמאסית ברשת המנהרות, אפשר להגדיר את המנהור כמרכז הכובד של מערכת ההגנה היריבה.

ניתוק אקראי של המנהרות לאורך הרצועה ובעיקר בחיבורה התת קרקעי למצרים - לאור מידע מודיעיני

מוקדם, או כזה שהיה נאסף תוך כדי ההשתלטות המהירה עליה, היה יכול להעצים את בידוד מרכיבי המערך

ההגנתי ולזרז את התמוטטותו והכרעתו, עוד בטרם תחילת גריסתו השיטתית.

ההיפוך נועד להפוך את עורף שדה הקרב של המגן, שההגנה בו היא ככלל רופפת יותר, לשדה קרב ראשי

מיד עם פתיחת המלחמה. ייתכן והיה נכון להטעות את חמאס שצה"ל עומד לתקוף מצפון – המרחב המוגן

יותר מאחרים, אולם בפועל, להפעיל מאמץ התקפה ראשי בדרום הרצועה קרוב לגבול עם מצרים ומשם

להתחיל בקיפולו של המגנן החמאסי מאחור - מרפיח וחאן יונס בירת חמאס, במקביל לתקיפתו מהחזית הצפויה.

דוקטרינת הכרעתה המהירה של הגנה אופרטיבית בהשבתה תחבולנית אומצה ע"י צה"ל אחרי מלחמת

העצמאות כלקח ראשי ממלחמה זו שהייתה הארוכה והיקרה ביותר במלחמות ישראל.

עיקרו של הלקח שהפך להנחת יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, גם כיום, הוא זה: ישראל היא

מדינה באזור קונפליקטואלי שלא ניתן להשיג בו שלום יציב דמוקרטי ולכן עליה להיות בכוננות קבועה לניהול

סבבי מלחמה;

כל סבב חייב להיות זול וקצר ככל האפשר ולהסתיים, אם לא בהישגים מדיניים, לפחות בתנאי פתיחה

מבצעיים משופרים יותר, בסבב הלחימה הבא.

הצורך לנהל סבבי לחימה קצרים נובע משתי סיבות: מצורך בהחזרה מהירה של הפעילות המשקית לסדרה

ומאיום של לחץ בינלאומי שיחייב את הפסקת הלחימה במועד שונה מזה שישראל תכננה.

מהלחץ הבינלאומי הצפוי במלחמה, נובע צורך בהשגת הישגים צבאיים משמעותיים מיד בפתיחת כל סבב;

הן לשם השגת יתרון במו"מ המדיני והן לשם השגת תנאי פתיחה מבצעיים טובים יותר בסבב הבא, או

בהתחדשות האש בתום הפוגה.

לא ברור עדיין, מה גרם לפער הגדול בין הנאמר ע"י הדרג הפוליטי בפתיחת המלחמה, לבין יציאת צה"ל

למבצע מוגבל בצפון הרצועה, במקום למתקפה אופרטיבית סימולטנית על הרצועה כולה.

אין ספק שישראל אבדה זמן יקר וזמן אבוד אמר נפוליאון הוא המשאב הצבאי היחיד שלא ניתן להחזרה,

בעיקר זמן אבוד של שעון חול מדיני;

חיוני אפוא לנצל את חידוש האש בתום ההפוגה הראשונה להפיכת 'חרבות ברזל' למערכה מכריעה, שתקנה

לישראל, אם לא כניעה של חמאס בתנאיה והשמדה מלאה של יכולותיו הצבאיות, לפחות נכסים קרקעיים

משמעותיים לניהול המשא ומתן לסיום הלחימה ולקביעת עתידה של הרצועה, בתנאיה של ישראל.