תא"ל חירם: מצוינות פיקודית מרטיטת לב בשדה קרב שטני

החלטה לירות על אזרחים היא דוגמה מובהקת להחלטה שמתנוסס מעליה דגל שחור, גם אם היא מתקבלת

בשדה הקרב תחת לחץ כבד ביותר.

שדה הקרב הוא ממלכת אי הוודאות בגלל שני גורמים ראשיים: בגלל אינסטינקט החיים הקמאי הטבוע

באדם ובגלל יכולתו לבסס את התגובה הרפלקסיבית להגנת שרידותו בהגיית תחבולות שעשויות להפתיע לא

רק את האויב, אלא גם אותו עצמו.

האינסטינקט הקיומי והידיעה שאדם שהוכרע בהצמדת אקדח לרקתו יירתע וייכנע, מאפשרים להפעיל בשדה

הקרב עקרונות וכללים תורתיים, שנועדו בין השאר למנוע מהפיכת שדה הקרב לבית מטבחיים.

צלם האנוש – היכולת להפעיל שפוט מצפוני לאור ערכיו של המוסר האוניברסלי - הטבוע באדם, מאפשר

למנוע בשדה הקרב אכזריות כמו זו שגילו הנאצים וגם אחרים.

בגלל אופיו, "בשדה הקרב, שוגים כולם והמנצח הוא הצד ששוגה פחות"(תוקידידס, המאה ה- 5 לפנה"ס)

וכן, החלטה שגויה (בגלל קבלתה על סמך מידע חלקי ואפילו סותר) המוצאת לפועל בזמן תגובה אפקטיבי

להשגת המטרה, עדיפה על חוסר החלטה.

החלטה, גם היא שגויה, מתמרנת את האויב להתייחס ולהגיב עליה ולא לפעול על פי תוכניתו - פרק זמן

שינוצל לקבלת החלטה חדשה שתשיב לשוגה את השליטה בקרב.

תורת הפקוד של צה"ל הותאמה לאופיו של שדה הקרב ולהנחות היסוד האוניברסליות שלו וכדי לנצח היא

מחייבת מפקדים ולוחמים לפעול עצמאית ולקבל, על אחריותם האישית, החלטות בזק; הבולטות הן החלטות

לנצל הזדמנויות - תורפות של האויב, שצריך להזדרז לנצלן, לפני שהוא יגלן ויתקנן וכן תורפות בלתי נמנעות

שלנו, שצריך לזהותן ולתקנן, לפני שהאויב יגלן וינצלן כהזדמנויותיו.

כנגזר מתורת הפקוד של צה"ל, בהתחשב באופיו הבלתי וודאי של שדה הקרב, מפקד לא ייענש על החלטה

שגויה, למעט, אם היא התקבלה בניגוד גמור לפקודות מפורשות ולתורותיו של שדה הקרב הבלתי וודאי ואם

מתנוסס מעליה דגל שחור.

את החלטתו לירות באזרחים, תא"ל חירם קיבל בשדה קרב שטרם נראה כמותו בעולם: שדה קרב

שהפלשתינאים הפכו אותו מממלכת אי הוודאות לממלכת תוהו ובוהו שטנית.

שדה הקרב נהפך לכאוטי כתוצאה מאובדן צלם אנוש ואובדן צלם יצור חי –אינסטינקט הקיום ואינסטינקט

ההורות הקמאיים הטבועים בכל יצור חי ומהפיכת הפלשתינאים עצמם, ילדיהם, משפחותיהם ואזרחיהם

לפצצות אדם ולמגינים אנושיים.

נטרולו של האינסטינקט הקיומי - העוגן בממלכת אי הוודאות, שאיפשר להילחם בשדה הקרב, לאור

עקרונות, כללי וחוקי מלחמה, הפך אותם לבלתי רלוונטיים בממלכת התוהו ובוהו השטנית שהפלשתינאים

יצרו.

על ישראל היה להרעיש עולמות ולהשיג הסכמה ששימוש בנשק אנושי הוא כשימוש בנשק גרעיני וביולוגי –

המוגדרים כנשק בלתי קונבנציונלי המחייב להגיב על השימוש בהם באופן בלתי קונבנציונלי.

במקום לפעול ישראל הכילה את הזוועה: על צה"ל נכפה לפעול לאור חוקי המלחמה של שדה הקרב "הישן",

האנושי, בשדה הקרב החדש, שלמרות שהוא שטני, העולם מתייחס אליו, כמו ישראל עצמה, כשדה קרב רגיל

ותובע ממנה לפעול בו בהתאמה לחוקי המלחמה של שדה הקרב האנושי.

ההקפדה על חוקי המלחמה, הופכת אותם מבחינת צה"ל לחרב פיפיות שמגבילה את לחימתו; מבחינת

הפלשתינאים שמתעלמים מהם, הקפדת צה"ל לפעול במסגרת החוק, מעצימה אותם.

תא"ל חירם הוא מפקד בכיר, עתיר ניסיון מבצעי ובוגר המלט"ק – האקדמיה הצבאית של צה"ל שבאיכות

ההכשרה הצבאית האינטלקטואלית והמעשית שהיא מעניקה לבוגריה, אין לה מתחרה בעולם ותעיד על כך

לחימתם הווירטואוזית של בוגריה בקרבות הטקטיים של חרבות ברזל.

בסיטואציה שאליה הוא נקלע, חירם הבין שהדבקות בחוקי המלחמה האנושית, בשדה הקרב השטני שנוצר

בבארי, תהיה לו לרועץ בהשגת המטרה; יש להניח שכדי להשיגה, הוא העדיף לקבל, לאור ניתוח תמונת

המצב המעורפלת שהייתה בידו (בבדידות מנהיגותית שאין לה אח ורע בשום מקצוע אחר) החלטה שהיה

ברור לו לחלוטין, שבשדה קרב שאין בו אויב מפלצתי חסר צלם אנוש, הוא אולי לא היה מקבל.

זו החלטה שאפשר להשוותה להחלטה, אם לירות במחבל שאונס תינוק, בידיעה שהתינוק עלול להיפגע, או

כדי למנוע פגיעה בתינוק, לאפשר לו להמשיך בזוועה באין מפריע, כי אין ברירה אחרת.

ההחלטה שחירם קיבל היא גילוי נדיר של אומץ לב פיקודי; מצד אחד, אומץ למלא חובה שמפקד איננו רשאי

להשתחרר ממנה – להחליט בזמן תגובה רלוונטי למטרת לחימתו, על סמך המידע שבידיו; מצד שני, אומץ

לב אזרחי: לקבל החלטה, שבגלל סיכוייה הקלושים להצליח, וודאי (בעיקר בחברת "הכל שפיט " משפטית)

שעולמו ייחרב וחייו (וחיי יקיריו) יהפכו לגיהינום, עד סוף ימיו.

לנערכים למרר את חייו של תא"ל חירם, כדאי לקרוא דברים שכתב יואל פלגי, מצנחני היישוב שהיה כלוא

עם חנה סנש, בספרו 'רוח גדולה באה':

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה;

אם תצא ותחזור – תישפט ;

אם תשב ולא תעשה – תשפוט ;

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני?

והם ילכו, בדעתם שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מפקדי צה"ל לספסל הלימודים

סוגיית תא"ל חירם היא סימפטום לאנומליה הדוקטרינרית שנוצרה בצה"ל

לפעול בסוריה כפי שיגאל אלון היה פועל